לא יודע אם היה דיון בבית משפחת רבין על הקו שינקטו השנה בטקסי הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין המנוח, אבל ניכר ששני הנכדים, נעה רוטמן ויונתן בן ארצי, החליטו לחזור לקו הכי חריף מבחינה פוליטית. קו שאפיין את השנים הראשונות שלאחר הרצח.
בשנים האחרונות היה נדמה שמשפחת רבין, בהובלתה המכובדת של דליה רבין, הולכת יותר ויותר לכיוון הממלכתי. נוקטת קו מפייס, שנועד לאחות קרעים ולמצוא מכנה משותף בעם. לכן הבחירה של נועה ויונתן מפתיעה כל כך. לתקוף שוב את ראש הממשלה נתניהו בפניו, ועוד בשני המקומות שנושאים עימם קדושה מסוימת: בית הנשיא, סמל האחדות והדמוקרטיה הישראלית; וקבר רבין בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
מה שמתקבל בהבנה בכיכרות, נתפס כחלק ממכלול התעלולים הפוגעים בריבונות המדינה. כמובן, יבואו אנשים ויגידו שדווקא שם צריך להשמיע את הדברים. מול פני אומה ואדם, אדם אחד, ראש הממשלה. בכך לקחו נכדי רבין את הסיכון שדבריהם לא יחלחלו עמוק יותר משכבת הפרשנות היומית, שכבה דקה מאוד ושטחית מאוד. יום הזיכרון כפי שצוין אתמול מקבל, למרבה הצער, אופי כפייתי החוזר על עצמו. רצח רבין היה הפיגוע החמור ביותר בתולדות המדינה וגרם לחברה הישראלית נזק גדול יותר אף ממלחמת יום הכיפורים, וזאת אף שנורו במלחמה הזאת שלושה כדורים בלבד.
לקחו סיכון שדבריהם לא יחלחלו. יונתן רבין ונעה רוטמן (שלישית מימין) // צילום: מארק ישראל סלם
אבל כמו החזרה הכפייתית על אותם מוטיבים שבבסיס המחדל של יום הכיפורים, כך עושה רושם שאיננו מצליחים להשתחרר מהחזרה האינסופית אל פצעי הרצח מבלי יכולת להגיע להבנות במישור גבוה יותר. הציבור הישראלי, במידה שאפשר לדעת מה רצונו, היה רוצה להתביית על נוסחה מספקת לזיכרון רבין.
במקום נאומים שנתפסים כניצול הזדמנות פוליטית, ברור שרוב גדול המשתרע מהשמאל המתון ועד הימין היה רוצה לראות בימי הזיכרון לרבין רגעים של אחדות. כן, של ממלכתיות. כי רבין, בלי קשר לדפוסי ההתנהגות הפוליטית שלו, היה דמות לאומית היסטורית. הסכמי אוסלו היו מוגבלים במהותם, כפי שלמדנו רק אתמול לגבי "הסכמי שלום" עם מדינה כמו ירדן.
ורבין היה הרבה יותר ממנהיג שחתם על הסכמים. דמותו הג'ינג'ית היתה במרכז ההתרחשות של מלחמת העצמאות ולאחר מכן ב־1967 במלחמת ששת הימים. הוא היה ראש הממשלה שהוטל עליו לשקם את צה"ל ואת הדמוקרטיה הישראלית בשנות ה־70, בעקבות המהלומה של מלחמת יום הכיפורים. אך על הסיכול הממוקד של 1977 הס מלדבר. אין להזכיר גם את "בלי בג"ץ ובלי בצלם". כמי שלמד את התקופה של שנות ה־70, הרושם שלי הוא שבקדנציה הראשונה המאכזבת לכאורה של רבין הוא מילא תפקיד משמעותי יותר ממה שמייחסים לו; כן, תפקיד בונה ומשקם וכפוי טובה ממש כמו רה"מ שישב אתמול כמו ספינקס אל מול פני ההכפשות.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!