ברוך הבא הרב טאו, בחיים לא חשבת שתהיה באותה קבוצה עם כדורגלנים וזמרים, אבל נפלאות דרכי הבורא. הנה למרות התלונות הקשות נגדכם, קהל אוהדיכם ממשיך לתמוך בכם בכל זאת, לבזות את הקורבנות ולהאשים את כל העולם במעשים שאתם מואשמים בהם, כדי לא לעצור ולעשות איזה חשבון נפש קטן.
כבוד הרב, ההפתעה שהיתה לי מהנשים שיצאו סופסוף השבוע מאפלת השתיקה אל אור הדיבור נגדך ונגד מעשיך המחרידים על פי החשדות, דומה להפתעה שאני חווה כל פעם כשאני רואה ברק ואחריו פתאום, בוםםם, מגיע הרעם. אתה לא המצאת את השיטה, היא נהוגה בכל התרבויות. חשודים בעבירות מין הופכים לדוברים נחרצים נגד להט"בים כדי להסיט את דעת עוקביהם ממה שקורה בלשכת המנהיג אל מה שקורה בחדרי שינה של אנשים שלא עשו להם שום רע, רק נבראו אחרת מהם על ידי אותו בורא עצמו. אבל לעומתם, שאלף "טיפולי המרה" אכזריים לא יזיזו אותם מנטייתם המולדת, דווקא ניתן להתמודד עם סטייה לפגוע מינית בנשים תמות, אולי עם גומייה קטנה על היד שמושכים בה כל פעם שעולה המחשבה להפוך תלמידה לשפחה.
ברכות לרבנים הטובים והחשובים שהזדרזו לעמוד לצד הנשים המתלוננות, בוז עמוק לרבנים, למגיבים, ובמיוחד לנשים שמיהרו למצוא איך ניתן להשחיר כל מתלוננת ספציפית ואת כולן ביחד. הכי הכאיב לי טוקבקיסט אחד שכתב - "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ'). את שלמה המלך הוא הטריח ממושבו ליד כיסא הכבוד כדי ללמד זכות על חשוד בעבירות מין. עקרונית, נכון. גם הצדיק הגדול ביותר עלול לחטוא במחשבתו, אולי בדיבורו, אבל לחטוא לכאורה במשך שנים במעשים אכזריים של נשים הרואות בו מורה רוחני? זה לא חטא, זה פשע.
ולא, אין צדיק פושע. פושעים לא יכולים להתקבל להיות צדיקים, לידיעת חסידי הפושע ברלנד.
מעניין כמה זמן יחלוף עד שחלק מהציבור יאמין שיש פה תפירת תיק כדי להשתיק את הרב טאו, מרתק מה יקרה למפלגת הסחת הדעת, נעם, אם מייסדה יישב על ספסל הנאשמים, ואם חשדות דומים כלפי עוד מי מאנשיה יצוצו לפתע. תתפרק? תתחזק? והכי מעניין מי מתלמידיו של הרב יהיה הראשון לקום ולומר - אם אלה פני הדברים, את כל מה שלמדתי ממנו אני זורק עכשיו לפח כמו שעשיתי לחיים ולדר. אחי ההומו - תן חיבוק.
פריון
יש אופנה חדשה בשוק העבודה, קוראים לה "התנהג לפי השכר שלך". עובדים, צעירים בעיקר, מקטינים ראש בכוונה, נותנים תפוקה על פי מה שנדמה להם שהשכר שלהם מצדיק. זאת אופנה בינלאומית, יש אינסוף סרטונים עליה, זה השדרוג כביכול של האופנה הקודמת של "התפטרות שקטה" שהרעישה את עולם התעסוקה בתום המגיפה. לעשות את המינימום, וקצת פחות.
הייתי השבוע במקום עבודה גדול מאוד, אלפי עובדים. עשו לי סיור. בכל מקום ראיתי אנשים שבזמן העבודה יושבים בכל מיני מסתורים וגוללים בטלפון. גרם מדרגות החירום היה מאוכלס במהופנטי מסך שאפילו לא שמו לב שבעל הבית עובר לידם, וגם אם ראו, לא עשו דבר, המשיכו בשלהם. וזה לא היה בזמן ההפסקה, אלא בזמן העבודה עצמו. שאלתי את בעל הבית כמה זמן מבלים העובדים שלו בטלפון ברשתות החברתיות, והוא אמר לי שהוא מעריך שבמשך שמונים אחוז מהזמן עובדיו לא מתרכזים במשימותיהם אלא נמצאים בענייניהם, אם לבהות בסטוריז יכול בכלל להיחשב עניין. הוא הזכיר לי שהתפוקה לעובד בישראל היא בין הנמוכות בעולם, ואם כל עובד עושה רק עשרים אחוזים ממה שהוא יכול, זה אומר ששכרו בהתאם, שעותיו ארוכות, והזעקה על יוקר המחיה המאמיר ממשיכה להישמע השכם והערב.
כמה טיפשי לעבוד כך. לכלות את היום במקום עבודה, לא להיות בבית עם המשפחה, לקבל שכר לא מספק, ומעל הכל - לשאת תחושה חמוצה של בטלנות, התחמקות, רמייה. נכון שיש במקביל תחושה של "סידרתי את המערכת", אבל זאת לא תחושה שאפשר לקנות איתה ברמי לוי.
וחשבתי - נדרש מהלך. אני אוהב מהלכים. אני מציע למעסיקים להכריז כי בעסק שלהם יש ארבע שעות ביום ללא סלולרי בכלל. בתשע נדלקים משבשי הקליטה המפעליים, ונכבים בשעה אחת. בתמורה, יום העבודה מתקצר בשעתיים, השכר עולה בעשרים אחוזים, ומצבת כוח האדם מקוצצת בשלושים אחוזים. עשיתי את החישובים על החשבונייה שנשארה לי מגן רבקה, זה עובד. ולא רק שזה עובד, גם העיקרון הפשוט שאין שמחה כמו שמחת לתת את מיטבך, ואין עצב כדיכאונו של ראש נצנץ. במקום לשכור עוד ועוד עובדים שיעשו מעט עבור שכר זעום, צריך פשוט לקחת לעובדים את הטלפון ביד אחת, ולתת להם תוספת שכר ביד השנייה. אם קראתם את זה בזמן שאתם אמורים לעבוד, תעשו לייק.
60
לכבוד יום הולדתי ה־60, שחל ממש ברגע זה, נתקפתי תבהלה קלה, ואחרי שסיימתי להגיד קלישאות כמו "גיל זה רק מספר" התחלתי לחשב את קיצי, כמה נותר לי בעולם הזה, מה עוד אספיק, מה כבר לא אספיק, כמה שנים עוד אצרוך משאבים ואשזור מילים לטורים. והנה נקרתה בדרכי הזדמנות מעניינת, הוזמנתי להתנדב למחקר רציני וגדול על הזדקנות האדם, שבסופו אולי תצא איזו תרופה לעצירת ההתבגרות, אולי אפילו להשבת הגלגל אחור, למי שרוצה בכך.
ולכן מצאתי עצמי השבוע במעבדות המיזם באוניברסיטה העברית, עובר סדרה ארוכה של מבדקים מכל מיני סוגים שתכליתם אחת - לדעת בן כמה אני באמת, ביולוגית וקוגניטיבית, כי הרי יכולים להיות שני אנשים בני 60, האחד בפועל בן 80 והשני בן 40. תלוי בפעילות הגופנית, בגנטיקה, במזל, בגרמי השמיים. שעות ארוכות חיברו וניתקו אותי מכל מיני מכשירים, הריצו אותי וכופפו ומתחו ולקחו דם ודגמו אוויר מריאותיי, ובעוד כמה שנים יחזרו על זה שוב ויראו איך כבודי מזדקן ומה ניתן לעשות כדי למנוע את רוע הגזירה.
מפה לשם, בתום המבדקים הודיע לי החוקר שעל פי כל הבדיקות אני בן 56. כלומר, החברים שהזמנתי למסיבה הצנועה לרגל היומולדת 60, והכיבוד, והזיקוקים, והתזמורת, והמטס, הכל היה מוקדם מדי, יש לי עוד ארבע שנים עד שבאמת אוכל לחגוג. ועוד הוסיף החוקר - ואם תעשה מתיחות כל יום, ותשפר את שיווי המשקל על רגל אחת, ותקצץ בפחמימותיך - תוכל להפחית עוד שנים מגילך ולהגיע לגיל ביולוגי של 44. וחשבתי לי: האם אני רוצה לחזור 16 שנים אחורה? האם אני רוצה להאריך את חיי פה, בעולם שכבר איני ממש מבין ובטח שלא מתחבר אליו, בעולם מקוטב, אלים, רועש, עולם שבו כדי לשרוד אני מרגיש שאני צריך ליצור לי קפסולה אטומה שבה הכללים החדשים לא תקפים, וסדרי העולם הישן עדיין קובעים? אם היו נותנים לי עכשיו חיי נצח, האם הייתי לוקח? התשובה שלי היא לא. אני יכול לעבוד על הגמישות שלי עד מחר, אבל הנשמה שלי פחות גמישה, וכבר עכשיו היא מתקשה להסתגל, אז עוד 50 שנה? תודה, אבל לא תודה.
ובכל זאת, התחלתי לעמוד על רגל אחת בעיניים עצומות, ולעבוד על השפגט שלי, ולהביט במבט עויין בלחמניות שבפריזר. ובמבדק הבא בעוד שלוש שנים, כשאכנס לחדר, ישאל החוקר שהתבגר מאוד בינתיים: "איפה אמא, ילד?".
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו