מסע שמתחיל ברישום: סיפורו המדהים של הספרון "טיול לגליל"

בשנת 2004 נפטר פרופ' דוד ניימן בביתו שבלוס אנג'לס והוא בן 82. בנותיו רייצ'ל, רינה ובקי נאלצו לפנות את הבית ולמיין את החפצים והניירות שנותרו בארונות. תוך כדי הפינוי רינה נדהמה לפגוש את שמלותיה הישנות של אמה המנוחה שולמית, שהלכה לעולמה ב־1975, אחרי מאבק במחלת הסרטן.

היו אלה שמלות תימניות ובדואיות, שבהן נהגה האם להופיע כזמרת שירי עם. רינה החליטה לצלם את השמלות ולהעלות את התמונות ברשת כדי שגם חבריה יתרשמו מהסטייל בימים עברו. כעבור כחמש שנים הופתעה לקבל טלפון מעיתונאית מוויומינג, שסיפרה כי נתקלה בתמונות והיתה מעוניינת להכין כתבה בנושא.

רינה שוחחה עם העיתונאית, שביקשה לקבל חומר רקע נוסף על שולמית, אבל לבת לא היה כל כך מה לספר. אמה נפטרה כשהיא היתה בת 11, גיל שלא שואלים הרבה, והאם, כמה שזכרה, לא היתה כזו ששיתפה בסיפורים מעברה.

רינה ידעה שהאם, שעבדה בשנות ה־50 בקונסוליה הישראלית בניו יורק, היתה אישה מסודרת, לכן החלה לחפש בארגזי הניירות שנותרו מאחור. ושם, תוך כדי נבירה, נתקלה בספרון ישן בשם "טיול לגליל" שכתב ואייר הדוד שלה, אברהם דובנו, בקיץ 1947. תואר בו מסע מתל אביב צפונה של אח ואחות לנופי המדינה שטרם הוקמה. הם התרחצו בכנרת, עלו לצפת, עברו בנהריה ושתו ביקב. פיסת היסטוריה מדהימה.

רינה לא ממש זכרה את אמה, ובטח לא הכירה את דודה, שנהרג במלחמת העצמאות בגיל 22. "עמדתי נדהמת ומופתעת: מי האישה שאני לא מזהה?" רינה מספרת. "העיתונאית אמרה 'אני רוצה לכתוב יותר על אמך, זה סיפור מרתק'. ואני אמרתי 'לא, אני רוצה לכתוב על אמא שלי, כי אני כלל לא מכירה את סיפורה'".

לפני כמה שבועות רינה הגיעה ארצה היישר מביתה שבברקלי, קליפורניה, כדי לפגוש את רייצ'ל, אחותה שעלתה לישראל לפני כ־40 שנה. השתיים רצו לשחזר לפחות חלק מהטיול הארוך שעשו אמן ודודן לפני 76 שנים. "מתי עשינו בפעם האחרונה טיול כזה?" רייצ'ל ניסתה להיזכר. "נפגשנו בלוס אנג'לס לפני שנה, אבל לא ממש טיילנו".

רינה היתה יותר ספציפית. "הייתי בישראל בגיל 18, עבדתי במעלות בגן ילדים כחלק משנת הכשרה שאליה יצאתי מתנועת הנוער שבה הייתי חניכה", סיפרה. "באותה תקופה לא ידעתי כל כך מה אני רוצה לעשות בחיים, אבל לפחות מאז לא ביקרתי במקומות האלה".

עם עמוס קינן באחד העם

יצאנו לדרך בשעת בוקר מוקדמת. הפעם ברכב פרטי ממוזג, ולא כמו ב־47' באוטובוס ובטרמפים. רינה (59) נצמדה לחלון כדי לספוג במעט את הנופים שכמעט הספיקה לשכוח. במשך שנים חיה את חיי הרוקנרול בארה"ב. עבדה בחברת אמרגנות גדולה של קונצרטים, ניהלה בעצמה מועדון הופעות ובשנים האחרונות התעסקה יותר ביחסי ציבור.

רייצ'ל (62), אחותה הגדולה, עברה לא מעט תחנות בחייה. היא עיצבה תאורה בתיאטראות, עבדה בעיתונות, ביחסי ציבור ובשיווק, וכעת היא אחראית בין היתר על תחום התקשורת הבינלאומית בספרייה הלאומית. "חוויית מותה של אמנו בגיל צעיר מצד אחד שברה אותנו לחתיכות, ומצד שני קירבה בינינו", היא משוכנעת. "אני עליתי לישראל, רינה עברה לקליפורניה. בקי, אחותנו הצעירה, חיה במשך הרבה השנים בניו יורק, אבל תמיד הקפדנו להישאר בקשר".

מה בעצם לא ידעתן על אמכן?

"לא ידענו דבר. למשל, שאלתי אותה כמה פעמים איך סבתא שלנו נפטרה? פעם אחת היא אמרה מהתקף לב ופעם אחרת מסרטן. ידענו שאין לנו סבא וסבתא, ידענו שאחיה נהרג במלחמה ושאחיה הקטן, ישראל, נפטר מדום לב. לא מעבר. היו כל מיני דברים מוזרים. פעם שאלתי אם היו לנו קרובים שמתו בשואה, והיא ענתה 'לא', אבל כן היו. אני חושבת שהיא לא רצתה להטריד אותנו במה שהטריד אותה. כשהתחלנו לברר על חייה, כל מה ששמענו נפל עלינו כמו מכה מפתיעה".

מתברר ששולמית, האם, עבדה בשנות ה־50 כמזכירתה של אסתר הרליץ, קונסולית ישראל בניו יורק. אז הכירה דרך חברים את דוד ניימן, שהיה רב מוסמך ומומחה לתיאולוגיה יהודית ולימודי התנ"ך. "הוא היה יותר רומנטי ורגיש ממנה", רייצ'ל משוכנעת. "הם יצאו במשך שנתיים עד שהתחתנו. הם עמדו פעם על גשר בניו יורק ואכלו תותים. היא אמרה משהו כמו 'אני אוהבת תותים', והוא שאל 'את גם אוהבת אותי?'. היא ענתה: 'אני אוהבת תותים ומחבבת אותך'".

הזוג התחתן ב־1955. רייצ'ל נולדה בניו יורק, ורינה בבוסטון, שלשם עברה המשפחה בגלל עבודה שהאב דוד קיבל מאחת האוניברסיטאות. האם התפרסמה כנגנית גיטרה וזמרת שירי עם ישראליים, אבל לא רק. היא התמחתה גם בפלמנקו ספרדי ובפאדו פורטוגלי. סימן ההיכר שלה היה השמלות התימניות הססגוניות שבהן עלתה להופיע, אף ששורשיה בכלל מפולין.

"אמי נולדה בארץ ישראל בתקופה שבנו כאן את התרבות", רינה אומרת. "היה חשוב לה להיות סמל ישראלי והדור שלה אימץ את כל מה שהגיע". רייצ'ל מוסיפה: "כשאמי נפטרה לא ירשנו ממנה זהב או פנינים, אלא תכשיטי כסף תימניים".

הבנות זוכרות לא מעט נסיעות וטיולים בשנות הילדות. האב הרצה לא פעם על מוזיקה יהודית מסורתית, והאם היתה מלווה אותו בשירים. "היתה לי ילדות ישראלית", רייצ'ל נזכרת. "השירים ששמעתי היו 'עוגה, עוגה' או 'השפן הקטן'. אמא הקפידה להתעדכן במוזיקה ישראלית, ואם יצא תקליט חדש לאריק איינשטיין, שאגב היה קרוב משפחה רחוק, היה לנו אותו. היינו רוקדים כל הזמן את 'החלונות הגבוהים'. האהבה שלנו לתרבות היא בגללה. אמא דיברה איתי עברית עד גיל 4, אבל יום אחד חזרתי מהגן ואמרתי שאני לא רוצה להיות שונה מהילדים האחרים".

המשפחה נדדה ב־71' לרומא, שם האב דוד היה היהודי הראשון שלימד באוניברסיטה הגרגוריאנית של הוותיקן. בכל שנה הם הגיעו לישראל, וב־73' שהו כאן בשנת השבתון של האב וחוו במקלטים את ימיה הקשים של מלחמת יום הכיפורים.

"אחרי שנת השבתון הוריי דיברו על עלייה לישראל", רייצ'ל נזכרת. "הם שאלו אם אנחנו רוצות ואמרנו שכן, כי תמיד נהנינו בישראל. השתלבנו בתנועת הנוער ובבית הספר והיתה גם הרגשת שייכות, אבל מה שמוזר - שכשהייתי בצופים ועשינו טיול מים לים, אמא שלי הצטרפה כהורה מלווה ולא הזכירה שהיתה במקומות האלה בטיול עם אברהם, אחיה. אני רק זוכרת שביום האחרון נאלצנו לחזור מוקדם משום שהיא הרגישה לא טוב. אני לא יודעת אם זה היה בגלל מחלת הסרטן, או שהאירוע הכביד עליה מבחינה רגשית".

שולמית דובנו חלתה בסרטן השד בימים שבהם המחקר והטיפול היו ממש בחיתוליהם. היא הלכה ודעכה, חבר משפחה שביקר אותה בבית החולים בפרוורי בוסטון סיפר שכבר היתה בשלב ההזיות ובאחד הרגעים הסתכלה לכיוון הדלת וצעקה "אברהם", כנראה חיפשה את אחיה.

שולמית נפטרה ב־8 בנובמבר 1975 והיא בת 47, ונקברה בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים. "אבא שלנו שאל 'אתן חושבות שהיא צריכה להיקבר בירושלים?'", רייצ'ל נזכרת. "ענינו שכן, כי בשנת השבתון גרנו בירושלים ובכלל לא ידעתי שרוב משפחתה קבורה בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב. אם הייתי יודעת, הייתי אומרת שתיקבר לצד משפחתה, אבל אבי לא סיפר לנו".

רייצ'ל מספרת שהחלטתה לעלות ארצה הגיעה אחרי מות אמה. היא היתה אז חניכה בתנועת הנוער הציונית "יהודה הצעיר", ורבים מבני שכבתה הגיעו לישראל. ב־1984, בגיל 23, מצאה את עצמה בתל אביב, שנה לאחר מכן כבר קנתה דירה ברחוב אחד העם. באותם ימים העיר לא היתה פצצת נדל"ן כמו היום. אותו אזור מבוקש היה זול ומגניב, והזכיר לה את גריניץ' וילג' בניו יורק.

"סיפרו לי שעמוס קינן גדל בבניין שבו קניתי דירה. לא היה לי מושג שהוא היה חברו הטוב של אברהם. היה זה קרוב משפחה שעדכן אותי", רייצ'ל מספרת. "כשהצגתי את עצמי לדיירים התברר שאלי, אחיו של עמוס, עדיין גר שם. כשסיפרתי לו מי אני, הוא הסתכל ואמר 'פחד אלוהים, אני מזהה את תווי הפנים שלך'. זה היה מוזר בשבילי. התברר שמשפחתה של אמי גרה ברחוב מלצ'ט הסמוך. אפילו לא ידעתי שזו היתה השכונה שלה, כי היא אף פעם לא לקחה אותי לאזור ולא הראתה לי את הבית שבו גדלה".

נורית גרץ, אשתו של הסופר והאמן המנוח עמוס קינן, הוציאה ב־2008 את הספר "על דעת עצמו", מעין ביוגרפיה הכוללת תערובת של אמת ובדיה המבוססת בין היתר על ראיונות שערכה עם קינן ואנשים שונים שהכיר במהלך חייו. בחלק הראשון מתוארת תקופת נעוריו של הסופר, ובין היתר מוזכרת מערכת היחסים עם חברו, אברהם דובנו, האח והדוד.

"אני קוראת את הספר ומבינה שזו הכתובת שלי", רייצ'ל מתלהבת. "זה היה מאוד מוזר לקרוא את העמודים הראשונים, כי לא רק שאני מכירה את הבית - אני יודעת איפה החדרים נמצאים. אברהם בטח עבר בדלת הזו לפחות פעם אחת".

ישנם לא מעט קטעים בספר שבהם דובנו מוזכר. "זו אחת הסיבות לכך שעמוס אוהב לבקר את דובנו", נכתב בספר. "שם, בצהריים, מגישה האמא חמיצה חמה של בשר וכרוב, וצלילי הפסנתר של שולמית זורמים מהחדר השני. ולפעמים אבא של דובנו ניגש, שואל מה היה בבית הספר, ובערבים הוא מתיישב מולם ומנצח את שניהם ביחד בשח, דבר שיעקב לוין, אביו של עמוס, לא עשה מעולם". או בקטע נוסף: "ולאברהם דובנו, החבר הכי טוב, לא נעים לו ללכת, אולי יהיו שם ילדים אחרים, ושוב הוא ירגיש לא רצוי".

"אלי קינן, אחיו של עמוס, סיפר לי על היחסים ביניהם, וזה גם משהו שהשתקף מהתיאור בספר", רייצ'ל אומרת. "נוצר הרושם שעמוס מספר שדובנו הוא חברו הטוב, אבל הוא לא יודע אם הוא החבר הכי טוב של דובנו. אני מרגישה לפי הדברים שדוד שלנו היה מרכז החבורה והמנהיג".

לא רק רמזים רייצ'ל קיבלה. זמן לא רב אחרי שפגשה את אלי, אחיו של עמוס קינן, היא הופתעה למצוא בתיבת הדואר פתק שבו נכתב: "שמי אלישע גת ואני חייב לדבר איתך על דוד שלך, אברהם". גת ביקש מרייצ'ל שתגיע לקפה תמר המיתולוגי ברחוב שינקין.

גת היה אדריכל ובוהמיין תל־אביבי, שבסוף שנות ה־60 התמודד על ראשות העיר. במשך תקופה הוא נאבק נגד שינוי כיכר דיזנגוף ונגד הריסת הבתים ההיסטוריים בשדרות רוטשילד. ב־1976 נפצע קשה בתאונת דרכים והפסיק לעבוד. אם היו רוצים למצוא אותו, הוא ישב דרך קבע בקפה תמר.

"פגשתי אותו שם", רייצ'ל נזכרת, "הוא נפגע פיזית ובראשו, אבל אמר לי מייד כשהתיישבתי 'אני עומד לספר לך את הסיפור כאילו קרה עכשיו. אני מתרגש, ואולי אפילו אבכה במהלך הדברים'. אלישע סיפר לי שהוא ואברהם היו חברים בשכונה והיתה להם שריקה כדי לכנס את החבר'ה, אז נזכרתי שאלישע ביקר אותנו בזמן שגרנו בירושלים וכשהגיע שרק את השריקה, וכשאמי שמעה היא ידעה שזה הוא".

אברהם היה גדול משולמית בשנתיים. רינה ורייצ'ל גילו במהלך השנים שהשניים היו מאוד קרובים. נהגו ללכת ברגל לשמוע קונצרטים בגבעתיים, וגם בספרון, ממש בסוף הטיול, כשהם נפרדים, אברהם כותב: "ועוד הפעם להתראות ונשיקה לוהטת, יוקדת". "מישהו הסתכל על השורה ושאל 'זו חברה שלו?', אמרתי: 'לא, זו אחותו'", רייצ'ל צוחקת. "זו היתה תקופה אחרת, דור אחר".

בגשם על שפת הכנרת

עצרנו את הרכב על שפת הכנרת, במקום שבו אברהם ושולמית טיילו לפני 76 שנים. האגם היה כמעט ריק, חוץ מכמה תיירים שהגשם לא הפחיד אותם. "'סערה בים כנרת', כך מזהיר הקברניט", כתב דובנו בספרון. "'אין דבר, איני פוחדת', משיבה לו שולמית".

"כשעמדנו על שפת הכנרת, באופק שטה סירה כמו שאברהם צייר בספרון", רינה אמרה כשחזרנו ברכב. "זו היתה הפתעה, כי בספר, כשאמא שלי עולה על הסירה, היא אומרת 'אני לא מפחדת משום דבר'. זה מאוד עוצמתי לומר דבר כזה".

זה התאים לה?

רייצ'ל: "בספרייה הלאומית יש עיתונות היסטורית במאגר. לא מזמן אמרתי שאף פעם לא הכנסתי את השם של אמא למטרת חיפוש, ואכן מצאתי סיפור מ־1960. עיתונאי שהיה בניו יורק סיפר שהלך עם חברתו שולמית דובנו לתיאטרון 'אפולו' בהארלם כדי לראות הופעה, והוא מתאר איך נהג המונית כל הזמן שאל 'אתם בטוחים? לבנים לא נכנסים להארלם'. היא אמרה 'כן' מבלי להסס".

עד היום לא ברור לבנות היכן נולדה אמן. סבא שלהן, יעקב, עבד כמנהל עבודה במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט הבריטי, מע"צ של היום. ענייני סלילת כבישים. הן יודעות שכמה משנותיה הראשונות העבירה אמן בנצרת, והאם גם סיפרה להן שפעם נפלה לבור מים והיתה זו ערבייה שסייעה לה לצאת.

אברהם היה חבר במועדון טיסנים, למד בגימנסיה העברית הרצליה. בספר הזיכרונות מבית הספר נכתב עליו שבטח יהיה טייס קרב ויפגיז את הנאצים. אברהם הצטרף לקלוב הארצישראלי לתעופה והיה מדריך דאייה. בסיום לימודיו שימש נוטר בקיבוץ תל עמל (כיום - ניר דוד) ובקיבוץ מסילות בעמק הירדן, ולאחר מכן למד ארכיטקטורה בטכניון והיה שותפו לחדר של אלישע גת, חברו מהשכונה.

"בבית הישן שלנו היה ארון, ובפנים מצאתי כדורי אקדח קטנים", רייצ'ל מספרת. "אני יודעת שהיה גם אקדח, אבל אף פעם לא ראיתי אותו, כנראה אבא נפטר ממנו. אני חושבת שהנשק היה שייך לאברהם".

כשפרצה מלחמת העצמאות דובנו שירת בחטיבת כרמלי, השתתף בכיבוש חיפה, היה בין כובשי עכו, השתתף בקרבות ג'נין, וב־16 ביולי 1948, במהלך ניסיון להדוף את הסורים מאזור משמר הירדן, הוא פקד על אנשיו לסגת ונשאר לטפל בחבר פצוע. דובנו נפגע מאש טנקים סוריים ונהרג.

באותם ימים יעקב, אביהם של שולמית ואברהם, גסס ממחלה קשה. בהתחלה הבשורה היתה שהחייל נעדר, ולאחר מכן התקבלה בדואר הידיעה הקשה. אלישע גת, חברו של אברהם, סיפר לרייצ'ל שהוא זה שנקרא לזהות את הגופה.

"אמא לא דיברה איתנו על אותם ימים, אבל אנחנו קיבלנו במשך השנים מדליות שכנראה נשלחו על ידי משרד הביטחון ולא הבנו מה הסיבה", רייצ'ל מספרת. "הן כנראה ניתנו למשפחות השכולות. רינה מצאה גם מכתב שאמא כתבה לעיתון בשנות ה־60, ובו התלוננה שאין מספיק הכרה בחיילים שנהרגו באותה מלחמה ואזכור שלהם".

"צפת על ההר והאוויר יקר"

רינה הוציאה לפני כחמש שנים ספר בארה"ב, "נולדה תחת אש", על חייה של אמה. חלק גדול ממנו מגיע מתחקיר מעמיק שערכה, חלק הוא סיפור בחלקים שנאלצה להשלים. כשהגענו לצפת היא אמרה: "אמנם לא הייתי כאן הרבה שנים, אבל אני מבינה שעשיתי עבודה טובה בתיאור המקום".

צפת העתיקה נשארה בערך כמו שהיתה לפני קום המדינה. "צפת היא עיר של מסתורין", אברהם כותב ב"טיול לגליל", "בתי כנסת עתיקים, בתי כנסת מוזנחים. צפת שוכנת על ההר ו'האוויר' מאוד יקר!".

משפחת דובנו איבדה בתוך ימים ספורים אב ובן, אבל לאם רחל היו ציפיות שבתה שולמית תמשיך בחייה. לכן, כשהתברר שהבת זכתה במלגת לימודי מוזיקה בארה"ב בזכות נגינת הפסנתר, לא היה לה ספק שייפתח דף חדש מעבר לאוקיינוס. ואכן, שולמית הגיעה לניו יורק באונייה ב־1 בינואר 1950.

"תמיד חשבנו שהיא קיבלה מלגה ללימודים בבית הספר למוזיקה במנהטן", רינה מספרת. "כשעשיתי את התחקיר הגעתי לארכיון בית הספר, ושם אמרו שהם לא מוצאים רישום עם שמה. לפני כמה חודשים נזכרתי שאף פעם לא בדקתי באליס איילנד, כי מישהו כתב על 'מטרופוליטן מיוזיק סקול', מקום שכבר לא קיים. זה היה בית ספר פרטי בניו יורק שנוהל על ידי אישה אקסצנטרית, שהיתה במעקב השלטונות בזמן המקארתיזם. אמא אכן למדה שם. התיאוריה שלי אומרת שהיא סיפרה לכולם שהיא לומדת במנהטן מכיוון שייתכן שבקונסוליה לא היו מעוניינים בקשר עם אותה אישה".

ב־1951 רחל, אמה של שולמית, הגיעה לבקרה בארה"ב, שם גם מצאה את מותה. הבנות ידעו במשך שנים שהמוות נגרם מסיבה רפואית, אבל שושנה, אלמנתו של ישראל, אחיהם הצעיר של שולמית ואברהם, סיפרה את האמת.

"היא היתה זו שגילתה שסבתא נהרגה בתאונת דרכים", רייצ'ל מספרת. "הייתי בשוק. התברר שבאותה תאונה אמא שברה את היד, הפסיקה לנגן בפסנתר ועברה מלימודי מוזיקה ללימודי כלכלה. זכרתי שהיתה לי מורה בבית הספר שהחליקה על קרח ושברה את היד. כשסיפרתי לאמא היא אמרה: 'גם אני פעם החלקתי על קרח ושברתי את היד'".

רינה מצאה אזכור לתאונה בעיתון "אונאונטה סטאר", שיוצא באפ־סטייט ניו יורק. מכתבה מ־3 באוקטובר 1951 מתברר שזו היתה חבורה, שחלקה הגיע מהקונסוליה הישראלית, שיצאה בראש השנה לטיול במפלי הניאגרה במכונית פתוחה. לא היתה אז חובת חגורות בטיחות וכנראה הנהג נרדם. רחל ואישה נוספת נהרגו.

"כשהיינו ב־1973 בשנת שבתון בישראל, היינו מעורבים בתאונת דרכים בראש השנה בדרך חברון שבירושלים", רינה מספרת. "אמא שלי אמנם לא היתה ברכב, אבל אנחנו כן. דוד שלי היה הנהג. לא קרה משהו מיוחד, אבל עדיין אמא לא הזכירה את התאונה שעברה. היה זה אבא שביקש מאיתנו לא לנסוע יותר בראש השנה".

רייצ'ל כועסת על נהריה

עצרנו ברכב בנהריה. אברהם דובנו הקדיש לא מעט מילים לעיר הקיט הצפונית. "נהריה מחייכת, נהריה פושטי עור, נהריה וקצפת, מתרפסת וסוחטת בכיסים פולחת חור. 'מה עוד רואים פה שד משחת, חול צהוב ומגדל מים'. 'נהריה', היא כועסת, 'עכורה ומכוערת, מתקשטת מתגנדרת, לממון כורעת היא ברך'. 'נהריה היא תרמית', כך קובעת שולמית".

"כנראה זו היתה עיר יקרה", רייצ'ל משערת. "בעמוד הזה היא אמנם כועסת על נהריה, אבל בעמוד הבא, אחרי שהיא אוכלת עוגת קרמשניט, היא חושבת שזה מקום ממש על הכיפאק. הספר נותן הצצה למערכת היחסים בין אח ואחותו שלא היה לנו מושג עליה. לאחרונה, כשאני מסתכלת בתמונות ישנות, הרבה פעמים אני מחפשת בקהל את אמי. למשל, לפני כמה שבועות היתה תמונה ישנה של צעדה ואמרתי 'אולי זו היא שם?'. עשיתי צילום מסך, שלחתי לרינה וגם הראיתי לבן זוגי שהוא מאוד טוב בדברים האלה. אנחנו יודעים כל כך מעט על אותה תקופה בנוגע אליה".

לא הכרתן אותה כנשים בוגרות, רק כילדות.

רייצ'ל: "וזה כואב, כי באותן שנים לא הסתדרנו. כשהיא נפטרה הייתי נערה כועסת. חשבתי שהיא לא הבינה אותי. הייתי מאוד עסוקה בבית הספר ובתנועת הנוער - התנהגות אופיינית לגיל הזה - ולקח לי הרבה זמן להבין שזה היה בסדר. לפני הרבה זמן פסיכולוגית שהלכתי אליה אמרה במקרה: 'אמא שלך שהיתה בשואה', ואמרתי: 'אמא שלי לא היתה בשואה, היא היתה ישראלית'. אז היא אמרה: 'אני מצטערת, אבל התנהגת כמו אחת שהוריה היו בשואה'".

בנהריה השמש הציצה. במקום עוגות קרם, שאברהם צייר, אכלנו גלידה בסניף המקומי של "גולדה" ואחר כך ירדנו לחוף הים הנפלא. "כשירדנו לחוף אני חושבת שהרגשתי את מה שהם הרגישו", רינה אומרת. "מקומות שונים ממה שהם הכירו בחיי היומיום. מה שהם עשו כאן הם רצו לעשות בכל העולם, לטייל".

בספרון לא כתוב כמה ימים ארך הטיול, או היכן ישנו. הכל נראה כל כך חופשי ופתוח, אין סכנות בדרך, אין איומים. אח ואחות שחורשים את הארץ, פה שותים, פה אוכלים. בסוף מגיעים ליקב, על פי הערכות בזכרון יעקב, לשם נסענו ליקבי כרמל, פעם כרמל מזרחי, הוותיקים.

צחוק בצורה אוהבת

"וביקב אפלה", כותב אברהם. "מרתפים ומכונות, חביות שם בשורה, מכבשים ומשאבות. וביקב רטיבות, אור קלוש במעבר, וביקב יין רב, יין טוב ומשומר. 'יקב יקב, הב לי יין, עוד כוסית ועוד כוסית' מתחננת שולמית. 'עוד כוסית ועוד כוסית' מתנדנדת שולמית, מתנדנדת משתכרת".

"הוא צוחק עליה, אבל בצורה מאוד אוהבת", רייצ'ל מגוננת. "הוא כותב שהשתכרה, אבל אני לא חושבת שהיא הגיעה למצב הזה. יכול להיות שזו הפעם הראשונה שבה היא שתתה, כי לא היתה אז תרבות של אלכוהול".

רייצ'ל ורינה כבר מיומנות יותר בטיפול ביין. רינה סיירה לא פעם בעמק הנאפה בקליפורניה, ורייצ'ל יודעת איך צריך לטעום ולשתות. הן קנו בחנות בקבוק והרמנו כוסית לזכר טיול משנת 1947. "אני זוכרת שכשהיינו קטנות לקח לנו שעות להגיע לירושלים ברכב", רייצ'ל אומרת. "זו הסיבה שאברהם הכין את הספרון, כי זה ממש היה פרויקט".

חזרנו בערב לתל אביב אחרי המסע הארוך. "יום נפלא", רינה סיכמה טיול בנופים שכמעט שכחה, ואילו רייצ'ל נזכרה שיום לפני הן היו בביקור אצל קרובת משפחה. "רבקה אמרה לנו 'תודה שאתן עושות את זה'. לפחות ברמה המשפחתית זה נותן לגיטימיות לסיפור לא ידוע על אדם שלא היה מפורסם, והם לא מפורסמים, ועדיין המשפחה מרגישה שהיא הקריבה הרבה מאוד עבור המדינה".
בבית הקברות בנחלת יצחק

היתה לנו עוד תחנה לעבור לפני פרידה - בית הקברות הצבאי בנחלת יצחק, שם קבור אברהם דובנו. רייצ'ל מכירה היטב את המקום. "במשך שנים לא ידעתי על טקסי יום הזיכרון, כי אף אחד לא סיפר, וגם לא ממש הייתי בעניין", היא אומרת.

"בתחילת שנות האלפיים קרוב משפחה הזמין אותי לבוא איתו, ומבחינתי זו היתה מכה, כי התברר לי שאני חלק ממשהו הרבה יותר גדול ממה שחשבתי. להיות בטקס עם מאות אנשים, בבית קברות צפוף. זוכרת שמישהו מהממשלה בא ונאם, ולא חשבתי עד אז שאברהם הוא חלק ממני. מאז, חוץ מבתקופת הקורונה, אני הולכת מדי שנה לטקס. זה חשוב לי באופן אישי. לפעמים בגלל המבטא אנשים משערים שאני מהעולות מארה"ב, אבל אני מקפידה להגיד שהשורשים שלי הם כאן. זו הרגשת שייכות".

עמדנו ליד קברו של בחור שהיה בן 22 במותו. צעיר שהן כלל לא הכירו ולמעשה עד לפני כמה שנים כמעט שלא נכח בחייהן. "הוא נתן לנו את עצמנו", רייצ'ל משוכנעת. "אם היה נשאר בחיים, אולי אמנו לא היתה נוסעת לניו יורק ופוגשת את אבא שלנו. זה כל העניין עם מקריות בחיים ואיך שהם זורקים אותך לכיוונים שונים, כאלה שבכלל לא ציפית להם".

זה סיפור מאוד עצוב.

"לי כואבת העובדה שאנחנו לא יודעות כלום. אפילו בבית הקברות הלכנו לקבר של דודה שלנו, הסתכלנו על המצבה ושאלנו מי זו פייגה שמוזכרת שם? לא סיפרו לנו כלום. זה העניין של גלוי ונסתר. קרובי משפחה לא טרחו לספר כי חשבו שאמא סיפרה, והיא לא סיפרה כי רצתה שנהיה מאושרות".

מה לדעתכן היה יוצא מאברהם?

רייצ'ל: "טייס, או מהנדס בתעשייה האווירית".

בעמוד האחרון של "טיול לגליל" דובנו נפרד לשלום מבלי לדעת ששנה לאחר מכן זו תהיה פרידה. "להתראות בשנה הבאה באיטליה או ב־USA", כתב.

"הסיפור הוא טרגדיה בשביל אמא שלי ומשפחתה", רייצ'ל אומרת. "אני בטוחה שבכל פעם שהיא היתה ברומא, או טיילה בניו יורק, היא חשבה על אברהם ואמרה לעצמה שהוא היה צריך לראות את זה, כמו שלי היו חברים שכבר אינם, ואני אומרת 'הלוואי שהייתי יכולה לשתף אותם'. זו הסיבה שהבאתי את הספרון 'טיול לגליל' לספרייה הלאומית. אמרתי 'זה אמנם לא יומן, אבל זו חתיכת חיים'".

eyal1iris@gmail.com