מילים מילים מילים, כולם כותבים פוסטים בפייסבוק, הודעות בקבוצה של המשפחה, ספר זיכרונות, סיפור ילדים, ברכות בחרוזים, עצות לזרים שלא ביקשו אותן, טוקבקים במידה משתנה של רשעות, מאז הרשתות החברתיות אנחנו כותבים וכותבים וכותבים. ״הולכים עם האמת שלנו״ כמו בתוכניות ריאליטי. אנחנו עדיין עם הספר, רק שעכשיו הוא בהוצאה עצמית ובמימון המונים.
בכל שבוע יוצאים מאות שירים חדשים בעברית. כשאנשים מתלוננים ש״כבר לא שומעים מוזיקה איכותית, כזאת של פעם, עם כבוד למילים״, אני אוהבת להזכיר להם שזה מה שאמרו על הביטלס. כשאנשים מתלוננים שהשירים החדשים שיוצאים משתמשים בשפה או בתכנים לא ראויים, אני אוהבת להזכיר שמעבר לעניין הביטלס, מי שרוצה להצליח, חייב למשוך תשומת לב. הדרך המהירה לעשות את זה היא לעורר מחלוקת, מה שהופך ליותר ויותר מסובך כשכולם מנסים לעשות את אותו הדבר בדיוק.
בתוך השטף האינסופי של מלל ושל מוזיקה חדשה, כל כך נדיר ששיר אחד מצליח להתבלט מהסיבות הנכונות, שיר שבועט באיזו בטן קולקטיבית. זה קורה עכשיו ממש עם השיר החדש של אפרת גוש. איך אני יודעת שזה מה שקורה? כי העורך ביקש ממני לכתוב עליו.
אפרת היא קולגה וחברה. לא הייתי יושבת לכתוב טור שלם על השיר החדש והמעולה שלה מיוזמתי, כי במערכת היו חושדים בי שפתחתי משרד יחסי ציבור, אבל הפעם מלאכתם של צדיקים נעשתה בידי אחרים. תודה מר עורך, עכשיו אני יכולה להתפנות בלב שקט לספר לכם למה אפרת גוש והשיר החדש שלה כן מצדיקים טור שלם.
הבעיה העיקרית של אפרת גוש תמיד היתה שהיא יפה מדי, סקסית מדי, מתלבשת יפה מדי ושרה יפה מדי. אם אתם עדיין לא מבינים איפה הבעיה, זה בגלל שאתם לא אישה ולא זמרת. אבל אני כן, ואני יכולה לספר לכם שכשזמרת מוציאה שיר מוצלח, כל התעשייה מסתכלת לה בקרדיטים לראות מי הגבר שגרם לזה לקרות. אף אחד לא בודק את עידן עמדי, אברהם טל או חנן בן ארי, אף שהם נסמכים לא פחות על אנשי המקצוע שמקיפים אותם. נשים שמצליחות להחזיק מעמד לאורך שנים ככותבות וכמבצעות, הן נשים עם עצבי ברזל ועמוד שדרה מפלדה.
ואף שהיא זו שכתבה והלחינה את רוב הלהיטים הגדולים שלה, אפרת גוש עדיין לא קיבלה את כל הכבוד שמגיע לה כיוצרת מוכשרת, נועזת ומקורית. הלוואי שזה ישתנה עכשיו, עם רצף השירים המטלטלים שהיא מוציאה לאחרונה. זה התחיל עם ״כוח גדול״, שיצא לפני חצי שנה, אחרי שתיקה ארוכה מאוד, ומהדהד את המאבק האישי שלה בהתמכרות לאלכוהול, וממשיך עם השיר הנוכחי, ״הבא שנוגע בי מת״, שהיא כתבה והלחינה.
"הכי חשוב לא לעשות תנועות יותר מדי חדות
מפה אפשר לראות שלא נשאר מקום לטעויות
מזמן איבדתי ת׳ספירה, את המרווח הלא הנראה
שבין הטוב לבין הרע, זה לא כואב זאת רק דקירה
ולא אומרת לא, כי אף אחד אף פעם לא שואל
רק כמה את לוקחת, כמה זה יצא לי ש
תיתני לי תיגעי בי תתחילי תרימי תורידי תכניסי תמשיכי
עוד עוד עוד עוד
לא נולד האיש שייתן לי להרגיש שאני שווה בין שווים
יפה מבפנים, שיש לי ערך
שלמרות הכאב העולם מלא חסד
לא צריכה לפחד, אני סוף כל סוף מוגנת
כל כך הרבה זמן שאני מחזיקה
מה שנשבר אני ישר מדביקה
העצב פוער בי סדקים
הכעס מחפש את הדרך לצאת
הבא שנוגע בי מת"
זה לא השיר הראשון שמדבר על אלימות נגד נשים ולצערי בטח גם לא האחרון, אבל אין בישראל עוד כותבת שתוכל לזקק באופן כל כך מדויק ולא מתנצל את החוויה שמשותפת לכולן, מנערה מתבגרת שחוזרת לבד הביתה ועד אישה בזנות. שמצליחה להסביר שזה אף פעם לא המכנסון או האלכוהול או הקנאה. שאלימות תמיד מגיעה מכיוון אחד והיא מופנית לכל הנשים. שמותחת קו אחד בין אלימות מינית, כלכלית ומילולית, בין המתחכך באוטובוס לבין הפוסקים המפלים בבית הדין הרבני. לא זה ולא זה רואים אותנו כאדם, כיצור אנושי שלם ושווה ערך.
לחברי הכנסת ההם שצחקו בדיון על אלימות במשפחה, לחברי הכנסת שטוענים היום שהתרומה הכי גדולה של נשים לחברה היא שיילדו ילדים, לד"ר גיא רופא, שחשוד בעבירות מין במטופלות שלו - אפרת גוש עונה לכולם, והתשובה שלה נותנת לי כוח לזקוף סנטר. להמשיך לחיות. להמשיך לכתוב. הבא שנוגע בנו מת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו