רבע שנים אחרי שחתם על עסקת ענק עם נטפליקס, ריאן מרפי וענקית הסטרימינג קוטפים את הפירות, ובענק. המפיק והיוצר, שכבר כינו אותו לא פעם "האיש החזק בטלוויזיה" בעקבות ניצוח על סדרות מופת כמו למשל "אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון", "אימה אמריקאית" ו"הרצח של ורסאצ'ה", חידד לאחרונה את התואר הזה עם שתיים מהסדרות המדוברות של השנה.
מרפי הצטרף לענקית הסטרימינג ב־2018, רגע מכונן בעידן הסטרימינג, עם חוזה טאלנט לחמש שנים המוערך בכ־300 מיליון דולר לפיתוח תכנים בלעדיים. עד כה, במסגרת חברת ההפקות שלו, עלו סדרות כמו "הפוליטיקאי" ו"הוליווד" וסרט המחזמר "הנשף" עם מריל סטריפ וניקול קידמן, שלא הותירו חותם משמעותי.
ואז הגיעה המיני־סדרה שטרפה את כל הקלפים, על אודות אחד הרוצחים הסדרתיים המתועבים בהיסטוריה. לפני חמישה שבועות, ובלי מסע יחסי ציבור מקדים, עלתה בנטפליקס "דאהמר - מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר", סדרה בת עשרה פרקים המגוללת את מעלליו המזוויעים והידועים לשמצה של מי שנודע בתור "הקניבל ממילווקי" בתחילת שנות ה־90, והורשע ב־15 מעשי רצח בדפוס חוזר של פיתוי גברים צעירים, שאותם שחט וביתר, ובחלק מהמקרים אף אכל, כפי שהסביר בראיון טלוויזיה מבית הסוהר ב־1993 - "כדי שיהיו חלק ממני".
"דאהמר" המריאה באופן מיידי לפסגת התכנים הנצפים אי־פעם בנטפליקס, בשורה אחת עם שלאגרים כמו "משחק הדיונון" ו"דברים מוזרים". הסדרה הפכה ללהיט סטרימינג חסר תקדים עבור מרפי, בעודה כובשת בקלות את צמרת טבלאות הצפייה בסטרימינג שמפרסמת מדי שבוע חברת מדד המדרוג האמריקנית נילסן, עם סכום אדיר של 4.37 מיליארד דקות צפייה מצטברות רק בשבוע הראשון לצאתה. על הדרך, היא עקפה שתיים מהסדרות המדוברות ביותר של הסתיו והמצופות של השנה, "שר הטבעות: טבעות הכוח" ו"בית הדרקון" (שזמינה לצפייה בערוצי טלוויזיה רגילים מלבד סטרימינג).
נטפליקס, שעברה טלטלה רצינית בשנה האחרונה עם צניחה במספר המנויים לראשונה בתולדותיה, מיהרה לרכוב על גל ההצלחה והעלתה גם את "הצופה", מיני־סדרה אפופת מתח ומסתורין נוספת של מרפי, גם היא מבוססת על סיפור אמיתי. כעת ניתן לומר בבטחה שאף שברזומה שלו גם סדרת להיט צבעונית ונוצצת כמו "glee", העתיד מעולם לא נראה ורוד יותר עבור מרפי.
עשר שנות הפקה
"רשמית, זוהי ההצלחה הכי גדולה בקריירה שלי", הכריז מרפי חגיגית במפגש מיוחד עימו במטה נטפליקס בלוס אנג'לס בתחילת השבוע. "חצינו רף של מיליארד שעות צפייה, להיט שכמותו לא היה לי ב־25 שנות עשייה, ושלגמרי לא חזיתי שיקרה.
"זה פרויקט שעבדתי עליו לאורך עשור, ובאופן יוצא דופן לא קידמתי לפני עלייתו לאוויר. לאורך כל השנים תמיד היו ארבעה או חמישה תחקירנים שהמשיכו לעבוד. אני שמח שלקח לי כל כך הרבה זמן, כי עשינו עבודה יסודית. היו שינויים של כל מיני קווי עלילה, אבל באופן כללי הזמן שיחק לטובתנו; כי לא רציתי להתמקד בג'פרי דאהמר המפלצת, אלא רציתי שנחקור מה הפך אותו לכזה, מי היו הדמויות בחייו שהיה להן חלק במה שעבר עליו. האשמה רובצת גם על אחרים בסביבתו, זהו סיפור אנושי מורכב".
איך אתה מסביר את ההצלחה האדירה?
"יש הרגשה שהעולם אפל וחשוך, אנשים מחפשים מקום לנתב אליו את החרדות שלהם, וזה מה שמוביל אותם לתכנים כאלו. כמו כן, מאז התפרצות הקורונה יש עניין גובר בבריאות הנפש, ובסדרה כל אחת מהדמויות מתייחסת לנושא בדרך שלה. טיפלנו בנושאים חברתיים בוערים שנלוו לפרשה, כמו גזענות שיטתית, הומופוביה ושיטור בעייתי. כיסינו הרבה מרכיבים".
כמו כל להיט אדיר־ממדים, גם "דאהמר" לא רק נהנתה מההצלחה, אלא נאלצה להתמודד עם ביקורות לא פשוטות. אחת הביקורות הבולטות טענה לגלוריפיקציה ואף להפיכת רוצח סדרתי למושא הערצה. אחת התחפושות הפופולריות בחג ליל כל הקדושים האחרון, למשל, היתה דמות הרוצח הנתעב. ביקורות נוספות נשמעו מכיוון משפחות הקורבנות, שחלקן טענו כי הסדרה אינה נאמנה מספיק למקור או שהיא לוקה בחוסר רגישות כלפיהן.
"רצינו להביא את הצד של הקורבנות. פנינו ל־20 קרובי משפחה של הקורבנות, ואף אחד לא חזר אלינו", מגיב מרפי לביקורת הלא נעימה. "ניסינו לאסוף כמה שיותר עדויות ועובדות כדי לשקף את האמת בצורה הטובה ביותר שיכולנו, אבל גם היתה לי אמירה חותכת מאוד שרציתי להעביר. בתור אמן, זהו הפרויקט הכי גדול שעשיתי, וכזה שחוקר נושא כה טעון כמו זכויות יתר של לבנים בחברה שלנו. צריך לזכור, שוטרים עצרו את דאהמר עשר פעמים, ושחררו אותו הביתה כל פעם מחדש".
ציפית לתשומת הלב ולהערצה סרת הטעם שמקבלת דמותו של דאהמר בעקבות הצלחת הסדרה? קיווית לתגובות אחרות?
"אני חושב שהמסקנה שהייתי מקווה לה היא להאמין לאנשים. בכל פרק כמעט היה רגע של מישהו, כמו אותה שכנה שהתקשרה למשטרה בידיעה שמשהו פה לא בסדר או מריח לא טוב. אותה תקופה שמתוארת בסדרה של תחילת שנות ה־90, שבה הפטריארכיה מבטלת אותך בזלזול כזה, לא רחוקה מאוד מהמציאות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. אם אדם קורא לעזרה, תקשיבו לו. אפילו דאהמר. היה רגע שבו הוא התחיל להרגיש שיש משהו לא תקין אצלו, ואביו פשוט סירב לקיים את אותה שיחה לא פשוטה עימו".
מה השתנה מבחינתך מאז המעבר לנטפליקס?
"עד לפני כמה שנים הייתי צריך להילחם בכל פעם מחדש כדי שמה שאני רוצה יעלה לאוויר באופן שאני רואה לנכון, ולקבל את האור הירוק מהקודקודים. אבל ככל שהיו לי יותר הצלחות באמתחתי, כך אותם בכירים בעמדות כוח התחילו לסמוך עלי, ונדרשתי פחות לכל מיני דיונים מולם.
"אני מרגיש שרוב העבודה שלי כיום היא מול השחקנים שאני מלהק לפרויקטים שלי, שם אני נזקק לכל מיני מהלכים 'פוליטיים' כדי להשיג את מבוקשי. וזה פיתוי לכל דבר ועניין. במקרים מסוימים הם נוטים להיעתר לבקשות שלי לעשות דברים מסוימים בסצנה, ובמקרים אחרים הם חוששים ללכת למקומות מסוימים עם הדמות, ואני זה שצריך לשכנע אותם שהם מסוגלים. אני נהנה לעשות את זה, כי אז אני מכוון אנשים בעלי כישרון אל קדמת הבמה והם זוכים לאור הזרקורים, לא אני. אבל יש לי כלל אחד ברור שמנחה אותי כל הזמן - ליצור סדרות שאני אישית ארצה לצפות בהן. ואני מרגיש שככל שמדובר בסיפור נקודתי מאוד ויותר ספציפי, כך הוא הופך לאוניברסלי יותר ומדבר לכל אחד".
הילד שחקן מעולה
הסדרה "דאהמר" נפרשת על פני עשרה פרקים, שאמנם מתחילים בלכידתו של ג'פרי דאהמר ב־1991, אך חוזרים לאחור בפרקים הבאים למה שעבר בילדותו, היחסים הרעועים בין הוריו, הצלקות הפסיכולוגיות שהשפיעו עליו ואיך שכלל את דפוסי הפעולה המזעזעים שלו בלכידת הקורבנות, ברציחתם, והמעשים המזוויעים שביצע בגופות. בסדרה מככבים ריצ'רד ג'נקינס ("צורת המים", "עמוק באדמה") בתור אביו של דאהמר, ניסי נאש ("רינו 911") בתור השכנה בבניין שבו התגורר, שהתריעה למשטרה רבות על ההתרחשויות החשודות בדירתו, וכמובן בתפקיד הראשי של ג'פרי דאהמר השחקן אוון פיטרס, שקצר שבחים רבים על הופעתו האמינה.
"את אוון הכרתי כשליהקתי אותו לגלם מתבגר בעונה הראשונה של 'אימה אמריקאית', רק כי הוא היה דומה לג'סיקה לאנג, הוא שיחק את בנה. אבל כבר ביום הראשון לצילומים נדהמתי לראות שהילד שחקן מעולה", נזכר מרפי במפגש, כאשר פיטרס מצטרף ומתיישב לימינו, "קאט לימינו אנו, כשבביקורות משווים אותו לרוברט דה נירו, מרלון ברנדו וליאונרדו דיקפריו. אני גאה ואסיר תודה על כך שהוא חלק מחיי. מדובר במיני־סדרה כבדה וקשה לעשייה, חצי שנה העברנו רק באודישנים, והמרכיב המרכזי היה חסר. בחנתי הרבה שחקנים לתפקיד הראשי עד שפשוט החלטתי לצלצל לאוון. הוא היה מאוד שקט על הקו, ביקשתי ממנו לקרוא את התסריט ולראות איך הוא מרגיש. אנשים חושבים שאוון אפל מאוד ואינטנסיבי, והוא ההפך הגמור מזה, מלא הומור ומשחק עם הילדים שלי כשהוא אצלנו בבית".
פיטרס בן ה־35 החל לשחק בסדרות כמו "מגרש ביתי" ו"האוס", ושיחק על המסך הגדול ב"קיק אס" ובשלושה סרטי "אקס־מן" בתור המוטנט עם המהירות העל־אנושית קוויקסילבר. אך היה זה מרפי ששם אותו על הרדאר ההוליוודי עם "אימה אמריקאית", סדרת המתח האנתולוגית שמדי עונה משנה עלילה ודמויות עם שחקנים חוזרים, ופיטרס כיכב בה כמעט מדי שנה - במה שבמבט לאחור נדמה כהתלמדות בז'אנר האימה לקראת "דאהמר".
"רק מקריאה של התסריט הייתי מבועת. התלבטתי רבות אם לקחת את התפקיד, ידעתי שהוא מאוד אפל ומאתגר", אומר פיטרס, שבשנה שעברה כיכב לצד קייט ווינסלט במיני־סדרה "הסודות של איסטאון" וזכה באמי על הופעתו, "ריאן המליץ לי לצפות בראיון שדאהמר העניק לתוכנית התחקירים האמריקנית דייטליין, שבו אפשר לבחון כיצד הוא מתאר את מה שהוא עשה, וזה ריתק אותי, רציתי לצלול לפסיכולוגיה של ההתנהגות האנושית הקיצונית הזו. קראתי כמה ספרים, דו"חות חקירה וכתבות על הפרשה כדי להבין את המניעים שלו, צפיתי בקטעי וידאו כדי ללמוד איך להניע את גופי כמוהו. עשינו חזרות במשך ארבעה חודשים וצילמנו במשך שישה חודשים. היה לי קטע אודיו שלו ששמעתי מדי יום צילומים, כדי להיכנס לדמות ואפילו למבטא שלו מוויסקונסין. הרבה מאמצים מתישים עם יעד ברור לנגד עיניי, שאני אתמסר כולי עד לסיום הצילומים".
איך השתחררת מהדמות?
"אחרי האופל והשליליות ידעתי שעלי להשיב לחיי אושר וקומדיה, אז צפיתי בסרטים קלילים, חזרתי הביתה לסנט לואיס, מיזורי, לבקר בני משפחה וחברים. האזנתי למוזיקה ויצרתי מוזיקה. בסופו של דבר, זאת עבודה וצריך לדעת איך לבצע את ההפרדה".
חייב לכתוב
מרפי (56), בן למשפחה קתולית מאינדיאנפוליס שיצא מהארון בגיל 15 ובעל תואר ראשון בעיתונות מאוניברסיטת בלומינגטון באינדיאנה, החל את הקריירה ככתב בעיתונים כמו "וושינגטון פוסט", "מיאמי הרלד" ו"לוס אנג'לס טיימס" ובשבועון הבידור "אנטרטיינמנט וויקלי", עד שבסוף שנות ה־90 החל להתמקד בכתיבת תסריטים ומכר את התסריט הראשון שלו ללא אחר מאשר סטיבן ספילברג, אף כי הפרויקט מעולם לא יצא לפועל.
"התשוקה הראשונה שלי מימי התיכון היתה לעיתונות", הוא מספר, "הייתי בטוח שבחיי הבוגרים אהיה עיתונאי, כנראה כי לא באמת הרשיתי לעצמי לחשוב שהחלום האמיתי שלי, לעסוק ביצירה אמנותית, הוא בר השגה. לא ידעתי לנתב את המסלול לשם. גדלתי באינדיאנה, נסעתי לניו יורק בפעם הראשונה רק בגיל 19. עיתונות היתה בחירה קלה, כי זה היה תחום העיסוק של אבי, ובבית הספר היתה לי מורה לעיתונות שהערכתי. היא נהגה לומר שסגנון הכתיבה שלי דומה יותר לרומן מאשר לכתבה עיתונאית. לימים היא גרמה לי להבין שאני טוב יותר בכתיבת של סיפור מאשר שיוכתב לי על ידי מישהו אחר.
"נמשכתי לראיונות עם סלבריטאים. את הזמרת שר, למשל, ראיינתי חמש פעמים. זה הגיע לשלב שבו היא אמרה בהומור 'עוד פעם? אתה מוכרח להפסיק לבקש לשוחח איתי'. והיא גם אישה שהבחינה שתחום העניין שלי הוא לא בדיוק בכתיבה עיתונאית והאיצה בי לחשוב מה באמת אני רוצה לעשות בחיים. כך שחלק מהקרדיט לקריירה שלי אני חייב לשר.
"מה שידעתי בביטחון זה שאני רוצה לכתוב, ואהבתי לראות את הדף מודפס עם הטקסט. זה אולי יישמע מוזר, אבל אני חובב טיפוגרפיה ונהנה מהאופן שבו דברים מוצגים ויזואלית. זה גרם לי להבין מה אני באמת רוצה ליצור ואיך אני רוצה שזה ישווק לקהל. בכל פעם שאני עובד על סדרה, יש לי מעין לוח השראה, ספר עם איורים של הדמויות. אלו הפרצופים שאני רואה לנגד עיניי כשאני כותב את העלילה, וזה משמש אותי גם בשלב הליהוק. הערך הוויזואלי הוא עצום".
המעמד מחייב
סדרת הטלוויזיה הראשונה שיצר היתה דרמת נעורים קאמפית וססגונית בשם "צעירים לנצח", שעלתה ב־1999 אך שרדה רק שתי עונות. ב־2003 יצר את "ניפ/טאק", דרמה סבונית על עולם הניתוחים הפלסטיים, שנהנתה מהצלחה רבה לאורך שש עונות ואף זכתה בגלובוס הזהב לסדרת הדרמה הטובה ב־2005. הסדרה הבאה שלו היתה להיט גדול יותר, הדרמה הקומית־מוזיקלית "גלי", שרצה אף היא במשך שש עונות והיתה תופעת תרבות פופ עם לא מעט באזז והרבה כוכבים אורחים נוצצים כמו בריטני ספירס, גווינת' פאלטרו וריקי מרטין.
ב־2011 עלתה סדרת האימה האנתולוגית "אימה אמריקאית", שבאופן מסורתי משודרת בארה"ב בסתיו סביב חג ליל כל הקדושים, ולאחרונה עלתה העונה ה־11 שלה. הסדרה צברה לאורך השנים 100 מועמדויות לאמי, ומהן זכו בפרס, בין היתר, השחקניות ג'סיקה לאנג וקתי בייטס. ליידי גאגא כיכבה בעונה החמישית וזכתה בגלובוס הזהב על הופעתה. "אימה אמריקאית" הדגישה את המוטיב החוזר של מרפי בחיבתו לכוכבות מסך אגדיות.
אף כי בעשור האחרון הוא ייזכר כמי שהטביע את חותמו, היו גם כמה פספוסים לאורך הדרך, ובהם הניסיון לעבור למסך הגדול כשביים את ג'וליה רוברטס ב"לאכול, להתפלל, לאהוב" מ־2010, שנקטל על ידי הביקורת, הסדרה הקומית "הנורמלים החדשים", ששרדה עונה אחת בלבד, וסדרת אימה נוספת בשם "מלכות הצעקה", שלא הצליחה כפי שקיווה. מנגד היו גם הצלחות משמעותיות כמו סרט הטלוויזיה "הלב הרגיל" וסדרת הדרמה "פוזה", עם ייצוג חסר תקדים לשחקניות טרנסג'נדריות, כמו גם "אויבות: בטי וג'ואן" על היריבות ההוליוודית בין בטי דייוויס לג'ואן קרופורד, מיני־סדרה אנתולוגית שתחזור בקרוב אחרי פגרה של שש שנים ותתמקד הפעם בנשים שסבבו את טרומן קפוטה.
מרפי נישא ב־2012 לצלם דיוויד מילר, ויחד הם מגדלים שלושה בנים שנולדו מפונדקאית, שלדבריו עוזרים לו לשמור את הרגליים על הקרקע.
"כשאני רואה כותרות שמכריזות עלי כאדם החזק בטלוויזיה או כמלך הסטרימינג, אני פשוט נבוך, כי אני נוהג להסתובב בתחושה שאני נכשל, ואת הילדים שלי ההכרזות הללו ממש לא מעניינות", הוא מחייך, "אבל אני מרגיש את המעמד המחייב בתוכן שאני יוצר, ושיש לי היכולת להניע שיח ציבורי שאולי קצת מערער את המערכת מהיסודות. זו גאווה גדולה כשרואים שינוי. כשהתחלתי לעבוד על 'צעירים לנצח' ב־1998 ורציתי לשלב בעלילה דמות של גיי, זה היה בלתי אפשרי - ותראה את היצירות שלי כיום. העובדה שהסדרות שלי בנטפליקס נצפות על ידי מאות מיליוני המנויים ברחבי העולם, נותנת הרגשה שיצרתי קהילה, לא רק בתחומי אמריקה".
האם כבר בצעירותך היו לך רעיונות לסדרות?
"תמיד היו נושאים שמשכו אותי, אבל לא בהכרח רעיונות שהבשילו לכדי יצירות שלי. תמיד הייתי חובב של מחזות זמר, 'שיר אשיר בגשם' הוא האהוב עלי מכל, וסרטים של הבמאי מייק ניקולס כמו 'הבוגר' ו'נערה עובדת'. אלו דוגמאות לסרטים שחסרים בנוף ושאני באופן אישי תמיד נהנה לחזור ולצפות בהם. בכולם יש אנטי־גיבורים. כאלו שהצופה מריע להם, אף שהם עושים גם דברים רעים. אבל האהבה של ניקולס לכתיבה ולבימוי ניכרה בהם, וזה משהו שאהבתי. שאף אחד לא יוצא נקי, לכולם יש דם על הידיים. אז לא היו לי רעיונות מוגדרים, אבל כן נטייה לז'אנרים מסוימים. וכמובן, תמיד עניינו אותי סיפורים להט"ביים, ניצחון האנדרדוג. זה דיבר אלי באופן אישי".
לדבר בלי פחד
הדומיננטיות שלו בענף הטלוויזיה התקבעה סופית ב־2016 עם הסדרה האנתולוגית "פשע אמריקאי", שבעונה הראשונה שלה עסקה במשפט של או. ג'יי. סימפסון והיתה הצלחה אדירה עם רייטינג גבוה, שיח ברזייה ערני ותשעה פרסי אמי, כולל למיני־סדרה הטובה ביותר. מרפי שחזר את הזכייה בקטגוריה שנתיים לאחר מכן, בעונה שהתחקתה אחר הרוצח של מעצב האופנה האיטלקי ג'יאני ורסאצ'ה.
העונה השלישית "פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי", שעסקה בפרשיית המין של ביל קלינטון שהועמד להליך הדחה על ידי בית הנבחרים של ארה"ב ב־1998, לא שחזרה את ההצלחה, ומידע על עונה רביעית, שאמורה להתמקד בימי הזוהר של המועדון הניו־יורקי משנות ה־70 "סטודיו 54", לא נמסר זה יותר משנה. בעבר נעצרה גם עבודה על עונה סביב הוריקן קתרינה ומחדלי הממשלה בסיוע לתושבים, אז הודה מרפי בכנות כי "לא הצלחתי לפצח את הדרך להביא את הסיפור. ניסינו לפתח עלילה, וזה היה מורכב ויקר מדי, ואני לא חושב שזה ייצא לפועל".
האמירה הפוליטית אינה זרה למרפי, דמוקרט מוצהר שלא מהסס לבטא את דעותיו. "כהונתו של טראמפ טרדה את מנוחתי, ולא אחת חשבתי לעצמי, האם יש דרך חזרה? האם יש דרך להביס אותו?", הוא אומר, "ואכן, בפוליטיקה האמריקנית צריך רק אדם אחד כדי שזה יקרה, מי שתופס את מקומו. זה לעולם לא ישתנה, ההיסטוריה מזכירה לנו את המציאות בכל פעם מחדש ואנחנו עוברים שוב ושוב את התהפוכות הללו, ומרגישים שזה הגרוע מכל - אבל נוכחים לראות שיש מחזוריות. כשאובמה נבחר זה היה רגע של השראה ואופטימיות שניצחו את הפחד. בבחירות הקודמות לנשיאות תמכתי בפיט בוטיג'ג' כשהוא התמודד על מועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית, ערכתי עבורו ערב התרמה אצלי בבית. נדהמתי, לא האמנתי שאזכה לראות בימי חיי גבר הומוסקסואל מוצהר רץ לנשיאות ארה"ב. ועוד מאינדיאנה, כמוני.
"המדינה שלנו צמאה לקולות חדשים שיבואו להנהיג, בטח אחרי שתואר הנשיא הוכתם בקדנציה הקודמת. יש כיום הרבה יותר ציניות, אבל אני מאמין שמה שבסופו של דבר מאחד בינינו הוא התקווה. אני מחכה לראות את העם האמריקני שוב מאוחד, ובעזרת היצירות שלי אני מקווה להפיח מעט השראה בדור הצעיר, בנושא שיעניין את הציבור מעבר לשיח ברשתות החברתיות".
מפורסמים שמתבטאים בנושאים פוליטיים זה דבר שדעך עם הזמן.
"כשאתה דמות מוכרת, תמיד יהיו מי שיצדיעו לך על שנקטת עמדה, בדיוק כפי שיהיו אלה שיענישו אותך. הדבר נכון עוד יותר לגבי נשים, שאותן שופטים אף בחומרה רבה יותר. אבל באופן כללי, יש מעין גישה מבטלת בנוגע לשחקנים, אנשים חושבים 'תשחק ואל תשמיע את קולך האמיתי'. אבל אלו אנשים שמעצבים דעת קהל, עם המוני עוקבים ברשת ותשומת לב אדירה לכל מה שהם עושים. אני מעודד להביע דעה, אבל מעריך אנשים שנותרים עבור כולנו בתור חידה כי אנחנו לא יודעים מה הם חושבים ולאיזה צד הם נוטים. אמנות ההיעלמות, מה שנקרא. כי התגובה כיום היא תמיד נחרצת כלפי מי שמעז להתבטא, אבל לכולנו הזכות לומר את אשר על ליבנו. לפחות זה לא להעלות סתם תמונות של מה שאכלת היום ולתעד את עצמך בכל רגע נתון".
מה היתה ההשפעה הכי גדולה עליך?
"סבתא שלי מירטל השפיעה עלי רבות, ואפילו עכשיו, ברגע המסוים מאוד שאני חווה עם ההצלחות הנוכחיות שלי, אני מרגיש אותה סביבי. מלבד ילדיי, היא האהבה הגדולה של חיי. בגיל 4 היא הכריחה אותי לצפות איתה בסדרת הדרמה הגותית 'צללים אפלים', הושיבה אותי לידה בכוח ואמרה 'אל תהיה נמושה!' היא שיחדה אותי בממתקים כדי שלא אעצום את עיניי, גברת עקשנית. היא לקחה אותי לצפות ב'דרקולה' עם בלה לוגוסי בקולנוע, הסרט האהוב עליה. והיא ממש לא אהבה שהערצתי את ברברה סטרייסנד, היא העדיפה שאצפה בסרטי אימה. פעם שאלתי אותה למה היא אוהבת אותם כל כך, והיא ענתה בפשטות 'כי הם גורמים לך להרגיש חי, נכון?'. זה משפט שמלווה אותי תמיד".
dcaspi@goldenglobes.org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו