העובדים האוקראינים הפכו ל"נוודים דיגיטליים" במלחמה - ההנהלה בישראל נחלצה לסייע

בפברואר 2022, זמן קצר אחרי שהצבא הרוסי פלש לאוקראינה, והחל התופת המדמם של המלחמה, מצא עצמו ז'ניה זנימונסקי, מנהל הכספים האוקראיני בחברת ההייטק הישראלית "יעל אקספטיק", נדרש למשימה מלחיצה: לאתר שני עובדים מהחברה - גבר ואישה - שהקשר איתם נותק בתוך הכאוס הגדול.

"עברתי ממקלט למקלט בעיר בניסיון למצוא אותם", הוא משחזר. "אני זוכר שבחיפושים הפתיע אותי לפגוש ילדים שמחים במקלטים, כי בימים הראשונים למלחמה הם נהנו מהחופש מהלימודים. הם עדיין לא הבינו איך העולם עומד להתהפך עליהם ועל ההורים שלהם".

עם העובדת הנעדרת חידש ז'ניה קשר עד מהרה, אחרי שאיתר אותה במקלט ועזר לה להתמקם במקום בטוח ולהתחבר מחדש לעבודה. אבל את העובד הנוסף, יבגני הורניי, שעקבותיו נעלמו, לא הצליח למצוא בשום מקום. במסגרת החיפושים הגיע עד למשרדי האדמיניסטרציה בחרקוב, ושם גילה שהעובד גויס באופן חפוז לצבא ונשלח לחזית הקרבות.

"יבגני כנראה קיבל לידיו נשק, שכאזרח הוא לא ממש ידע איך להשתמש בו. בשבועיים הראשונים של המלחמה הוא נשלח לקווים הקדמיים, ולא חזר משם גם כשהיחידה שלו חזרה. הוא הוכרז כנעדר. חיפשתי אחריו בבתי החולים בשטח האוקראיני, וגם בשטחים שכבשו הרוסים, דרך מקומיים ששלחתי לברר על גורלו שם".

אחרי יותר משבוע של חיפושים עקרים הגיעה התפנית המכאיבה: ז'ניה נתקל בתמונתו של העובד הנעדר, כפי שפורסמה באתר רוסי באינטרנט. היה זה למעשה צילום של גופתו, ובכיתוב הנלווה צוין שהוא הרוג. "זה היה דבר שקשה לתפוס ולעכל", קולו של ז'ניה נשנק.

"אמו של יבגני לא הצליחה לקבוע בוודאות מהצילום שאכן מדובר בבנה, ולמעשה הגופה שלו לא הוחזרה להוריו עד עצם היום הזה. רשמית, הוא עדיין בחזקת נעדר. התייעצתי עם עורכי דין בעניינו, והם אמרו לי שתמונה באתר אינטרנט לא מהווה הוכחה משפטית רשמית לכך שאדם מת. צריך לקבל דגימת דנ"א מהגופה, שאותה אפשר לוודא.

"המשכתי לשמור על קשר עם הוריו, והחברה שלנו שילמה למשפחה שלו עוד כמה חודשים של משכורת, כמחווה, כדי לסייע להם להסתדר בתקופה הקשה בחייהם".

אמו ממשיכה לחפש אחריו?

"היא אישה בעלת רצון מדהים, למרות שכל מילה עליו מכאיבה לה מאוד. באחת השיחות שהיו לי איתה לאחרונה, אחרי שעברה כבר יותר מחצי שנה מאז פרסום התמונה, היא אמרה שהיא ובעלה לא איבדו עדיין תקווה. לדבריה, למרות שהאדם בצילום דומה מאוד ליבגני, היא שמעה על מקרים שבהם אנשים נראו מתים, אבל נשארו בסופו של דבר בחיים. היא אמרה לי: 'אני לא רוצה שיגיע יום שבו הבן שלי יגיע וישאל: אמא, למה לא חיפשת אותי?'".

שיעור באחווה ישראלית

הנוודות הדיגיטלית תפסה בעשור האחרון תאוצה, והחיבור החופשי לאינטרנט שחרר עובדים רבים מהצורך להישאר כבולים לארץ ספציפית. האופנה רווחה בקורונה, ובשנה האחרונה היא קיבלה דחיפה כואבת מכיוון המלחמה באוקראינה, שאילצה גם את העובדים המסורים ביותר להימלט על נפשם ולעבוד מארצות אחרות כ"פליטים דיגיטליים".

בשונה מסטריאוטיפ הפליטים בלויי הבגדים והרעבים ללחם, המוכר ממלחמות, הנוודים הדיגיטליים הם לרוב צעירים תוססים ומודרניים שעוסקים בעיקר בתחומי ההייטק. אך בדומה לכל הפליטים באשר הם, גם הנוודים־מאונס מאוקראינה מתגעגעים למולדת שעזבו, ומתמודדים עם החרדות לבית שהותירו מאחור ועם החשש מהעתיד בארץ הזרה.

כך קרה גם לעובדי "יעל אקספטיק", הזרוע האוקראינית של חברת הטכנולוגיה הישראלית "קבוצת יעל", שהוקמה ב־1963 כבית תוכנה שמתמחה במתן שירותים חיצוניים לעיבוד נתונים. החברה, שמשרדיה הראשיים ממוקמים בכפר סבא, מעסיקה 2,000 עובדים, מהם כ־200 בשלוחה באוקראינה.

עד תחילת הפלישה הרוסית, בפברואר 2022, פעלה השלוחה במשרדים מרווחים בחרקוב, העיר השנייה בגודלה באוקראינה, תוך ניצול העובדה שכוח האדם באוקראינה נחשב לזול משמעותית בהשוואה למדינות המערב.

המלחמה גרמה לרוב העובדים האוקראינים להתפזר לכל עבר, והבכירים שבהם נדדו למדינות אחרות, ובהן גאורגיה, פולין, גרמניה וספרד. כבר חודשים הם מקפידים לקיים ישיבות צוות יומיות בזום, אך בשבוע שעבר יצאו לראשונה מאחורי המסכים ועשו מסע ארוך, כל אחד ממקום מגוריו הזמני, לישיבת צוות פנים מול פנים בוורשה בירת פולין.

ב־24 בפברואר 2022, היום הגורלי שבו החליט נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לפלוש לשכנה ממערב, מצאו עצמם לפתע העובדים בעיר מופצצת ללא רחם, בזירת לחימה, ורבים נאלצו להימלט במהירות על חייהם - כשהם נעזרים בחמ"ל סיוע ישראלי שפתחה החברה.

ביום פרוץ המלחמה בילה ז'ניה (40), שעובד בחברה מאז 2011, בביתו שבחרקוב, עם בנו בן ה־7 ואשתו - כשלפתע שמעו פיצוץ מחריד. "השתטחנו כולנו על הרצפה, ובאופן אוטומטי אמרתי לבן שלי: 'זה לא מטוס, זה טיל גראד'.

"זה היה נורא. היומן שלי היה מלא באותו שבוע בפגישות עבודה, אבל ברגע אחד הכל התבטל. כחברה, ניסינו להבין מה עלינו לעשות, והשאלה הראשונה היתה איך נעניק ביטחון לעובדים שלנו ולבני משפחותיהם.

"חשבנו איך נעביר במהירות עובדים ממזרח המדינה למרכזה, אזור שנחשב רגוע יותר. אני עצמי הפכתי לנהג והסעתי עובדים עם משפחותיהם לתחנות הרכבת, ובמקרי הצורך - גם לערים אחרות".

לא רצית להיחלץ מהעיר בעצמך?

"לא, העדפתי לעזור לכל מי שהיה זקוק לעזרה. באחת הפעמים עובד שלנו ביקש שאקח את ילדיו לרכבת, כדי שייצאו מהעיר. באותו יום אירעה תקלה טכנית במכונית שלי, ובגלל האנדרלמוסיה שילמתי מחיר מופקע כדי לתקן אותה - העיקר שאצליח לאסוף את הילדים בזמן.

"לקחתי אותם, אבל כשהתקרבנו לתחנת הרכבת התחילה הפצצה רוסית נוספת. עזבנו מייד את המכונית ורצתי עם הילדים, כשמסביבנו לחץ ופאניקה גדולים. למרבה המזל הספקנו להגיע לרכבת ממש ברגע האחרון".

אחרי שווידא שמשפחות העובדים הגיעו למקלט בטוח יחסית, העביר ז'ניה גם את אשתו, בנו ואמו למערב אוקראינה, למקום רחוק מהקרבות. אחר כך חזר לבדו לחרקוב, להמשך הטיפול בצורכי העובדים.

רק כשהגיע הקיץ, והמלחמה לא הראתה כל סימני דעיכה, החליט ז'ניה לחבור מחדש לבני משפחתו, ומשם יצאו כולם יחדיו לגרמניה, מדינה שבה פליטים מקבלים סיוע כלכלי. ממקום גלותו הטרי הוא ממשיך לעבוד כפליט דיגיטלי.

כבר בראשית הקרבות הופצץ בניין הצמוד למשרדי החברה הראשיים בחרקוב, ועם ההרס התנפצה גם בועת הביטחון שהעולם הדיגיטלי מעניק ליושבים מאחורי המחשבים. ההנהלה הישראלית, בראשות המנכ"ל דורון גיגי וסמנכ"ל בכיר בקבוצה, אופיר חזות, שמורגלים בתפקוד במצבי חירום בארץ, קיבלה החלטה להתגייס וללמד את האוקראינים פרק באחווה ובהומניטריות כחול־לבן.

"אנחנו חברה עם נשמה", מדגיש חזות. "העובדים שלנו התפזרו ברחבי העולם? נדאג להם. לא נפטר אף אחד בגלל המלחמה, כפי שלא פיטרנו בזמן הקורונה. מבחינתנו, הסיפורים האישיים של העובדים במלחמה משתלבים ומתערבבים בביזנס. אותנו המלחמה לא תעצור".

"פחדנו שהבניין יקרוס"

קרוב לחצות בפאתי ורשה. אפס מעלות בחוץ. מונית עוצרת בכניסה למלון קטן שעצי אשוח מקשטים את מבואתו. אופיר חזות יורד וזוכה מייד לקבלת פנים חמה מאלכסנדר (סשה) פנצ'נקו (36), מנהל לקוחות בחברה, שהגיע למפגש מגאורגיה זמן קצר קודם לכן.

השניים משחררים חיבוק גברי אמיץ וחזק, כשני בוגרי יחידה מובחרת שנפגשים במילואים אחרי שנים. אחר כך הם מחליפים חיוכים עייפים, וסשה מעדכן את אופיר שרוב חברי צוות ההנהלה נמצאים עדיין בדרכים ויגיעו במהלך הלילה.

בארוחת הבוקר שלמחרת נפגשים הבכירים במלון. דמיטרי (דימה) חרצ'נקו, מנהל פעילות השלוחה האוקראינית; אנה קניש, מנהלת גיוס; קטרינה (קייט) מלשקובה, מנהלת מכירות; אנסטסיה גולובין, מנהלת לקוח; וכן אלכסנדר (סשה) פנצ'נקו, איבגניה בוריק ויאנה רובן - שלושתם מנהלי לקוחות.

הנוכחים, ששמחים להיפגש אחרי הזמן שחלף ולשתף זה את זה לראשונה בסיפורי הנדודים שלהם, מתחבקים בעדינות אירופית, מנסים להרחיק את המחשבות הטורדניות על החורבן במולדת. הם מתעודדים מהידיעה שגם ורשה היתה עיר הרוסה, שנבנתה מחדש אחרי מלחמת העולם השנייה - כך ששיקום דומה של אוקראינה, אי־שם בעתיד, עדיין אפשרי.

"בימים המתוחים שלפני פלישת רוסיה היו חברות הייטק באוקראינה שהכינו מראש אוטובוסים לפינוי מהיר של עובדים", מבהיר דימה חרצ'נקו. " אני העדפתי תוכנית אחרת - שכל עובד שלנו יעזוב במקרה הצורך בכוחות עצמו, ואנחנו נתייצב לעזור. בדיעבד התברר שצדקתי בגישה שלי: האוטובוסים שהחברות האחרות הזמינו לא הגיעו, בגלל הפקקים והתקלות בכל מקום. אנחנו, לעומת זאת, עשינו מיפוי של כל העובדים והצרכים - והתחלנו לעזור לכל אחד באופן פרטני".

לפני 20 שנה למד דימה מתמטיקה במכון ויצמן בישראל. ב־2011 הקים את "אקספטיק" באוקראינה, ובהמשך מכר אותה לקבוצת יעל ("עשיתי אקזיט"). היום הוא מנהל את החברה כשכיר. עם פרוץ המלחמה שהה בגאורגיה ועבד בה מרחוק ("האנשים שם לא הבינו למה אני כל היום עם הטלפון ביד"), אך כעבור חודשיים יצא למסע מפרך באוטובוסים וברכבות דרך שבע מדינות, עד לפולין. בוורשה שכר דירה ומשרד - שממנו הוא ממשיך לנהל.

קייט מלשקובה (29), מנהלת מכירות, ניהלה עד תחילת המלחמה, במקביל לעבודתה בהייטק, סטודיו למחול עם בעלה בחרקוב. "השבוע הראשון למלחמה היה נורא. חרקוב היא עיר גדולה עם מיליון וחצי תושבים, 30 ק"מ מרוסיה. הצבא הרוסי היה מאוד קרוב. היו הפצצות כל הזמן, ונשארנו בלי אוכל ומים. גרנו בבניין של 16 קומות וירדנו למרתף, אבל חששנו שאם הבניין יקרוס ניקבר בתוכו.

"בעלי ואני החלטנו לעבור לגור בסטודיו שלנו למחול, באזור של בניינים נמוכים. אטמנו את החלונות בבדים שחורים, כי החיילים הרוסים שהגיעו למרכז העיר ירו בכל לילה. כששמענו אזעקות רצנו למקלט ונשכבנו על הרצפה, עד שבאחת ההפגזות כבר לא יכולנו יותר והבנו שחייבים לעזוב. למחרת פגעה רקטה בבית הסמוך, וכל החלונות התנפצו. מאוד פחדנו שהטיל הבא יפגע בנו".

הם החליטו לברוח לעיר מוגנת יותר בדרום־מערב אוקראינה, קמניץ פודולסקי, אך מכוניתם לא התניעה עקב הקור המקפיא, ואף איש מקצוע לא הסכים להגיע, גם לא תמורת מחיר גבוה. לבסוף הצליחו להתגבר על התקלה בכוחות עצמם, ועם שחר ברחו מחרקוב ברכב. "בדרך ראינו שהעיר הרוסה, וחיילים שלנו הסתובבו ברחובות. בגלל הפקקים לקח לנו חמש שעות לצאת משם, אבל בהשוואה לאחרים, שלקח להם 12 שעות לצאת מהעיר, אצלנו זה היה ממש נס".

פרוטקציה לקנות מטרנה

אחרי חמישה ימים הגיעו לקמניץ פודולסקי, ושם התאחדו עם הוריה וסבתה של קייט - שהגיעו בנפרד. "גרנו בדירה ריקה שחברים של הוריי הרשו לנו להיכנס אליה. חשבנו שזה יהיה רק לכמה שבועות, אבל כשראינו שאנחנו לא חוזרים הביתה מצאנו דירה חדשה, והפעם גם פתחנו קבוצת ריקוד, לשחרר קצת לחץ. לדירה שלנו בחרקוב נכנס בינתיים חבר שביתו הופצץ".

עבור אנסטסיה גולובין (34) מדובר בעונת נדודים שנייה במאבק בין אוקראינה לרוסיה. "ב־2013 הרוסים התחילו להפציץ את חצי האי קרים, מקום הולדתי, וכבשו אותו. בתקשורת זה הוצג כאילו התושבים האוקראינים רוצים להיות חלק מרוסיה, אבל זה לא היה נכון. אולי כמה בודדים. רוב האנשים שאני מכירה עזבו לאירופה. בעלי ואני החלטנו לעבור לחרקוב, מקום שהאמנו שהוא רגוע ושקט, ואפילו קנינו שם דירה ועיצבנו אותה. עד שפוטין החליט לבקר אותנו שוב".

ימים ספורים לפני פרוץ התופת נפשו אנסטסיה ובעלה בחופשה בזנזיבר, ונתקעו שם - עד שלהצלתם נרתם לקוח ישראלי של החברה. "הלקוח שאל אותי בווטסאפ אם אני צריכה עזרה כלשהי. עניתי לו שבימים שלפני תחילת המלחמה משכתי את כל הכסף שלי מהבנק והשארתי אותו כמזומן בבית, ולכן כרטיס האשראי שלי בחו"ל היה מוגבל, כי לא היה לי מה למשוך מהחשבון.

"בלי כסף לא יכולנו לקנות כרטיסי טיסה, אז הלקוח הישראלי קנה עבורנו מקומות בטיסה לגרמניה, ומאמצע מארס אנחנו שוכרים שם דירה, עובדים מרחוק וחולמים על חרקוב".

אנסטסיה מציינת בהערכה ששום לקוח ישראלי לא נטש אותה בימים הקשים, למרות שהשירות שהיתה יכולה להעניק היה באופן טבעי מוגבל, עקב אי־הוודאות בחייה. "היו לא מעט לקוחות אמריקנים שביטלו לנו חוזים, אבל הישראלים שילמו מראש ואפילו נתנו בונוס, כי הם הבינו את המצב שאנחנו נמצאים בו".

גם אנה קניש (35), מחרקוב, עמדה לצאת בפברואר 2022 לחופשה, באיים הקריביים, עם בעלה. "ארזנו מזוודות לחופשה, אבל בגלל המתח החלטנו להישאר באוקראינה. למחרת ראיתי את הפצצות נופלות על העיר במין אור צהוב מסנוור. היו כאלה שנפלו 100 מטרים מאיתנו. אני זוכרת הרבה אש וריח חזק של עשן".

בתוך שעה נפגע ביתה משתי פצצות שנפלו על גן סמוך. "החלטנו לעזוב מייד. הכנסתי לאוטו את שני ילדינו, בני 6 ו־8, ואת המזוודות שארזנו לחופשה - ונהגתי במהירות מטורפת של 150 קמ"ש. לא היה אכפת לי מהחוק, רק רציתי להביא את המשפחה למקום בטוח".

מאוקראינה הגיעה למולדובה, ומשם נהגה לגרמניה דרך רומניה, הונגריה וצ'כיה. "בכיתה של בתי בגרמניה יש כעת לא פחות משישה ילדים אוקראינים. הם לומדים בשיעורים אונליין מבית הספר באוקראינה".

למה בחרת דווקא בגרמניה?

"רצינו להירגע במדינה שלווה ונורמלית. חוץ מזה, אנחנו דוברים מעט את השפה, כי בעלי עובד בחברת הייטק שיש לה סניף גרמני. קיבלו אותנו פה בזרועות פתוחות, וגם הילדים שלנו לומדים את השפה במהירות".

מהיום שעזבתם לא חזרת לאוקראינה?

"בקיץ נסעתי לבקר את הוריי, שנשארו בחרקוב. אני חולמת על הרגע שבו המלחמה תיגמר ונוכל כולנו לחזור בצורה בטוחה. קשה לי עם הידיעה שהשארתי את כל המשפחה שם. אני קוראת את החדשות באפליקציה וחוששת".

יאנה רובן (31) משמשת כבר שש שנים וחצי מנהלת לקוחות בחברה. כשהמלחמה פרצה שהתה בחרקוב, בסוף חופשת הלידה של בתה הבכורה, קטיה. "כשהתחילו ההפצצות חשבתי שמדובר ברעמים. בעלי לקח את התינוקת כדי שאוכל לישון היטב, הוא לא רצה להדאיג אותי", היא משחזרת.

אבל בבוקר, לנוכח המצב החמור, החליטו לעבור לקרובי משפחה, במרחק 100 ק"מ מחרקוב. "זה היה אמור להיות מקום שקט, רחוק מהקרבות, אבל שלושה ימים אחרי שהגענו הוא הופצץ ונכבש, והיינו חודש שלם תחת כיבוש רוסי.

"אני לא זוכרת מהתקופה ההיא כלום, אני מדחיקה. הייתי ממוקדת רק בתינוקת, וזה עזר לי להתגבר על מה שקרה מסביב. היו לי בעיות להניק אותה, אולי בגלל המתח הנפשי, וגם לא היה אפשר לקנות תחליף חלב בחנויות, שהיו סגורות. למזלי, קרובי משפחה שלי, שהיו מקורבים לממשל, השיגו תרופות ומטרנה, וכך היה לי במה לטפל ולהאכיל את הקטנה".

מה את זוכרת בכל זאת מהכיבוש הרוסי, שנקשרו אליו לא מעט זוועות?

"בתוך השכונה אני זוכרת שקט מוחלט. דממה. הכל היה סגור, ואנשים לא ידעו מה לעשות. מסביב היו הפצצות וקרבות. אחרי חודש הגענו לאדם שהכיר את הדרכים הסמויות לצאת מהאזור, והוא הסכים להדריך אותנו תמורת 100 דולר. נסענו אחריו ברכב דרך שדות ויערות, דרכים שלא מופיעות במפה. אחרי שעות הגענו לעיר לבוב שבמזרח אוקראינה, קרוב לגבול עם פולין, ושם אנחנו חיים עד היום עם בתנו ועם הוריי.

"אחרי חודש הרגשתי חזקה מספיק לחזור לעבוד. בלבוב עקרונית הכל פתוח, כולל בתי קפה. זה כמו לחיות באירופה, לא מרגישים כל כך את המלחמה. למפגש בוורשה לקח לי 12 שעות להגיע באוטובוס, כי היו עיכובים גדולים בגבול האוקראיני".

"אפילו גייסו עוד עובדים"

ז'ניה ודימה מסדרים את המסכים ומנסים לחבר משתתפים נוספים, שיצטרפו עוד מעט בשיחת וידיאו משותפת.

"המלחמה שינתה ללא ספק כללי משחק בעבודה, אבל מעבר לשבועיים הראשונים, שבהם העובדים שנמלטו מאוקראינה התאקלמו במקומות החדשים, הלקוחות שלנו לא הרגישו שום פגיעה", מסביר אופיר חזות. "להפך, אפילו גייסנו 40 עובדים חדשים מאוקראינה. למרות הקשיים הרבים שהם חווים, עובדים שלנו, שהפכו לנוודים דיגיטליים בגלל המלחמה, נמצאים במצב כלכלי טוב יותר לעומת עובדים בחברות אחרות.

"האוקראינים הם עובדים מאוד ממושמעים, נאמנים, אנשי מקצוע, חרוצים, באים לעבוד. במלחמה הם למדו לתת יותר. כשנמצאים עם הגב לקיר, עובדים בימים ובשעות אחרות, וזה מתבטא בשיפור התפוקות. הלקוחות שלנו גילו לרוב אמפתיה למצב והבינו שגם אם לא תמיד אפשר לעמוד בדדליין, עקב ההפצצות - בסוף הפער יודבק".

מה בכל זאת השתנה בעבודה שלכם בעקבות המלחמה?

"אחת ההשלכות הישירות היא שעובדים אוקראינים פיתחו שנאה תהומית לרוסים. הם כבר לא מוכנים לעבוד עם צוותים רוסיים".

ז'ניה: "יש לי חברים ברוסיה, וכשניסיתי להראות להם את הפנים האמיתיות של המלחמה - הם לא רצו להאמין. לפעמים אני מרגיש בתוך חלום בלהות. חלק מהם משוכנעים שפוטין פלש כדי להציל אותנו. ניתקנו כמובן את הקשר".

קייט: "אבא שלי ניתק קשר עם אמו הרוסייה ועם אחיו, שגרים ברוסיה, בגלל שהם מאמינים בפוטין ולא תומכים בנו. בתחילת המלחמה הם עוד שאלו איך אנחנו מרגישים, ובתגובה שאלנו אם הם לא מתנגדים למה שפוטין מעולל לאוקראינים. הם טענו שזה לא אמיתי - ומאז הפסיקו לכתוב לנו".

חזות מספר שבמסגרת הפעילות ההומניטרית התארגנו עובדי קבוצת יעל לאסוף כספים ותרומות, כדי לרכוש מזון ותרופות לעובדים שנקלעו למצוקה. בסוף השנה נוסף גם בונוס כספי כשי לחג, שאותו תרמו העובדים למשפחת העובד שנהרג. את המפגש בוורשה הוא מנצל גם לניהול מבצע לרכישת גנרטורים, שיסייעו לעובדים שנשארו באוקראינה להתמודד עם הפסקות החשמל ההולכות ומתארכות.

לדבריו, לפני כמה חודשים סיפקה החברה למתכנתיה מכשירים ייעודיים לעקיפת הפסקות חשמל, אבל כל מכשיר כזה מספק חשמל לשעתיים בלבד. עכשיו, כשההפסקות נמשכות לעיתים יומיים, צריך לדאוג לגנרטורים יקרים יותר לעובדים, מה שמציב אתגרים לוגיסטיים וטכניים רבים.

"זאת לא סיטואציה רגילה של עבודה מהבית, זאת עבודה תחת מלחמה. רכישה של גנרטורים היא פרוצדורה שלמה: צריך לחייב חלק מהתשלומים, צריך להחתים על שימוש, זה לא זבנג וגמרנו", מסכם חזות.

"גם אני רציתי להתגייס"

אל תשאלו גבר אוקראיני מה הוא עושה מחוץ לארצו בתחילת 2023. אחרי הכל, לגברים בגיל גיוס אין כיום דרך חוקית לעזוב את אוקראינה. זאת גם הסיבה ששניים מעובדי החברה גויסו - ומשתתפים כעת בלחימה.

ורוסלב וישנקו (29) מצטרף למפגש בזום ממקום מגוריו הזמני בספרד. הוא קצין מילואים בצבא אוקראינה, משרת ביחידת טילים, ובחברה הוא מנהל קשרי לקוחות. בתחילת המלחמה רצה ורוסלב להתגייס, אבל בשיחת טלפון ארוכה עם דימה הוא שוכנע שיתרום יותר לעם האוקראיני אם ישמור על חוסנה הכלכלי של המדינה. "אני עדיין חושב על גיוס. שניים מחבריי נהרגו בקרבות, ויש רגעים שבהם אני מתלבט אם לחזור לשרת".

סשה: "גם אותי שכנעו חברים שהתגייסו שאני אהיה יותר נחוץ בעבודה. לא דיברנו כבר כמה שבועות, כי אני מבין שיש להם מבצע סודי, אבל הם בטוחים שאוקראינה תנצח בסוף, רק לא יודעים מתי. כידוע, לחיילים שלנו יש מוטיבציה גבוהה במלחמה הזאת".

קייט: "בהתחלה, כשראיתי את כל ההרס וההרוגים, הייתי נסערת ורציתי גם אני להתגייס. אני יכולה, למשל, לעבוד בריגול. אבל אי אפשר לדעת מה יקרה מחר - איתי ועם המשפחה שלי. אמרו לי שכרגע יש מספיק אנשים שמסוגלים להילחם, ועל כל האחרים מוטלת המשימה לשקם את הכלכלה האוקראינית. להקים מחדש את הבית שנהרס".

איגור חרוקובסקי (49), יד ימינו של אופיר ומורשה חתימה בחברה, עולה בזום מקייב, בירת אוקראינה, שספגה השבוע מתקפות רוסיות - דווקא בערב השנה האזרחית החדשה.

"איגור לא הצליח לצאת מאוקראינה", מסביר אופיר. "הוא יהודי, אב לארבעה, שבעבר חי הרבה שנים בישראל. כבר יותר מעשור הוא גר בקייב עם משפחתו, וכעת הוא מביא בחשבון את האפשרות שיגויס למלחמה. אסור לו לצאת מגבולות המדינה".

מן הסתם אפשר לקנות את החופש שלו בכסף.

"נכון, אבל איגור החליט שלא לתת לזה יד. הוא מאוד פרו־אוקראיני, מאמין בניצחון על הרוסים. יש לו אמא, אח ודוד שנשארו במדינה, והוא נוסע בין הערים שבהן הם גרים ומחלק להם כסף".
איגור מקשיב ומעיר בחיוך: "יש לנו חשמל ויש חימום, כך שהכל בסדר".

למה נשארת בקייב ולא בחרת לברוח?

איגור: "אוקראינה היא המדינה שלי. כמה ימים לפני תחילת המלחמה הייתי בחופשת סקי בפולין, וחזרתי מייד לקייב ברכב, למשפחה שלי. כשחצי המדינה נסעה לכיוון מערב, במחשבה לצאת מהגבול, אנחנו נסענו הפוך לפקקים, בחזרה לאוקראינה. זה נראה כמו בסרט. אנשים היו בפאניקה, לא היה דלק לקנות. ימים נוראים".

למה לא טסת פשוט לישראל?

"שקלתי את זה עם אשתי והילדים. היינו מתואמים לצאת בדקה ה־90, אם לא תהיה ברירה. מבחינה ביטחונית אני מרגיש עכשיו כמו בארץ. כאן אמנם יותר מוגזם מאשר בישראל, אבל זה מזכיר לי את האירועים שהיו בארץ לפני שנה וחצי (מבצע שומר החומות - הט"א).

"אתמול היה בקייב גל של הפצצות. מערכות ההגנה שלנו מצליחות להדוף 86 אחוזים מהמתקפות הרוסיות, כמעט כמו היירוטים בארץ (של כיפת ברזל - הט"א). אמנם נפגעת כאן תשתית חשמל ומים, אבל אנחנו מתאוששים בכל פעם מהר יחסית. יש הרבה הפסקות חשמל יזומות כדי למנוע עומס על המערכות".

הבנה לדילמה הישראלית

אחרי שעות של דיונים מקצועיים יורדים למסעדת המלון. בארוחת הצהריים מזהים הנוכחים מייד את מבטאה של המלצרית - פליטה מאוקראינה בעצמה. למרבה הפלא, הם משוחחים איתה ברוסית, שפתו של מי שהפך השנה לאויב המר.

"רוסית היא שפה רשמית באוקראינה, ולמעשה שפת האם שלנו. ההורים מדברים איתנו רוסית", מסביר סשה, ומסייג מייד: "אבל זו רק השפה המדוברת, לא הזהות הלאומית".
קייט: "גם את שירי הערש, כילדים קטנים, שרו לנו ברוסית".

איך שלא תסובבו את זה, שפה היא תרבות.

דימה: "אני לא מסכים. אנחנו בסך הכל טריטוריה שבה מדברים רוסית. אם אנחנו מדברים את השפה, זה לא אומר שאנחנו תומכים ברוסיה".

ז'ניה: "טלוויזיה, למשל, אנחנו רואים באוקראינית".

אתם מאמינים שבעקבות המלחמה, בדור הבא זה ישתנה?

כולם בהחלטיות: "ברור!"

דימה: "אף שאני מבין אוקראינית, קשה לי לדבר אותה, אבל אני אלמד. בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מתחילים לדבר אוקראינית, בגלל הסלידה מרוסיה".

קייט: "המשפחה שלי דיברה בבית רוסית. אני התחלתי לדבר אוקראינית בגיל 20, ואני זוכרת שאנשים הסתכלו עלי מוזר, כאילו אני לא בסדר. עכשיו המשפחה שלי התחילה לדבר אוקראינית, וזה קל יותר. היום אני כותבת הודעות רק באוקראינית".

כולם מאוחדים בתמיכה בנשיא האוקראיני וולודימיר זלנסקי, מבינים את המורכבות שעימה מתמודדת ישראל בשאלה איך לסייע לאוקראינה, ומכירים בתמיכה ההומניטרית שמגיעה מכאן.

דימה: "במציאות, ישראל עוזרת בציוד הומניטרי ובציוד תומך, שלא לצורכי לחימה. האנשים באוקראינה יודעים את זה, והם אסירי תודה על מה שניתן. האוקראינים מבינים את היחסים הפוליטיים מורכבים שיש בין רוסיה לישראל. יש כאלה שלוקחים את זה בצורה שלילית, אבל בגלל יחסי העבר הטובים היחס כלפי ישראל באוקראינה חיובי מאוד. בסך הכל, ישראל נאמנה מאוד לאוקראינים".

סשה: "יש לכם מצב קשה עם איראן, ואני די בטוח שאתם שומרים על קשר עם רוסיה בנושא הזה. אני לא מתכוון להגיד שישראל תומכת ברוסיה, אבל ברור לי שיש בעיה לישראל לתמוך בנו, כי יש לכם מספיק בעיות משלכם. אני בכל זאת מקווה שהממשלה שלכם תמצא דרך לאבטח את השמיים שלנו באמצעות מערכות הגנה".

הרבה ניצולי שואה מאשימים את האוקראינים ביחס אכזרי ליהודים, בשירות הנאצים, במלחמת העולם השנייה.

סשה: "אני לא שמעתי על זה. את בטוחה שזה לא חלק מהתעמולה הרוסית נגדנו? אני אלמד על זה באינטרנט. לצערי, היו אירועים נוראיים בהיסטוריה שלנו".

"המלחמה הפרידה זוגות"

שלוש וחצי אחר הצהריים. כבר חושך בוורשה. בכיכר הקטנה שמול המלון מפזרת קשישה פולנייה במעיל עבה לחם לציפורים. מכאן הולכים לדירתו השכורה של דימה בעיר, לערב חברתי שארגן לנוכחים, כשהוא מקווה לשקם על הדרך גם את חיי החברה והאהבה שלו, שנמצאים, לדבריו, "גם הם במצור".

"המלחמה גרמה לפירוד בין הרבה זוגות באוקראינה", הוא מסביר. "הנשים עזבו את המדינה, בעוד הגברים נשארו מאחור ואיבדו ברובם את מקומות עבודתם. גברים אחרים הלכו לצבא. אני עצמי לא מצליח למצוא אהבה, ואני מתכוון להכיר נשים דרך הטינדר".

אתה מתכוון למקומיות פולניות?

"לא, רק אוקראיניות. עם פולניות יש לי קושי בשפה. נפגשתי החודש עם כמה פליטות אוקראיניות, אבל עדיין לא מצאתי את האחת. אני מחפש מישהי מעניינת ואקטיבית, אחת שאוכל להעריץ אותה".

סשה, לעומתו, חב את האהבה הפרטית שלו דווקא למלחמה. עם פרוץ הקרבות, כשעובדים רבים מהחברה נמלטו לגאורגיה, הוא פגש שם אחת מהם, עובדת בשם מרגריטה, שהגיעה עם שני ילדיה. הוא עזר לה למצוא דירה בעיר שבה התגורר.

"ואז זה פשוט קרה", הוא זורח כשהוא מספר על האהבה בצל המלחמה. "מתברר שלא הכל היה רע במצב שאליו נקלענו בשנה שנגמרה".

timorhila@gmail.com