הנה שאלה שמתחשק לי לשאול את הנשמות הטובות בכחול לבן: עם יד על הלב, מה נשאר מההבטחות הנמלצות שלכם על "ממלכתיות"? תראו איפה אתם מוצאים את עצמכם בקו הסיום. נדחקתם לאחת הפינות הנחותות של התרבות הפוליטית בישראל, המקום שבו השפלים שביועצי התקשורת מחביאים את הכפתור השחור עם הפתק "שנאת חרדים". הגעתם לחדר האחרון בפרוזדור של הפופוליזם.
אז לא רק שברגע האמת זרקתם את הממלכתיות לטובת פלגנות שטחית, אלא שגם בהתחייבות "לעשות אחרת" לא עמדתם: בסוף אתם גומרים כמו חיקוי תפל של לפיד האבא, ועוד יותר גרוע - כמו נוודים תועים שקפצו על קרון פתוח ברכבת הקללות של ישראל ביתנו. וכעת אתם מתפללים - כמה אירוני - שתצליחו לסחוט עוד איזה שפריץ חמוץ מלימוני השנאה שגדלו בסבלנות בפרדס של ליברמן. זה מה שאתם מוכרים היום, וריאציה על שנאת חרדים; על זו תקוותכם.
צילום מתוך פייסבוק
וזה בשום פנים ואופן לא מוצא של רגע אחרון; זו השיטה שלהם מהרגע הראשון, וצריך להיות שוטים כדי לנסות להכחיש את זה. כחול לבן היא מפלגה שניזונה ממה שנהוג לכנות "מיאוס". היא חיבור נטול אמירה רעיונית שנועד לייצר הון פוליטי מהיר, אקזיט ממש, על בסיס "מיאוס", קודם כל מנתניהו. ברור שהמיאוס הזה הוא תחושה מהונדסת להפליא, ומה שנתפס בטעות כהלך רוח דומיננטי, מאפיין סגמנט נרחב, אבל מתוחם היטב, בציבוריות הישראלית. הוא הקולני ביותר, והוא גם נהנה מיתרון מובנה במערכות עיצוב התודעה, אבל בסופו של דבר, טווח ההשפעה שלו מצומצם מכפי שנדמה.
צריך לזכור ש"מיאוס" זו דרך מנומסת להגיד "שנאה". כחול לבן היא מיזם של שנאה מנומסת, תרסיס הלבנה על מופעי ההתססה הפרועים של אלדד יניב. אולי אפילו גרוע מכך - היא תולעת טפילה שניזונה מההפרשות של הבהמה הוולגרית הזאת.
מעניין לעקוב אחרי דפוס הפעולה הזה. קומנדו פתח תקווה מלבה את התיעוב עם סיסמאות כמו Crime Minister, "המאפיונר מבלפור", "נתניהו־מעשיהו" וכן הלאה. לתשפוכת הזו מצטרפות דמויות לכאורה לגיטימיות, כמו אהוד ברק, ואז גם אבי גבאי, בשלבי הקמפיין האחרונים של הבחירות הקודמות. במחוזות האלה יש לך רשות גם לייצר לחץ לא מידתי, אם לא טרור פסיכולוגי, על "שומרי הסף"; מנדלבליט תחילה, ועכשיו "מלטף המדינה". הכל מותר, כי כל חצייה של קו אדום לא נועדה לבטא זעם אותנטי אלא לשמש אילוסטרציה ל"עומק המשבר" ו"גודל המיאוס".
בזמן הזה כחול לבן חגים כנשרים מלמעלה, משקיפים בדריכות על להקת הצבועים המשתוללת, ומחכים לרגע הנכון כדי לצלול מטה ולגנוב את הנתח הכי טוב בפגר. אבל זה ברור כשמש גם לטהורי הכוונות שבתוכם שבלי זריעת השנאה בשיטת ההתזה מבית היוצר של אהוד ברק ואלדד יניב, לא יהיה מה לאכול. עכשיו, כשהתקשורת סיימה לייצר אירועי מדיה מהפגנות זניחות ולתרום את חלקה ליצירת הרושם ש"גל של מיאוס" שוטף את הזרם המרכזי של החברה הישראלית, יכולים יפי הבלורית של כחול לבן להופיע כמופת של בגרות וממלכתיות, ולקצור את הפירות. אבל גם הם יודעים שהם ניזונים מפגרים של שנאה.
זה בדיוק הדגם של חלוקת העבודה שמשמש אותם כעת: ליברמן והמחנה הדמוקרטי מובילים תהלוכת דמוניזציה בזויה נגד חרדים ודתיים, ומסמנים אותם - לא רק את המפלגות המייצגות אותם, אלא אותם כבני אדם ממש - כאשמים בכל מצוקותיו של מעמד הביניים החילוני. זה מתחיל בקמפיין הדתה שמעודד הורים מגבעתיים להרגיש רדיפה דתית כשבית הספר שוקל לקחת את תלמידי כיתה ב' לביקור בבית כנסת שכונתי לקראת קבלת התורה, וזה ממשיך במלשינון של המחנה הדמוקרטי ובדמוניזציה חולנית של חרדים מצד אביגדור ליברמן. כשהגל העכור והבלתי נתפס הזה שוטף את חופי תל אביב בעוצמה המתאימה - בני גנץ מטפס בשישי בצהריים על סוכת המציל, מחליף את הדגל לשחור ומזהיר את התל־אביבים, ממש כך, שינערו את המחצלות ויתקפלו הביתה, כי השכנים שלהם מבני ברק גונבים להם את המדינה. פלא שמישהו צייץ "מדינת תל אביב צריכה להציל את מדינת ישראל"?
זה מה שכחול לבן, מניפת דגל הממלכתיות והאחדות, עשתה פה בקצת־פחות־משנה שהיא פועלת. הרגילה ציבורים לא מעטים להרגיש נוח עם הגועל שלהם מ"ישראל האחרת"; היא העניקה להם לגיטימציה לנסוע על איילון דרום, ולקבל בשוויון נפש כרזה צחורה של גבר תכול עיניים עם הבטחה ל"ממשלה חילונית". זה השיקוף של ישראל שהם היו רוצים לראות.
את הלקח מביזוי ישיר מדי של מזרחים הם למדו. אז הולכים מסביב: קודם כל בלי נתניהו ובלי תומכיו, המוצגים על ידי כחול לבן ככת העוסקת בפולחן אישיות. ועכשיו בלי חרדים־דתיים־משיחיים־מתנחלים - כל האחרים האלה, הם כולם אותו דבר. לא ברור מה מחליא יותר - היכולת לעשות הון פוליטי מהשנאת ה"אחרים", או שוויון הנפש, אם לא קורת הרוח, שבה כל זה מתקבל בשמאל.