לפני כחצי שנה העבירה מיכל אלירז־גולדשטיין סדנת הגנה עצמית לנשים דתיות וחרדיות שברחו מאלימות קשה מצד הבעל ושוהות במקלט חירום של עמותת "בת־מלך". היא בת 30, עוסקת שנים באמנויות לחימה, ועובדת בפיתוח והכשרת תוכניות להגנה לנשים במסגרת "אל הלב".
"הגעתי למקלט לכמה מפגשים. הנשים לומדות טכניקות פיזיות להתגוננות, הצבת גבולות, זיהוי מצבים אפורים, לדעת לסרב, לדעת להשתמש בקול, להקשיב לאינטואיציה", היא מספרת. "לילה לפני המפגש האחרון ירד לי האסימון שאני צריכה לשתף אותן בסיפור. אני מדריכה שנים, וזו הפעם הראשונה שממש התרגשתי. לא הצלחתי לישון בלילה. בסוף הסדנה אמרתי: 'קוראים לי מיכל על שם סבתא שלי, שסבא שלי רצח. היתה שתיקה. אחר כך אמרו לי: אנחנו שואלות את עצמנו כל הזמן מה יהיה הלאה, אצל הילדים שלנו, הנכדים, אנחנו רואות אותך ומבינות שיש סיכוי, שעצרנו את זה'".
***
40 שנה אחורה. רצח בתוך המשפחה ברמת הגולן מילא את כותרות העיתונים וטלטל מדינה שלמה. רב בתפקיד חשוב בישיבת הסדר, דמות מוכרת בציונות הדתית, רוצח באקדחו האישי את רעייתו ואם שבעת ילדיו. אני חוזרת עם הנכדה מיכל, פעילה למניעת אלימות נגד נשים, אל הסיפור שהוא צל חייה.
מדליין־מיכל לבית קינדרייך נולדה בפריז ב־1939. אביה נהרג כחייל בצבא צרפת, ואמה הצליחה להחביא את שתיהן במהלך שנות השואה. בנערותה, בהכשרה של השומר הצעיר בצרפת, הכירה מדליין־מיכל את מוריס־משה שטרית, לימים בעלה, גם הוא עבר את השואה כילד. מיכל ומשה נישאים בצרפת, עולים לארץ, ומשנים את שם משפחתם לאלירז.
לבני הזוג אלירז נולדים שבעה ילדים. מיכל היא עקרת בית ומארגנת שיעורי תורה לנשים. משה מתקדם בלימוד התורה. הם נחשבים למשפחת דגל של הציונות הדתית, מקורבים לרב צבי יהודה קוק ולראשי ישיבת מרכז הרב, ומבטאים בגופם את ערכי ארץ ישראל השלמה: ב־1969 מצטרפים משה ומיכל למתנחלי חברון ומתגוררים שם כמה שנים בתנאים קשים. אחר כך רוכשים בית בעיר העתיקה בירושלים. כאשר מוקמים יישובי הגולן הם עולים לרמת הגולן עם ילדיהם. משה מתמנה למשגיח הרוחני של ישיבת ההסדר בחיספין ומשמש יד ימינו של ראש הישיבה.
ב־20 ביולי 1978 חוזר משה מירושלים לביתם בחיספין. הוא מבקש מבנו בן ה־15 להישאר מחוץ לבית, ויורה באשתו מטווח קצר. מיכל אלירז מתה במקום, בגיל 39, משאירה אחריה שבעה יתומים, הקטן בן 3.
אני פוגשת את מיכל הנכדה בירושלים. היא נשואה ואם לשניים. מגיל 14 למדה טאקוונדו ("אמא שלחה אותי מתוך מחשבה שלא תוכל להגן עלי כל החיים"), הדריכה בקורסי הגנה עצמית, ולאחרונה עזבה את עבודתה בהוראה והפכה את התחביב למקצוע.
"סבא היה דמות מוכרת במרכז הרב", היא מגוללת. "הרבנים ידעו על מחלת הנפש שלו, סכיזופרניה קשה. ידעו שאמר שהוא רוצה להרוג אותה. היו אירועי אלימות קודמים. אבל הם חשבו שהם שולטים בזה. אדם כריזמטי וסוחף בשנות הארבעים לחייו, אב לילדים, מוערך, משכיל, תלמיד חכם בתורה - היה להם קשה להאמין שזה איום ממשי. אבל סבתא התריעה".
שתי בנותיהן הגדולות, שהיו נשואות טריות בזמן הרצח, פנו גם הן לרבנים וביקשו שייקחו מאביהן את האקדח שנשא. "הרגיעו אותן שהוא לא יעשה דבר כזה", מספרת אלירז־גולדשטיין.
"לסבתא לא היו אחים ואחיות. היא פנתה לאחים של משה, ניסתה להציל את עצמה, ביקשה שיצילו אותה. כשהסופרת אמונה אלון, שהיתה שכנה שלהם בחיספין, ניסתה לעודד אותה לברוח, סבתא ענתה: 'אין לך אמון ברבנים? הם אמרו שהם מטפלים בזה. את צריכה לעבוד על אמונת החכמים שלך'".
מתי התחילה האלימות?
"אנחנו לא יודעים, אבל ברור שמאז שהתפרצה מחלת הנפש היתה אלימות. פעם אחת אשפזו אותו והוא ברח. היה עוד צו אשפוז שלא נאכף. הכוח היה בידיים של הרבנים, שחשבו שהם מטפלים במצב, ויכולים לעזור לו. הם לקחו משהו שהיה גדול עליהם".
אחד מידידיו הקרובים של משה אלירז היה הרב צבי ישראל טאו, היום נשיא ישיבת הר המור והמנהיג הרוחני של "ישיבות הקו" ההולכות בדרכו. תלמידי הרב טאו מספרים על התנגדות עיקשת וקבועה של הרב לפסיכיאטריה ופסיכולוגיה, משום שהוא רואה בהם סוכנים של החילוניות. מתנגדי הרוח הזאת מביאים כדוגמה את מניעתו לטיפול פסיכיאטרי במשה אלירז. את תגובת הרב טאו לא הצלחנו לקבל.
מיכל ומשה אלירז, פריז 1957
הרצח אירע באמצע התמוז, חמישי אחר הצהריים, ערב שבת פרשת פנחס. סימבולי. מיכל עסקה בהכנות לשבת. כשמשה מגיע הביתה היא מבינה שאירוע אלימות נוסף עלול להתרגש, וממהרת לשלוח את הילדים לשכנים. היחיד שלא נשלח אל השכנים הוא שמואל, בנם בן ה־15 של משה ומיכל, אביה של אלירז־גולדשטיין, ששב עם אביו באוטובוס מירושלים: האב סיים את עיסוקיו הרוחניים בישיבת מרכז הרב, והבן שב מלימודיו בישיבה לצעירים באותו המקום.
"סבא שלי אמר לאבא לחכות בחוץ", מיכל משחזרת. "אבא שמע את היריות ונכנס. כשהזמינו אמבולנס כבר לא היה מה לעשות. אבא שלי לא מדבר על היום הזה. הדבר היחיד שאמר לנו זה שהמחשבה הראשונה שעלתה לו בראש היא שמחר שבת, ומה יעשה בשבת עם כל האחים הקטנים. שתי האחיות הגדולות היו נשואות, והוא הבין שיש עליו אחריות לארבעת הילדים שתחתיו".
משה אלירז נעצר, הודה ברצח, נשפט והורשע, אולם בשל מצבו הנפשי אושפז במחלקה סגורה. רק לאחרונה, במלאת 40 שנים לאירוע המחריד, שש שנים לאחר פטירת הסב־הרוצח, פתחו בני המשפחה את הארגזים החתומים ובהם כתביו. "מחברות־מחברות עם פירושי תורה וחזיונות. השאיר יומנים שבהם תיאר פגישות עם מלאכים. הוא חשב שהוא מלך המשיח, שהוא מציל את העולם. כמשפחה היה לנו קשה לקרוא את זה".
חמשת הילדים, בני 3 עד 15, עברו לבית אחותם הבכורה, בשכונת גבעת שאול בירושלים. "בגיל 20 היא הפכה להיות אמא שלהם. אבא שלי אומר שהם איבדו אבא ואמא ביום אחד".
הילדים קיימו את עצמם בקושי ובעוני. "יש כעס על השכונה, על הקהילה", אומרת מיכל. "היתה ציפייה מראשי הישיבה לדאוג ליתומים, וזה לא קרה. היה אדם אחד בשכונה שהיה אוסף להם כסף לאוכל. למרות המציאות הקשה הם הצליחו לעלות על מסלול חיים נורמטיבי. גם העובדה שכולם נשארו דתיים מעניינת. הרי היה אפשר לזרוק הכל, להגיד שהרצח קרה בגלל 'הרבנים האלה'".
"הרבנים זלזלו"
עשור אחרי המקרה נולדה מיכל אלירז־גולדשטיין. כמותה עוד שש נכדות הנושאות את השם מיכל. "אבא התלבט אם לקרוא לי בשם אמו, שלא תהיה עלי מעמסה", היא אומרת. "אמא שלי אמרה לו: אתה לא יודע אם תהיה לך עוד בת, שלא תפספס. הוסיפו לי את השם הדס".
"גדלתי עם הסיפור", היא מצביעה על תמונות שחור־לבן של סבתה. "וככל שגדלתי הסיפור גדל איתי. לא היה לי שוק לגלות שסבא שלי הוא רוצח: תמיד ידעתי את זה. אמא שלי אמרה, לא עשינו שום דבר רע. אין לנו במה להתבייש".
היה לכם קשר עם הסבא?
"אבא שלי צדיק ושמר על קשר עם אבא שלו, דאג לו, טיפל בו. לחלק מהאחים זה פחות התאים. אני זוכרת שבתור ילדה הלכנו לבקר את סבא באחד האשפוזים בבית החולים הפסיכיאטרי. הוא לא הבין למה המשפחה מתרחקת ממנו, הוא חשב שעשה את הדבר הנכון. לא היתה בו חרטה. באזכרות שלה לא הבין למה כולם מגיעים. הוא אמר שהיא באה אליו בחלום ואמרה שהיא סולחת לו. בתור ילדה או נערה לא העזתי ללכת אליו לבד. הלחיץ אותי שאני קרויה על שמה והוא לא אהב את זה".
וסבתא, היא היתה עבורך רק הנרצחת, או שהצלחת למלא את דמותה בתוכן?
"סבתא הולכת איתי לכל מקום עם השם שלה. היו שנים שלא ידעתי עליה כלום חוץ מהסוף שלה. כשסבא נפטר, משהו השתחרר ואני שומעת עליה יותר. היום כבר עולה לי תמונה שלה כאישה, כאמא. ידעתי שבחיי הנישואים שלי לא תהיה אלימות. שאם יהיה משהו הכי קטן - אני קמה והולכת. לשמחתי, התחתנתי עם האדם הכי עדין שקיים על הגלובוס, כך שזה לא רלוונטי".
40 שנים אחרי שנרצחה חסרת אונים, נכנסה נכדתה בשערי מקלט לנשים מוכות, להעביר הדרכה להתגוננות. "הרגשתי שאני עושה לסבתא שלי תיקון, שהיא באה איתי", מספרת אלירז־גולדשטיין. "לא היה לה לאן לברוח ואני אומרת לה, סבתא תראי, יש לנשים האלה לאן ללכת! אם היה מקלט כזה - סבתא היתה לוקחת את הילדים וניצלת. לאן היתה הולכת אז עם שבעה ילדים קטנים, בלי משפחה בארץ?
"ישבתי מול הנשים שבחרו לעצור את ההתעללות, בעיניים חיצוניות הן עשו את המובן מאליו, אבל צריך להבין שזה דורש אומץ מטורף. הן בחרו להגן על עצמן, לעזוב את הבית, את המיטה. הסיפורים שלהן על כניעה וחולשה מחדדים עד כמה הן סיפור הצלחה. נשים שהציבו גבול ברור, ואמרו 'עד כאן'".
מעסיקה אותך המחשבה על הפתרון שהיה לסבתא שלך בתקופה ההיא?
"מאוד. אני שואלת אותה, סבתא מה יכולת לעשות ולא עשית. לא היתה מודעות אז ללכת למשטרה. גם היום נשים הולכות וזה לא תמיד עוזר. 'בת מלך' הוא מקלט לנשים דתיות וחרדיות. אם הרבנים היו כתובת אמיתית, הם יכלו להציל נפשות. הרבנים צריכים להבין שהפתרון לא נמצא אצלם ולהפנות את המשפחה לגורמים מקצועיים, לא לזלזל בזה. נשים ב'בת מלך' שמעו מרבנים 'שלום בית, שלום בית' - אבל בית כזה הוא לא בית של שלום. המשמעות של לקום וללכת היא השלמה עם המציאות, קיבוע של השבר. יש נשים שנאחזות בחלום על בית וילדים ואהבה. ברגע שהיא מגישה תלונה או בורחת למקלט היא מכריזה שהחלום לא ישוב עוד".
ידיעה על הרצח, 1978
שיעור בגבריות
כשאנחנו מדברים על אלימות נגד נשים, בדרך כלל מעורבים רגשות קנאה, שתלטנות או תפיסה מעוותת שהאישה היא רכוש הבעל. הסיפור של סבתא שלך לא קלאסי, בגלל שסבא שלך היה חולה נפש.
"משנה מה הניע את הבעל לרצוח או שהמוקד צריך להיות האישה? גבר תאב שליטה, קנאי, או חולה נפש - זה לא משנה. האישה תחת סכנה. צריך לשאול איך היא יכולה לפעול, מה הסביבה יכלה לעשות. כשאני שומעת בחדשות על עוד אישה שנרצחה בידי בן זוגה, אני חושבת שכל אישה כזאת - היה מישהו שהיה יכול להציל אותה. מישהו שידע. אני חושבת על האישה, על הבדידות האיומה, עומדת מול הגורל שלה, ואין מושיע. ברגעים האחרונים שלה אני בטוחה שהיא חושבת על הילדים שהשאירה. המחיר שסבתא שילמה היה כבד מנשוא, וגם המחיר שהמשפחה שילמה ועדיין משלמת. אבא שלי עצר את ההשלכות בדור השני. אני מניחה שעשה מאמץ לא להכניס הביתה משהו מאבא שלו. ובכל זאת אנחנו משפחה תחת טראומה עצומה, גם בדור שלישי ורביעי. 40 שנה עברו, ומדי כמה שבועות אנחנו שומעים על עוד אישה שנרצחת ועוד משפחה שמתמודדת עם המציאות הלא נורמלית הזאת".
מה עוד אפשר לעשות לדעתך?
"צריך להשקיע במקלטים לנשים, לשפר את ההליכים המשפטיים והמשטרתיים, אבל לא פחות חשוב - חינוך. לחנך את הבנות שלנו להשמיע את הקול שלהן ולחנך את הבנים שלנו לכבד את הגבולות של האדם שמולך. להגיד לילדים ש'גבר־גבר' הוא זה שנמנע מאלימות, לא להפך. החלום שלי הוא שהבת שלי תשמע שסבתא רבתא שלה נרצחה על ידי בעלה, ולא תבין איך מציאות כזאת אפשרית בכלל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו