פרופ' קמיל פוקס הביא את הנתונים הסטטיסטיים. החוקר שמואל רוזנר הביא את התיאוריה. המחקר שלהם, שמנסה לאתר את מרכיביה של תרבות חדשה, מהפכנית, הוא פיצוח קוד. "יהדות ישראלית" היא שם הקוד. נשמע מוכר, קלישאה אולי, אבל איש לא פיצח אותו כך לפניהם. 55 אחוזים מהיהודים הישראלים, מראים רוזנר ופוקס בספרם החדש "יהדות ישראלית - דיוקן של מהפכה תרבותית" (הוצאת דביר והמכון למדיניות העם היהודי), שותפים לקוד הזה. הוא כולל נרות חנוכה וספרות עברית, דגל ישראל וליל סדר, שירות בצה"ל ומאכלי חלב בשבועות.
3,005 מרואיינים ענו על הסקר, מפולחים לפי דמוגרפיה, מגדר, גיל ורמת דתיות בהתפלגות שתואמת את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לגבי כלל האוכלוסייה. המרואיינים ענו על 300 שאלות בסבב הראשון ו־100 שאלות בסבב השני. אלפים ממשיכים להשתתף במחקר הענק.
עם המספרים אי אפשר להתווכח: השבטים הישראליים הולכים ומתקרבים. הישראליות ההלכתית נשחקת, הישראליות המסורתית נשחקת, גם הישראליות החילונית נשחקת - ובעקבות השחיקה הזאת נוצר ביקוש ליהודיות חדשה.
פוקס ורוזנר שאלו שאלות על הציר הלאומי (למשל שירות בצה"ל או עמידה בצפירה) ועל הציר היהודי (למשל סוג הקבורה או ישיבה בסוכה). הם חילקו את אלפי הנשאלים, המהווים מדגם מייצג מאוד של היהודים בישראל, לארבע קבוצות: "יהודים", "ישראלים", "יהודים־ישראלים", ו"אוניברסליים".
שבט ה"ישראלים" שם דגש על לאומיות אבל מוותר על המסורת. החברים בו מהווים 15% מהאוכלוסייה. בשלבים מוקדמים של המחקר רוזנר ופוקס כינו אותם "הכנענים". הקבוצה השנייה היא ה"יהודים", או ה"שמרנים" - 17% מהעם היושב בציון. הם מדגישים מסורת יהודית וממעטים בטקסים לאומיים (ניתן לשער שהם חופפים לקבוצת החרדים). השבט השלישי הוא ה"אוניברסליים", שממעטים להפגין עניין הן במסורת יהודית והן בלאומיות ישראלית, וזו הקבוצה הקטנה ביותר, שכוללת 13% מהישראלים. שלוש הקבוצות האלה, שבערך שוות בגודלן, מהוות יחד פחות ממחצית מהיהודים בישראל (45%).
השבט הגדול והדומיננטי ביותר הוא מה שפוקס ורוזנר מזהים כ"יהודים ישראלים". הם יכולים להיות דתיים או חילונים לפי ההגדרות הישנות, אלא שההגדרות הללו כמעט לא תופסות תפקיד היום. 55% מהיהודים הגרים בארץ נמצאים בתרכובת המרתקת של קבוצה זו, שחבריה מקיימים טקסים ומנהגים של יהדות ושל ישראליות. לא כפיפות לרבנים ולהלכה אך גם לא חילוניות נטולת מסורת. יהודי ישראלי הוא אדם שעורך קידוש ביום שישי, מניף דגל ביום העצמאות, וחשוב לו להיות יהודי אף על פי שאינו שומר תורה ומצוות.
סדר בחווה אקולוגית במודיעין / צילום: יוסי זליגר
חילוני, חוץ מפסח ופורים
הסקר, ששימש בסיס מחקרי לספר, הוא מהגדולים ומהמפורטים מבין הסקרים שניסו למפות את מאפייני האוכלוסייה היהודית בישראל. רוזנר הציע למקם את המשיבים על ציר אורך של מסורת וציר רוחב של לאומיות. "קמיל לקח את התשובות, שם בתוך המודל וצלצל אליי בהתרגשות. פתאום הכל הסתדר", מספר רוזנר, "הבנו מה חיפשנו. הנתונים הוליכו אותנו. לא יצאנו מתוך הנחות יסוד. ראינו את המספרים מסתדרים לבד, נותנים תשובה לכל מה שרצינו להבין".
פוקס ממקם את עצמו כ"חילוני לחלוטין" (אחת מתוך שבע הגדרות עצמיות שהציעו לנשאלים). הוא יליד רומניה שעלה לארץ בגיל 15, פרופסור אמריטוס בחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב וסוקר מנוסה. רוזנר מתנדנד בין "דתי ליברלי" ל"מסורתי". על ראשו כיפה קטנה. הוא עורך ספרי העיון בכנרת־זמורה־דביר, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ובעל טור בעיתונים "ניו יורק טיימס", "ג'ואיש ג'ורנל" ו"מעריב".
אנחנו נפגשים בבית משפחת רוזנר בתל אביב. כשפוקס ענה על הסקר הוא מצא שהמיקום שלו נמצא בקבוצת ה"אוניברסליים". רוזנר מצא את עצמו ב"יהודים־ישראלים".
מה הפתיע אתכם לגבי קבוצת השיוך שלכם?
פוקס: "הופתעתי לגלות אחוז גבוה של חילונים לחלוטין כמוני, שמאמינים באלוהים. 78 אחוז מהיהודים בארץ מאמינים באלוהים, ו־50 אחוז מהחילונים־לחלוטין מאמינים בו. חצי מהחילונים אינם אתאיסטים! זאת אומרת שבישראל חילוני הוא עניין התנהגותי ולא אמוני. כשסוקרים בעולם שואלים אדם מהי הדת שלו, הוא יכול לסמן 'אתאיסט'. בישראל לרוב גדול יש דת. הדת היהודית. הם לא מקיימים את החוקים שלה אבל זו הדת שלהם, ולכן הם לא יראו את עצמם כאתאיסטים".
רוזנר: "מה הפתיע אותי לגבי חבריי הדתיים? קודם כל, אני לא בטוח שחבריי הם דתיים. לגבי המגזר הדתי - הופתעתי משיעור הנשירה. מידת הדתיות של הבית שנולדת אליו לעומת הבית שלך עכשיו נמצאת בירידה מתמדת. יש קושי של החברה הדתית להחזיק את הדור הבא. אני חושב שהקבוצה שהיהדות הישראלית מציבה לה את האתגר הכי גדול היא הציונות הדתית. כשיש 55% 'יהודים־ישראלים', מכל המגזרים, זה מייתר את 'הבשורה' של דתיות לאומית".
פוקס מהנהן. "הירידה ברמת הדתיות בין הבית שגדלת בו לבית שלך כרגע, היא עקבית ומובהקת. כולם מדברים על הדתה, אבל יש יותר אנשים שהם פחות דתיים מאתמול. יש יותר חילון מהדתה".
"זה לא אומר שהמרחב הוא פחות יהודי", מחדד רוזנר. "אנחנו חיים ברעש לבן עם מינימום של יהודיות שנמצא פה ברקע כל הזמן. אדם מגדיר את עצמו בסקר 'חילוני לחלוטין' ואז מתוך 350 שאלות שאנחנו מציגים לו על טקסים ומנהגים של מסורת ישראל, מתברר ש־150 הוא כן עושה. עורך ליל סדר, מתחפש בפורים, חוגג בר מצווה לילד שלו.
"מדינת ישראל מאפשרת לנו להיות יהודים 'עצלנים'. אפשר לא לעשות כלום ועדיין להיות תחת הפצצה מתמדת של תרבות יהודית. אתן לך דוגמה: ישראלי חילוני מדליק טלוויזיה שבוע לפני חג השבועות, ומקבל עשרים פרסומות לגבינות. רוצה לשכוח את שבועות? בארץ אתה לא יכול. לעומת זאת את תשעה באב כן שוכחים. לא הכל עובד. יש פה תרבות בהתהוות".
רוזנר ופוקס הכירו כשרוזנר עבד כראש מערכת החדשות בעיתון "הארץ", ופוקס ערך עבורו סקרים. מאז הספיקו לפרסם כמה מאמרים במשותף. מדי פעם בראיון עולים פערי ההשקפות ביניהם. כשרוזנר זורק את המילה "התבוללות" בהתייחס ליהדות התפוצות, פוקס נחרד: "אני לא רואה בזה סכנה. אין לנו אחריות על זה. אסור להתערב לאדם אחר במעשה פרטי כל כך כמו חתונה".
בספר ובמחקר שלהם הם משתדלים להישמר מפני שיפוטיות. "השתדלנו לא להזדעזע", הם אומרים. "אנחנו לא עסוקים בלחנך או לחלק ציונים. הנתונים סיפרו לנו סיפור שהסכמנו עליו".
יצירה של תרבות חדשה
מבין שלל הנתונים בספר, מעניין להתבונן בשני חגים שהתעצבו בישראל באופן עצמאי, מלמטה, בלי שלממסד הרבני יש נגיעה לאופן שבו הפכו לאייקונים תרבותיים: חנוכה, ויום הכיפורים. לפי ההלכה, חנוכה אינו חג חשוב - הרבה פחות מסוכות, למשל. למרות זאת, כמעט כל הישראלים אמרו בסקר שהם מדליקים נרות חנוכה (ו־73% מדליקים חנוכייה בכל אחד משמונת ימי החג!), לעומת 58% שאמרו שהם יושבים בסוכה. היהודים בישראל חיים באווירת חנוכה: בכל מרכול מוכרים נרות וחנוכיות, המפיקים מציעים פסטיבלים לילדים, המאפיות מתחרות ביניהן על יצירתיות בסופגניות, הרחובות מוארים בסמלי החג.
גם יום הכיפורים מקבל אופי ישראלי, שונה מיום הכיפורים ההלכתי. למנהג הרכיבה על אופניים לא שותפים כלל היהודים. רבים מהם חושבים שהוא סטייה ממה שיום הכיפורים אמור להיות בעיניהם: יום של תפילה, צום וחשבון נפש. שני שלישים מהיהודים, 67%, אומרים שהם צמים באופן מלא. אבל כששואלים לגבי אופניים, 43% מההורים אומרים שילדיהם רוכבים על אופניים ביום כיפור.
רכיבה ביום כיפור היא סימן ל"יהדות ישראלית"?
רוזנר: "הרכיבה כרוכה בתאריך חשוב בלוח השנה העברי ונובעת ממנו. רק ביום הקדוש ביותר מתפנים הכבישים. ורק בישראל זה קורה. יהודי שמתגורר בחו"ל ימצא כביש עמוס במכוניות. הנסיבות המיוחדות של רוב יהודי משמעותי בישראל יצרו את הקישור בין יום כיפור לאופניים.
"עבור חלק מהאנשים זה סימן שהיהודים בישראל נעשים יהודים פחות, אבל ייתכן שהעלייה במספר רוכבי האופניים לא מבשרת על שחיקה במחויבות לתרבות היהודית אלא על שינוי של התרבות היהודית. שניים מכל שלושה ישראלים מבקרים ביום הכיפורים בבית הכנסת, כמחציתם למשך רוב היום, והמחצית השנייה רק לכל נדרי או לנעילה. במקביל ילדיהם של חלק לא מבוטל מאותם אנשים, רוכבים על אופניים".
פוקס ורוזנר מצאו לא מעט מנהגים שכמעט כולם, או רוב גדול מקרב היהודים בישראל, מקיימים: ליל סדר, ערב ראש השנה, עמידה בצפירת יום הזיכרון, בר מצווה ובת מצווה, ארוחה משפחתית בשישי בערב, מנוחה בשבת, ברית מילה. מיעוט קטן (4%) אומרים שאינם מקיימים ואינם מציינים כלל את יום כיפור או ליל הסדר.
"היהדות מתאימה את עצמה למדינת ישראל". תפילה להורדת הגשם בחוף אמנון בכנרת / צילום: גיל אליהו/ג'יני
רוב גדול מאמינים שיהודי טוב צריך להיות בן אדם טוב, שיהודי צריך לדאוג ליהודים אחרים באשר הם (76%), ושלהיות יהודי זה לזכור את השואה (84%). רובנו אוכלים תפוח בדבש (94%), סופגניות או לביבות (91%), אפיקומן (76%), מנגל ביום העצמאות (63%) ומאכלי חלב בשבועות (82%).
"אנחנו לא קופצים למסקנות אלא מצלמים תמונת מצב", אומר פוקס. "אבל אי אפשר שלא לזהות שנוצר כאן דבר חדש. יהדות ישראלית. הסיפור לא תם. זה עוד מתפתח. אנחנו בתוך יצירה של תרבות חדשה".
"החן של התרבות היהודית לאורך ההיסטוריה, והסיבה שלא נעלמנו ממנה, היא שאנחנו מסתגלים מהר לנסיבות חדשות", מוסיף רוזנר. "מדינת ישראל היא נסיבות חדשות, מצב חדש ובלתי מוכר - והיהדות מתאימה את עצמה אליו.
"הציונות התכוונה למגר את האנטישמיות ולגרום לכך שחיים של יהודים יהיו בטוחים. זה לא קרה. האנטישמיות לא מוגרה. אבל קרה כאן משהו אחר. הציונות ניצחה ניצחון עצום בכך שהצליחה לרענן את היהדות ולחדש אותה בתקופה המודרנית. לאפשר לאנשים שאינם שומרי מצוות לחיות חיים שמצד אחד מתאימים לנטיות האישיות שלהם, ומצד שני לעמוד על שכבה עבה של תרבות יהודית שמלווה אותם. זו מזוודה עתיקה שהם לוקחים איתם לכל מקום".
פחות שבטים, יותר גוונים
אני שואלת את השניים האם הטווח הרחב של נושאים בהסכמה שמצאו במחקר, אינו סותר את התחושה היומיומית של עוינות והתנגשות בחברה הישראלית. רוזנר: "מי שמחריף את הצורך הבלתי פוסק לריב בטונים גבוהים, לחדד את הקצוות, הם בעלי אינטרסים: פוליטיקאים, עיתונאים, עמותות שמחפשות דרך לגייס כספים".
גם מלחמות בנושאי דת ומדינה מפרנסות את הוויכוח הפנים־ישראלי, והמחקר שלכם מוצא אהדה של חילונים לדת.
"צריך להבחין בין מסורת לבין דת", הוא מוסיף, "הישראלים אוהבים מסורת אבל דת מתחברת להם לרבנים, לממסד, וזה נדחה. מי אשם? בזה כולם מבינים. הישראליות מאפשרת קיום יהודי נינוח. בתוך המרק היומיומי, לא צריך להתאמץ כדי להיות יהודי־ישראלי. זה נמצא פה. ואם לא רבים עליו, זה טבעי לכולם. גילינו שיעור גבוה מאוד של ישראלים שמקפידים על ארוחות משפחתיות בשישי בערב, שעושים קידוש, שאוכלים כשר. הרבנות יכולה לעכב, הפוליטיקאים יכולים לנסות להתערב, אבל התרבות הישראלית היא זו שרוב הישראלים בוחרים בה בפועל. תשעה באב למשל הוא יום שנשמט מהישראליות. הוא מצוין בעיקר על ידי דתיים. אין טעם לשנות את זה באמצעות חקיקה או אקטיביזם".
אחת התגליות המפתיעות בספר היא שיעור הישראלים שמגדירים עצמם רפורמים או קונסרבטיביים, אף שאינם מבקרים בבתי כנסת של התנועה הרפורמית/קונסרבטיבית או משתייכים אל התנועות הללו בדרך אחרת. "זה תמרור אזהרה לממסד האורתודוקסי", אומרים המחברים. "אנשים הגדירו את עצמם רפורמים כי 'אורתודוקסים' נתפס כתואר גנאי בעיני חילונים רבים, תואר שמקושר למפלגות דתיות, לרבנות, לעסקנות. הנשאלים לא קראו ספרי תיאולוגיה רפורמיים ואמרו שהם מעדיפים את אברהם יהושע השל על פני הרב קוק".
בסקר לא שאלתם שאלות בתחום הפוליטי־מדיני. האם המחלוקת הפוליטית אינה הקרע המובהק ביותר בישראל?
פוקס: "יש קרע גדול מבחינת הדעות, אבל גם כסוקר וגם כאזרח אגיד לך שזה הרבה פחות חשוב לאדם הפרטי ביומיום שלו. יש תמיכה בהפרדה מהפלשתינים אבל עבור רוב הישראלים - היא כבר קיימת. זו לא סוגיה שמטרידה אותם".
רוזנר: "5 אחוזים מגדירים עצמם כשמאל, ועוד 11 אחוזים שמאל־מרכז. זאת אומרת רוב הישראלים נמצא בימין או במרכז. אם גבאי ונתניהו יישבו יחד בממשלה, לא תראי הבדלים גדולים ביניהם בנושא הפלשתיני".
מה לגבי נאום השבטים של ריבלין?
"בחברה הישראלית אני לא רואה שבטים אלא מניפה פרושה של הרבה גוונים. שיח השבטים היה טוב כדי להבין את החברה, אבל השבטים הולכים ומתקרבים".
אני שואלת את רוזנר האם יכול להיות שהמגזר הדתי־לאומי, ששנינו בניו, הוא כוח מוביל של אותה "יהדות ישראלית". גדלנו באותו רחוב. אנחנו בוגרים של אותו סניף בבני עקיבא, שם חונכנו על המקף המחבר, על ו' החיבור שבין תורה ועבודה, תורה ומדע, תורה ואמנות. הוא עונה בחדות: "הציונות הדתית אוהבת לקחת קרדיט גם על דברים שלא מגיעים לה. ראוי שתתעטף בצניעות. המגזר הסרוג הוא אחד הזרמים שבישר את החיבור הזה אבל גם ביאליק, א"ד גורדון, אחד העם, ברל כצנלסון. היו זרמים שניסו לייצר עברי חדש, שמנותק מהעבר שלו, אבל רוב הציונות - כולל מפלגת העבודה - ביקשו ליצור יהודי חדש, לא עברי־כנעני".
אני שואלת את שניהם האם הם יותר אופטימיים או יותר פסימיים אחרי המחקר. "אני הרבה יותר רגוע", אומר פוקס. "מצאנו חברה דינמית שהולכת לכיוון נכון".
"אני מאוד אופטימי", מסכם רוזנר. "שווה לקחת צעד אחורה מההיעלבויות בטוויטר, ולגלות שיש לכידות גבוהה בחברה הישראלית. כמעט שלא מצאנו ישראלים שמאיישים את הקצוות". •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו