כשאני מנסה להיזכר מה חשבתי לעצמי בעברי כאשת שמאל, אני מגלה שם מוח שחווט לעצמו במעגליות להאמין שכל רעיון - מעצם צמיחתו במוחי השמאלי - הוא נכון ומוסרי מאין כמותו. זה מעניק שחרור פלאי מהכורח לפעול על פי הערכים שלך. למשל, ידוע שאנחנו שונאים גזענים כי הם אנשים מלאי שנאה, ובמיוחד את ה"בבונים" המזרחים בימין. זה לא שאנחנו לא גזענים מטבענו; זו גזענות מתקנת.
כך מתחילים ללמוד לחיות עם סתירות פנימיות. אנחנו שונאים ימנים כי "הם", השבטיים, מחלקים את העולם ל"אנחנו" ו"הם". ומאחר שהאספסוף הנבער גם אלים מטבעו - אין ברירה אלא להשיב ביתר אלימות. הטובים חייבים לנצח, אפילו במחיר הערכים שבגינם הם "הטובים".
בשיפוט המיושן "גזען", לדוגמה, הוגדר על פי מעשיו והתבטאויותיו הגזעניות. אצלנו, גזען נמדד על פי מספר הפעמים שאמרנו עליו שהוא "גזען". ולאחר שהדבקנו למישהו את התווית, נשנא אותו שנאה מתקנת עד שתדמיתו תוכפש סופית. ואז, בתהליך אינדוקציה, נחבר אליו באמצעים אסוציאטיביים כל מי שעלינו לשנוא ("שקד והיטלר זהים, לשניהם יש שפם למעט שקד"). כך, חשיבה באסוציאציות ובכינויים שרירותיים מחליפה טיעון. "אתה שפטל! מירי רגב, סמוטריץ'!" יטיח שמאלני בימני. לבא מבחוץ, זה נשמע כשטף קללות בלתי נשלט המורכב משמות השנואים על המחנה; מבחינת הדובר, איש השמאל, הטיעון נוסח וסוכם לעילא.
המוח השמאלני השתחרר מחובת ההיצמדות לעובדות, להיגיון ולעקביות. כך מתאפשר לו לרקוח נרטיב על פי בחירה שרירותית. ברצותו, אפשר לא להבין את פשר המניע של צעיר חמאסניק מחברון לרצוח נערה יהודייה. התרבות, הסכסוך בין מאה השנה, הדת - כל אלה אינם נראים לו רלוונטיים לפתרון התעלומה המסתורית. לא רק המחבל בודד; המקרה נותק מכל הקשר לסכסוך. עם זאת, המעשה בכל זאת מובן לאור "מה שאנחנו מעוללים לעמו". ואז, כשהוא פתאום מהבהב, ההקשר, הוא נכבה שנית ברגע שעולה רעיון העונש הקולקטיבי.
מובטח לך שכשמאלני זה מעשה טוב
דה־קונסטרוציה היא כלי פלאי שמאפשר לפרק לגורמים תופעה שאין ברורה ממנה, לגרוע את ה"לא רלוונטי", ללוש פרטים - שמן הראוי שיהיו רלוונטיים - עד לעיצוב המסקנה הרצויה: בשני מקרי הרצח, של אורי אנסבכר ז"ל ושל נערה ערבייה שנרצחה בטורקיה על ידי הוריה - האשם הוא ב"גבריות רעילה". מה באמת הרעיל את הגבריות בשני המקרים - זה כבר לא רלוונטי.
בשלב הזה, כבר לא ניתן להיחלץ מהשמאל; התבונה השיפוטית מקושרת ישירות להשתייכות שבטית וזהותנית לשמאל. בתמורה לכך, ניתנת לך הזכות לחוות את עצמך כצודק תמיד, כעליון מוסרית, וכבעל החופש לפעול כרצונך. מובטח לך מראש שאם עשית כל זאת בהיותך שמאלני - זה מעשה טוב. גם כשהוא מנוגד לכל הערכים שלך. במיוחד אז.
והנה, מבלי משים נפתרה השאלה "מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשמאלנית?". פשיטא, שלא חשבתי. ונכון גם שהשמאל המשיך להתקדם בתאוצה לאבדון, גם אחרי שאני וכמה מידידיי קפצנו ממנו.
מוטב שנשים וגברים בשמאל ישאלו את עצמם מה עדיף: לחיות באשליה מוטעית באופן מוחלט שאתם צודקים, וכך לרמוס בלי כוונה את כל הערכים שלכם, או להחזיר את המוח השיפוטי לפעולה, בתמורה לכך שמדי פעם תצליחו להיות באמת צודקים?
דלית סוטר (גב"ח) היא מייסדת "פורום קפה שפירא" להשבת ההיגיון לשיח