טבילת האש שלי: הטייס שראה את עזה מלמעלה

סגן גל (23) לא ישכח לעולם את הטיסה המבצעית הראשונה שלו, שהתקיימה בליל שני שעבר, 10 במאי. אחר הצהריים עוד התקיים מצעד הדגלים המסורתי של יום ירושלים, שבמהלכו הודיעה הזרוע הצבאית של חמאס כי אם ישראל לא תפנה את כוחות הביטחון ממסגד אל־אקצא ומשכונת שייח' ג'ראח עד 6 בערב, היא תשלח מטח רקטות לכיוון הבירה.

באותן דקות ישב טייס הקרב הצעיר מטייסת 109 בבסיסו ברמת דוד שבעמק יזרעאל ועקב אחר הדיווחים. "מרגע ההודעה של חמאס, הייתי בכוננות", הוא משחזר, "וברגע שהחל השיגור לכיוון ירושלים הטייסת קיבלה מהמטה המבצעי של חיל האוויר רשימה של מטרות, שחולקו בין הטייסים.

היו שם נקודות ציון של מבנים, משרדים של חמאס, מחסני נשק, משגרים, וגם בתים של פעילי טרור ללא ציון שמותיהם. מאותו רגע התרכזתי רק במשימה. עברתי על הנקודות ורשמתי על פתקית קטנה הערות לעצמי, כמו איך אני מקפיד על מרחק ביטחון מהמטוס שלפניי במבנה, מה אני עושה עם החימוש ומה קורה אם מתגלית חלילה תקלה.

"לאורך קורס הטיס מכינים אותך לאירועים כאלה, לרגע שבו תמריא לקרב, אבל במקביל גם מעדכנים אותך שברגע שהמנוע עובד בטיסה הראשונה, שוכחים 80 אחוז ממה שצריך לעשות. זו היתה הדרך שלי לא לשכוח. אחת הסיסמאות בטייסת היא 'אלפא מיעף ראשון', שמשמעותה להביא את הפגיעה הטובה ביותר כבר בטיסה הראשונה. לשם שאפתי באותו רגע".

לקראת חצות המריא גל ב־F-16D, מטוס דו־מושבי, כחלק ממבנה של ארבעה מטוסים. הוא מוקם כמספר 2, אחרי הטייס המוביל. "אין ספק שגיחה ראשונה היא אירוע מלחיץ", הוא אומר בכנות, "לא שכחתי את החומר ולא היה לי בלקאאוט, אבל שמחתי שהכנתי את הפתקית, שהיתה מעין 'שליף' במבחן.

"במשך 20 דקות של טיסה, עד שמגיעים לעזה מכיוון הים, לא חשבתי על כלום. הייתי מפוקס על המטרה והראש היה בתוך המשימה. בעיקר הטריד אותי איך אני שומר מרחק מהמטוס שלפניי, כי הרווח בינינו הוא של שניות טיסה ספורות. מהאוויר ראיתי את השיגורים מעזה ואת היירוטים של כיפת ברזל. השמיים התמלאו בהבזקים, כמו המון זיקוקים".

איך הרגשת כשהטלת את הפצצה הראשונה?

"מרגישים זעזוע קל כשהמטוס משחרר חימוש ועקבתי במבט עד לרגע הפיצוץ. הרעיון מאחורי התקיפה הוא לא להטיל פצצות על מטרה, אלא לבצע משימה עם אפס טעויות. אם מתגלים אזרחים, למשל, המשימה משתנה והפצצות נשארות על המטוס".

תוך כדי שיחה גל פוסע לכיוון מתחם הלינה של טייסי הכוננות ותולה את הקסדה על מתלה גדול מתחת לפרגולה שעליו כתובה הספרה 2. בסמוך תלויים הקסדה וסרבל הטיסה של הנווט שאמור להצטרף אליו ושל שאר חבריו. המספרים על המתלים מציינים את מיקומו של צוות האוויר במבנה של ארבעה כלי טיס.

כשהוא מתיישב על מדרגות העץ מתחת לפרגולה, נגלית מהכיס הקדמי השקוף שעל ירכו הפתקית ששימשה אותו לתקיפה הראשונה. בעט שחור ובאותיות צפופות שרבט מילים ומספרים המובנים רק לו.

"כשכתבתי למשל 'מרחק טיפוס', התכוונתי לזמן שייקח לי להתרומם לגובה הרצוי", הוא מסביר, "זו תזכורת לכך שאני טס במבנה, שאני מספר 2 ושתמיד אתן גיבוי למי שמוביל אותי במקרה שיבצע טעות. המספרים שאת רואה כאן ואי אפשר לפרט את המשמעות שלהם נועדו גם הם לפעולות גיבוי לצוות האוויר או כפתרון לתקלות. למזלי, אף אחד מהדברים האלה לא קרה".

כל הטייסים מכינים לעצמם "שליפים" כאלה?

"לא יודע ולא שאלתי. לכולנו יש בכיסים השקופים בד"חים, שהם דפים של בקרות ודיווחים. אני החלטתי להוסיף עוד כמה דברים לעצמי. שלב הטיסה הוא פשוט בעיניי, אבל החלק הקשה הוא ההכנה על הקרקע. כשאני מקבל את נתוני המטרות והמיקום שלהן, שמועברים אלינו מהמטה המבצעי, אני בודק אותם ועושה גם בעצמי את חישובי המרחקים, הגובה, הזוויות באוויר ונקודות הציון. אם יהיו פערים, אעביר למטה המבצעי את התוצאה שלי ונעבוד על זה יחד עד שנגיע להסכמה".

מה יקרה אם בזמן ההפגזה לא תהיה בדיוק בזווית הנכונה?

"מאחר שמדובר בפצצות חכמות, יש מרחב שגיאה. בגלל תזוזה קלה ימינה או שמאלה הפצצה לא תנחת על בית עם אזרחים במקום על משרדים של פעילי טרור.

"בטיסה הראשונה, אחרי ששחררתי את ארבע הפצצות של המטוס, הרגשתי הקלה. כל ההכנות והידע בקורס התנקזו לנקודה הזו. לא היו תקלות ולא פגיעה מקרית באזרחים. לקחתי לעצמי שנייה כדי לנשום, רגע לפני שאני חוזר לבסיס. דווקא החזרה היתה החלק הקשה יותר. אחרי המשימה היתה לי נפילת מתח. חששתי שלא אהיה מרוכז, כמו נהג שחוזר הביתה עייף, ובעיקר דאגתי שמא אתקרב לאחד המטוסים.

"הקפדתי להישאר ערני וחשבתי על התחקירים שמחכים לנו בבסיס. תחקיר ראשון עם כל צוותי האוויר מול מפקד הטייסת וסגנו, ושני מול הנווט שלי. התחקיר הזה, שקשור לתקשורת בינינו, הדאיג אותי".

למה?

"רגע לפני שהטלתי את הפצצה, כשהוא עשה בקרת נתונים נוספת, הוא היה אמור לומר את המילים 'אתה רשאי בטווח'. ככה זה על פי הספר. אבל הנווט אמר רק 'אתה רשאי' וזה הפריע לי, למרות שמדובר בהבדל של מילה אחת. זו היתה טיסה ראשונה שלי, הכנתי את עצמי למונחים מסוימים, ולא שמעתי את המשפט הזה בשלמותו.

"התלבטתי בהתחלה אם לומר משהו במקום, אבל באוויר לא עושים תחקירים ולא מרכלים, כי זה מוציא מריכוז. החלטתי לא לחשוב על זה עד שנגיע לקרקע. כשנחתנו, לא התאפקתי. התברר שהוא פשוט לא חשב שזה יפריע לי. אולי בגלל שאני עדיין צעיר ואין לי ותק, הדיוק מאוד חשוב לי".

אתה תמיד עם אותו נווט?

"לא. יש סבבים. מה יקרה אם הנווט שלי יחלה בשפעת, לא אטוס? אין לנו נווט או מטוס קבועים".

הצלחת לישון אחרי התחקירים?

"השעה היתה 3 לפנות בוקר והייתי מאוד עייף. התקלחתי, קראתי קצת חדשות באינטרנט וגלגלתי בראש את הטיסה. ניסיתי לחשוב אם פספסתי משהו שלא עלה בתחקיר, אבל אחר כך אמרתי לעצמי שהכל היה בסדר. אם היתה טעות, הוותיקים היו עולים עליה. רק אז נרדמתי לארבע שעות. קמתי בתחושה טובה, ולקראת הצהריים קיבלתי את המטרות שלי לתקיפה באותו יום. הייתי כבר הרבה יותר רגוע, ידעתי בפני מה אני עומד".

• • •

תרגיל ההטעיה שעשה צה"ל לחמאס, שזכה לכינוי "דרום כחול", כבר הפך לאחד מסמלי המבצע. בליל שבת, 15 בחודש, החל צה"ל במתקפה מאסיבית נגד המנהרות התת־קרקעיות ("המטרו") של חמאס, המשמשות למעבר מחבלים ואשר נבנו לאחר צוק איתן בהשקעה של עשרות מיליוני דולרים.

הצבא הישראלי העביר לתקשורת הזרה הודעת דוברות מעורפלת מעט, שממנה ניתן היה להסיק שמתחילה כניסה קרקעית לעזה. הצעד הזה אמור היה לגרום למאות פעילי חמאס להתחבא במטרו, שהופצץ על ידי 160 מטוסים. הללו הטילו מאות פצצות וגרמו לנזק רב, אולם כשהעשן התפזר התברר כי ככל הנראה רק עשרות מחבלים נהרגו במלכודת המוות.

אל"מ ג' מציג במחשב הדמיה של התקיפה, שנראית כמו בליל של מנורות. המטוסים צבועים בירוק, וביניהם עשרות נקודות כחולות המסמנות את הכטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים), שריחפו מעל והעבירו תיעוד מיידי למטה המבצעי של חיל האוויר.

"הטלנו פצצות כבדות, שכל אחת מהן שוקלת טונה וחודרת למעמקי המנהרות", הוא מסביר, "לדעתי, הפעולה הוציאה את חמאס מאיזון. זה גרם להם להבין שהם אינם בטוחים גם בתת־הקרקע. הרסנו להם חלק לא קטן בתשתית, והמבצע הזה הוא הצלחה. התוצאות לא הפתיעו אותנו בחיל האוויר".

זה מקובל שמפקד בסיס מצטרף להתקפות?

"אני מתווה מדיניות, אבל נמצא גם בשטח. אני לוחם ומפקד שדה, ולא קצין מטה. כדי לתת דוגמה אישית צריך לטוס ולחוות את זירת הקרב. ככה אני רואה גם כיצד פועלים צוותי האוויר והקרקע".

בגיחות שביצעת היית המוביל?

"לא. אני תמיד מספר 3 ומאפשר לטייסים האחרים להוביל ולצבור ניסיון".

אחרי יותר מ־20 שנות שירות, אתה מתרגש מטיסה כמו בהתחלה?

"אני מתרגש אבל פחות. כטייס צעיר אתה יותר חושש לעשות טעות מאשר לחיים שלך. עם הוותק אתה חושש יותר מהסיכון עצמו ומתרגש פחות מביקורת".

• • •

כמה ימים לאחר תרגיל ההטעיה, בליל שלישי השבוע, תקפו 52 מטוסי קרב שוב את המנהרות התת־קרקעיות של חמאס. במשך 20 דקות המטירו המטוסים 120 פצצות כבדות ומדויקות, שחדרו את הבטון ופגעו גם במחסני אמל"ח, בבתי מפקדים בחמאס, בחמ"לים של הארגון ובעמדות שיגור רקטות של הג'יהאד האסלאמי.

גל, שהוא הטייס הצעיר ביותר בטייסת, לקח חלק בתקיפה - ואחריה הוא נשמע עייף מהרגיל.

אתה חושש שבעזה ינסו לפגוע במטוסי הקרב, למרות שאתם נמצאים בגובה רב?

"לא. הכי מסוכן זה להתנגש במטוס אחר או לזרוק פצצה במקום לא נכון. לכל טעות בהטלת פצצה עלולה להיות משמעות מדינית. הפקידו בידיים שלי מטוס קרב שמייצג את חיל האוויר הישראלי. אם אטעה, תדמית החיל תיפגע. זו הסיבה שלפני הטיסה אני עושה כל כך הרבה ביקורות".

את מי אתה משתף בתחושות ובחוויות מהתקיפה מעזה?

"את הטייסים מהטייסת. רק הם מבינים מה זה אומר לתקוף מחבלים בתוך סביבה אזרחית ועד כמה צריך להיזהר. חברי הילדות שלי כבר משוחררים, חלקם סטודנטים, וקשה לי להסביר להם מה אני עובר. הם אומרים שמוזר להם שאני רק בן 23 אבל יש לי המון אחריות. לי זה מרגיש טבעי כי אני נמצא בסביבת אנשים כמוני".

הוא סיים את קורס הטיס לפני כמעט שנתיים, אולם רק לפני חודשיים הפך לטייס מבצעי, בתום שנת הכשרה מתקדמת על מטוס לביא ושמונה חודשי השתלמות על F-16 דו־מושבי. כשאני שואלת אם הוא חושש כשטילים נוחתים על האזור שבו המשפחה שלו מתגוררת, גל מאבד לפתע ריכוז.

"מה שמלחיץ אותי עכשיו זה שמישהו נוגע בקסדה שלי", הוא מביט לכיוון אחת החיילות הבוחנת את הקסדה בסקרנות, "היא מאוד יקרה ומותאמת אישית. סבלתי יום שלם כששמו לי ספוג חם וברזלים על הראש כדי לקחת מידות מדויקות. נראיתי כמו בסרט אימה. גם המשקף מאוד שביר ועדין. כל הנתונים של גובה הטיסה, המהירות, המרחק והחימוש מוצגים לי דרכו.

"לעניין המשפחה, בשיחות איתם הרגשתי שהם לא מבוהלים, אז אני רגוע. בטייסת אנחנו מתכננים, טסים, אוכלים וישנים. אם לא נעשה אחת מהפעולות האלה, נטעה. אני שמח שהעורף המשפחתי שלי לא גורם לי להסחת דעת".

לפני כשבועיים עזב את בית הוריו במרכז הארץ ועבר להתגורר לבדו בדירה שכורה בתל אביב. "לא ישנתי שם אפילו פעם אחת, כי מאז שהתחיל המבצע לא יצאתי מהבסיס. בימים אחרונים אני מתפקד כמו נהג המונית של הפצצות", הוא צוחק.

כמו בכל הימים האחרונים, גם עכשיו הוא בכוננות לקראת סבב לילי נוסף בעזה ומסתובב בסרבל טיסה כשהקסדה בידו. "תביאי בחשבון שאם תהיה הקפצה, אני עוזב אותך ויש לי חמש דקות גג כדי להמריא", הוא מתריע, "אני מדבר איתך במקום לנוח או לשוחח עם אמא שלי".

איך באמת מגיבים ההורים לעובדה שאתה טייס קרב ובגילך הצעיר נושא באחריות לכלי השווה מיליוני דולרים?

"המשפחה לא ממש מתרגשת מזה. סבא שלי היה טייס כאן וגם דוד שלי. אבא שלי היה טייס מסוקי קוברה ויסעור, ואמא שירתה כפקחית טיסה. חוץ ממני, גם אחותי בת ה־21 משרתת כקצינת מבצעים באחת הטייסות, ואנחנו מחכים לראות מה יקרה עם האח הקטן, שלומד עכשיו בכיתה י"א".

אתם מדברים על טיס בארוחות שישי?

"בטוח שלא מדברים עלי", הוא צוחק, "סבא, אבא ודוד שלי יודעים איך אני מרגיש, למרות שאף אחד מהם לא פעיל היום. שלושתם השתתפו בקרבות ובמלחמות. מאחר שאני לא הראשון, אז הכל צנוע. אני מניח שבמשפחות שבהן יש טייס ראשון ההתלהבות גדולה יותר. אצלנו שולחן שישי מוקדש בעיקר לפוליטיקה או למורשת הקרב של סבא".

• • •

כל מטוסי חיל האוויר נמצאים בתוך דירים תת־קרקעיים (דת"ק), העשויים מבטון מזוין ומרוחקים מאוד מהכניסה לבסיס. ההגעה אליהם נעשית רק ברכב, והכביש תחום בגדר חשמלית ארוכה ובעמדות שמירה גבוהות, המשקיפות על שדות חיטה אינסופיים. בכל דת"ק נמצא מטוס אחד, כשפניו לכיוון מסלול ההמראה. אל מול כלי הטיס הקטלני, רכס הרי הכרמל נראה ירוק ופסטורלי מתמיד.

גל פוסע במהירות לכיוון אחד ממטוסי הקרב ומספר על המבנה שלו כשעיניו בורקות. "המטוס הזה הוא למעשה מנוע גדול שהלבישו עליו כנפיים", הוא מסביר תוך כדי טיפוס לתא הטייס, "בכל צד של המטוס יש עכשיו שני טילי אוויר־אוויר, אחד מתביית על חום והשני פועל על פי ג'י.פי.אס.

"ב־F-16 הדו־מושבי, להבדיל מהמטוס החד־מושבי, יש גם מצלמה איכותית שנראית כאילו הצמידו אליו צוללת שחורה. היא מופעלת על ידי הנווט, והסרטונים משמשים אותנו לתחקירים".

עד כמה מטרידה אותך האפשרות לפגוע בטעות באזרחים בעזה?

"בכל פקודת מבצע כתוב בפירוש 'מוכנות לחדול בזיהוי אזרחים'. זה בל יעבור. המטרה שלי ושל שאר הטייסים היא לא להטיל את הפצצה, אלא לבצע את המשימה בלי לפגוע באזרחים. ביום ראשון השבוע חוויתי מצב דומה. אחרי שהיינו מול עזה קיבלתי הודעה ממגדל השליטה שליד הגבול שאסור לתקוף את המטרות שקיבלתי, כי זוהו שם אזרחים. סובבנו את המטוס וחזרנו לבסיס. נחתתי כשהמטוס עדיין חמוש, וזה יותר מורכב".

אתה מקשיב לטענות העולות מאירופה ומארה"ב, כאילו טייסי חיל האוויר מבצעים טבח באזרחים?

"לא מתפקידי לנהל את מערך ההסברה של ישראל, אבל אני יכול להבטיח שחיל האוויר עושה הכל כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע. יש לנו בקרה מאוד הדוקה בנושא. מעל עזה מרחפים כל הזמן כטב"מים שמצלמים את השטח, יש בקרים על הגבול וגם המצלמות של ה־F-16 יכולות לזהות אזרחים".

כשאתה מקבל רשימת מטרות, ידוע לך במי אתה פוגע?

"לרוב כן, אבל לא בפירוט מלא. אדע אם זה בית של מבוקש, אבל לא יהיה לי את שמו. אדע אם מדובר במשגר, אבל לא את הסוג או הטווחים שלו. גם אם זה משרד של חמאס, לא יגידו מי האיש שיושב בפנים".

• • •

הבסיס ברמת דוד, המכונה בחיל האוויר "כנף 1", הוא היחיד שנמצא בצפון הארץ והקרוב ביותר לגבול עם סוריה ולבנון. במקום פועלות טייסת 109, המפעילה מטוסי קרב, וטייסת של מסוקי עטלף, העוסקת במשימות סיור ימי עבור חיל הים.

109, שאליה שייך סגן גל, נחשבת לטייסת התקיפה הוותיקה בחיל האוויר. היא הוקמה ב־1951 בבסיס תל נוף, עברה לחצור, ומאז 1956 היא ברמת דוד. הטייסת מתמחה בהפעלת חימוש אוויר־קרקע ובתקיפות המתקיימות בלילה, בתנאי ראות קשים ולטווחים ארוכים. המטוסים חמושים בפצצות כבדות במשקל טונה ובחימוש בעל יכולת הכוונה בעזרת לייזר וג'י.פי.אס. לפני 23 שנים היתה זו 109 שקלטה לשורותיה את נווטת הקרב הראשונה בישראל, שרי רהט, שהשתחררה ב־2004.

בשנתיים האחרונות, כאמור, מפקד על הבסיס אל"מ ג', המתגורר בשיכון בבסיס. הוא נשוי למעצבת אופנה בעלת מותג פרטי מוכר, העובדת גם כמטפלת רגשית, ולהם בת (9) ובן (6). בנוסף, לג' יש שתי בנות (17 ו־15) מנישואים קודמים.

למרות שלשכתו של אל"מ ג' אינה מרוחקת ממגורי הקצינים, מאז החלה הלחימה כמעט לא פגש את אשתו או את ילדיו. "אני מדבר עם אשתי על בסיס זמן פנוי ולא תמיד זה מצליח. היום, למשל, הכנסתי את זה ללו"ז שלי, אבל בסופו של דבר לא דיברנו. אם יוצא, אני קופץ לכמה דקות הביתה, אבל לרוב זה לא בשעות שבהן הילדים ערים. מדי פעם יוצא לי לדבר גם איתם בטלפון. הם מבינים שלא מדובר בשגרה".

הוא גדל במרכז הארץ למשפחה חובבת מדע. אביו הוא אלקטרו־כימאי בעל שם, שזכה בעבר בפרס מפעל חיים ממשרד הביטחון. אמו, שנפטרה לפני כעשור, היתה מורה לביולוגיה, ושני אחיו פנו לדרך דומה והם נושאים תואר דוקטור. אחד מהם הקים סטארט־אפ בתחום התוכנה, השני פיזיקאי בתעשיות הביטחוניות.

לג', מצידו, יש "רק" תואר שני במדעי המדינה ובלימודי ביטחון, אבל המסלול שעשה ג' בצבא אינו פחות מרשים מהדוקטורטים של אחיו. הוא התגייס ב־1993, ולאחר קורס הטיס שירת כטייס קרב במטוס F-15. ב־2006 השתחרר מצה"ל בדרגת רס"ן, לאחר שסיים תפקיד כמפקד טייסת הדרכה בבית הספר לטיסה בחצרים. מייד אחרי שחרורו פרצה מלחמת לבנון השנייה, שבה שירת כאיש מילואים.

"באזרחות עשיתי תפקיד מרתק כמנכ"ל של ארגון לפיתוח השייך לאחת הרשויות המקומיות, אבל למרות זאת חזרתי לצבא בסוף 2012, הוא מספר, "רציתי להתנסות בפיקוד על טייסת מבצעית. בגיל 37, רגע לפני שזה מאוחר מדי, חזרתי לחיל האוויר. בהתחלה שימשתי בתפקיד מסווג של ראש מדור במטה המבצעי, וכחודשיים לפני צוק איתן, ב־2014, קיבלתי את הפיקוד על טייסת 105 בחצור, שבה יש מטוסי F-16 דו־מושביים, כמו כאן. ב־2016 יצאתי ללימודים במכללה לביטחון לאומי, שנה אחר כך פיקדתי על יחידת שליטת מבצעים בבור בקריה ומשם הגעתי לרמת דוד".

• • •

ביום שלישי, בין הביקורים בטייסת לשיחות הוועידה עם בכירי מטה חיל האוויר, מצא ג' זמן לכנס את אנשי הקבע בכנף, רגע לפני שהוקפץ לדרום הארץ כדי לצפות בפעילות מסווגת הקשורה למבצע בעזה. העומס והלחץ אינם ניכרים בשיחה, המתקיימת בפני עשרות אנשי צוות אוויר וקרקע שמתקבצים באולם הקולנוע בבסיס. בצעד קליל הוא מדלג אל הבמה, כשמאחוריו שקפים עם תוצאות התקיפות בעזה ומעליו שלט מאיר עיניים עם המילים "נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת", שכתב נתן אלתרמן.

"אנחנו במהלכו של מבצע משמעותי מאוד למדינה", הוא פותח את דבריו, "ורציתי לומר לכם יישר כוח. המון מידע שגוי רץ ברשתות, ויש גם ביקורת. המדינה לא נלחמת אמנם על קיומה, אבל היא נלחמת על ביטחונה.

"אנו חיים בסביבה עוינת, והרתעה היא תהליך ארוך של שנים. יש מולנו ארגון טרור שתפס שליטה על חבל ארץ, ומול קנאות דתית כמו זו, ההרתעה היא לפעמים מוגבלת, בדיוק כמו מול מחבלים מתאבדים או דאעש. הגענו לסבב הזה אחרי שחמאס החליט למצב את עצמו סביב מאבק דתי ולא לאומי, ולנסות לייצר הסתה נגד ישראל סביב מסגד אל־אקצא.

"בחמאס לא דמיינו שהם ייגררו לאירוע בסדר גודל כזה, אבל אנחנו נערכנו לכך ויצאנו למלחמה שלא יזמנו. צריך לגבות מחמאס מחיר כבד, במגבלות מוסריות וערכיות כמובן, כדי שנדחה את הסבב הבא עד כמה שניתן. עד מתי? אני לא יודע. התכלית היא להסיר את האיום מהעורף הישראלי.
"לצד מערכה צבאית בפעילי הטרור ובתשתיות שלהם, מתקיימת גם מלחמה תודעתית. אנחנו לא עובדים בשביל תמונות בתקשורת, אנו פועלים מול אויב שאינו חושב כמונו, וגביית המחיר שלנו הולכת ומעמיקה עם הזמן. כמות השיגורים שלהם הולכת ויורדת, וכך גם טווחי הרקטות. אז נכון, לא נגיע לכל מחט בערימת שחת או לכל צינור שיגור, אבל הגענו למצב שבו הם מבקשים הפסקת אש. בזכות חוסנו של העורף וההגנה האווירית, חמאס נעשה פחות אפקטיבי".

מה אתה מרגיש ביחס לכך שעד עתה נעשו שני ניסיונות כושלים לחסל את ראש הזרוע הצבאית בחמאס, מוחמד דף, וצה"ל לא הצליח לשים את ידו גם על מנהיג חמאס ברצועה, יחיא סינוואר, או על סגנו של דף, מרואן עיסא?

"תכלית המבצע היתה לגבות מחיר, להחזיר את ההרתעה ולהשיב את השקט לעורף הישראלי. סוגיית ההרתעה היא משמעותית מאוד, וזה מה שנעשה בסבב הנוכחי. אנחנו חיים במזרח התיכון והאויבים שלנו לא יתאיידו. ניאלץ להגן על עצמנו עוד שנים רבות".

אתה מאמין שצה"ל כשל מבחינה מודיעינית כשלא ידע לפני זמן רב היכן ממוקמים המשגרים רבי־הקנים של חמאס?

"אם היינו יודעים היכן הם, היינו תוקפים אותם, אבל כישלון זו קביעה שלכן. אני לא חושב ככה. קשה להצביע על המודיעין הישראלי כבינוני. הוא נחשב לאחד הטובים בעולם. אין ספק שמדובר באתגר ולא נוכל לאתר כל משגר שמוחבא מתחת לשיח, בתוך בית ספר או מאחורי דלתות נסתרות.
"אני יודע שחלק מהציבור מחפש תמונת ניצחון, אבל תמונה כזו לא תרחיק את המלחמה הבאה. מה שאנחנו עושים היום הוא מה שירחיק את הסבב הבא".

הסרנו את האיום על הדרום?

"המערכה טרם הסתיימה". 

tala@israelhayom.co.il