הבשורה על התפטרותו של ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, שאול מרידור, צריכה לעודד. שלטון הכוח הפקידותי, שבא לידי ביטוי ממינוי בכירי האגף במרכזים תפורים לכאורה - כך על פי מנכ"ל האוצר לשעבר, שי באב"ד - ועד חסימת המוביליות של ישראלים צעירים מוכשרים לפקידי מפתח באוצר ולאחר מכן במשק הישראלי - אפשר שנעצרה.
המצב שעליו עמדנו במאמרים קודמים, שבו הפקידים הם הקובעים דה־פקטו את המדיניות הממשלתית ואת קצב הביצוע של תקציב המדינה ובעצם משפיעים ישירות על התקציב המשפחתי של הישראלים, גרם לשיכרון כוח אדיר של הפקידים ובעצם לאשליה בלתי נתפסת שהם הריבון ושרי הממשלה הם עובדיהם.
מערך זה, שגובה בכוח תקשורתי עצום, לא יכול היה שלא להגיע למבוי סתום. המתח הזה אינו חדש, וכולם זוכרים את "הפוגלים" - הכינוי שבו השתמש יצחק רבין בתקופת כהונתו השנייה ביחס לעובדי אגף התקציבים באוצר, על שם מנכ"ל משרד האוצר אהרון פוגל. הפעם הפיצוץ היה בלתי נמנע.
אין אבסורד גדול מניהול תקציב המדינה על ידי פקיד אגף תקציבים, כאילו אין מעליהם ממשלה ונבחרי ציבור. ממשלה אשר נבחרה כדי לגבש ולהוציא לפועל מדיניות כלכלית, וכשצריך, להזרים כספים למשק - נתקלת במחסום: פקידים שעושים דין לעצמם ואף פועלים באופן לעומתי לנבחרי הציבור.
השבר הגדול הוא בהחלטה של פקידי האוצר ליצור סולם ערכים חדש עבור המדינה. הפקידות השבעה ידעה לתת את ההטבות למערכות החזקות - ולהחליש את המוחלשים.
ישראל כץ יכול וצריך לפעול ללא מורא: התפטרותו של מרידור היא הזדמנות להוביל מהלך של פירוק אגף התקציבים, שהוא המונופול החזק במשק, והובלת הרפורמה הכל כך נחוצה במשרד האוצר שלנו - של אזרחי ישראל.