התקשורת והמנהיגים בעולם עסוקים בימים האחרונים במתיחות הגוברת בין רוסיה לאוקראינה, אבל דווקא באזור שלנו מתפתחת דרמה ביטחונית עם לא מעט משמעויות גם לישראל.
ברקע הדברים, מלחמת האזרחים הנמשכת בתימן בין החות'ים - או כפי שהם מכנים את עצמם: המועצה הפוליטית העליונה - שנתמכים בידי איראן, לבין ממשלת תימן, שאמנם איבדה אחיזה בחלק משטחי המדינה, אבל עדיין מוכרת בידי רוב מדינות העולם, ונתמכת בעיקר בידי סעודיה ואיחוד האמירויות.
בחודשים האחרונים, הגבירו כוחות הקואליציה שמובילים הסעודים את המתקפות שלהם על מעוזי החות'ים. התגובה לא איחרה לבוא: רקטות לעבר בירת סעודיה, ריאד, כפי שאירע לא פעם בעבר, והחידוש - מתקפה כפולה, ממוקדת, על אבו דאבי, בירת האמירויות והחשובה שבהן. במתקפה הראשונה נהרגו שלושה אזרחים זרים ושישה נפצעו מפגיעת מל"טים תוקפים, ובשנייה יורטו שני טילים בליסטיים ששוגרו לעבר העיר.
דוברי החות'ים הבהירו כי מדובר במדיניות חדשה. "נתנו לאמירויות הזדמנות לסגת", אמר בכיר חות'י שהתראיין לתקשורת הערבית. "הם לא נשמעו לעצתנו, ולכן אנחנו מייעצים למשקיעים באמירויות לעזוב, מפני שהמדינה אינה בטוחה עוד עבורם".
סין ורוסיה מזהות את הוואקום
ביום ראשון ינחת באבי דאבי נשיא המדינה, יצחק הרצוג. זה יהיה ביקור ממלכתי ראשון של נשיא ישראלי באמירויות, המשך לביקורים הגלויים שקיימו בה בחודשים האחרונים ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד, ולביקור החשאי שערכו בה בכירים במערכת הביטחון.
הביקורים האלה, והאינטנסיביות שלהם, מגלים טפח מהרומן הסוער שישראל מנהלת עם האמירויות. מי שעוקב ברשתות החברתיות אחרי אמיר חייק, השגריר הפעלתן באבו דאבי, מקבל נקודת מבט נוספת על עומק הקשרים שנבנים, ועל ההדדיות שבהם: האמירותים להוטים לא פחות מישראל להשריש ולהנביט את היחסים הטריים - בביטחון, בכלכלה, בחקלאות, בטכנולוגיה ובעצם בכל תחום אפשרי.
לאמירויות יש שני דברים מרכזיים לתת לישראל - דריסת רגל מדינית משמעותית בעולם הסוני המתון, וכסף. הרבה כסף. הם מעוניינים בשתי תמורות עיקריות - ביטחון לסוגיו השונים, וגישה לוושינגטון. העניין השני, האמריקני, החמיץ קצת בחודשים האחרונים, ולא באשמתה של ישראל; ממשל ביידן להוט פחות מקודמו לטפח את המנהיגים במפרץ, מסיבותיו. זאת גם הסיבה שההערכה העדכנית בישראל היא שאם לא תחול תפנית דרמטית בלתי צפויה, סעודיה לא תמהר להוציא לאור את יחסיה עם ישראל.
ההתקררות ביחסי וושינגטון־אבו דאבי קיבלה ביטוי מעשי בחודש שעבר, עם ההודעה על הקפאת העסקה למכירת מטוסי F-35 לאמירויות. האמריקנים ביקשו להגביל משמעותית את השימוש שיעשו האמירותים במטוסים, ובאמירויות טענו כי מדובר בניסיון לסחוט אותם על רקע היחסים הכלכליים הענפים שהם מקיימים עם סין - האתגר המרכזי המוצהר של ארה"ב.
מאחורי המתיחות הזאת - שעשויה להיפתר, אחרי הכל מדובר במו"מ מסחרי - יש גם סוגיות אסטרטגיות אזוריות רבות משקל. האמריקנים נמצאים בתהליך מתמשך של נטישת המזרח התיכון: זה התחיל בממשל בוש, נמשך אצל אובאמה וטראמפ - והגיע לשיא בממשל הנוכחי, עם הנסיגה המבוהלת והרת־הנזק מאפגניסטן, ועם הנסיגה הזוחלת והרת־הנזק־לא־פחות מעיראק.
האמריקנים לא מסתירים את העובדה שנמאס להם מהמזרח התיכון, ושנמאס להם ממלחמות (לאו דווקא בסדר הזה). הפסקת התלות שלהם בנפט הערבי, העיסוק הגובר בסין (וברוסיה) והאתגרים הפנימיים (כלכלה, ובשנתיים האחרונות גם הקורונה), הותירו לוושינגטון מעט מאוד עניין בכאב הראש הבלתי פוסק של המזרח התיכון. כתמיד, הם ממאנים להבין את המובן מאליו: מי שבורח מהמזרח התיכון - המזרח התיכון ירדוף אחריו.
בינתיים, נותרו באזור לא מעט מדינות חשופות. אם בעבר היה ברור שעל כל השתגעות של בריון שכונתי כזה או אחר (סדאם חוסיין בכווית, אל־קעידה, דאעש) יבוא השריף האמריקני ויעשה סדר, התחושה כיום בבירות ערב היא ששכחו אותם בבית. כשסעודיה הותקפה בספטמבר 2019 בעשרות טילים ומל"טים מאיראן - וספגה נזק כביר לחברת הנפט הלאומית שלה, אראמקו - וושינגטון לא עשתה דבר, אף שידעה שהמתקפה בוצעה על ידי איראן, משטחה.
זאת גם התחושה כיום, ולא רק בריאד, אלא גם באמירויות ובמדינות נוספות. האמריקנים אמנם מחזיקים באזור כוח צבאי משמעותי ומפקדות ענק, אבל הסיכוי שהם ייצאו להגנת הממשלים קלוש מאוד. מי שמזהות את הוואקום הזה הן סין ורוסיה, ומדאיג בהרבה - איראן. כדרכה, פועלת טהרן בכל הדרכים במקביל: גם מנהלת שיחות דיפלומטיות בדרגים שונים עם המשטרים הסוניים, וגם תוקפת אותם באמצעות שלוחיה (בעיקר מתימן).
עבור ישראל, מגלמות התפתחויות אלה סיכונים וסיכויים. היחלשות האמריקנים רעה לישראל, וטובה לאויביה, והיא גם מגבירה את הסיכוי שמדינות שונות יתפתו לשתף פעולה עם איראן כדי לא להיות מותקפות על ידיה. אבל במקביל, היא גם פותחת פתח להגברת ההשפעה הישראלית באזור, וליצירת בריתות משמעותיות שיציבו בפני האיראנים חומה חזקה מסך חלקיה.
האמירותים לא זקוקים לצה"ל שיגן עליהם. אם זה יקרה בעתיד, הצדדים יבקשו בוודאי לשמור על זה בפרופיל נמוך, בדיוק כפי שעושה מצרים ביחס למאות התקיפות שביצע בשנים האחרונות חיל האוויר נגד גורמי דאעש בסיני, על פי פרסומים זרים. הם כן זקוקים למערכות וידע ישראליים, שישדרגו את יכולתם להגן על עצמם בעצמם.
יש לא מעט מערכות כאלה, שהבולטת שבהן היא כיפת ברזל. ישראל נמנעת בינתיים מלמכור אותה לאמירויות, וטועה; הרווח המדיני־ביטחוני־כלכלי יהיה עצום אל מול החשש (הקטן יחסית, לדברי מומחים) מזליגה של ידע וטכנולוגיה. זאת תהיה גם הזדמנות עבור מערכת הביטחון להתמודד טוב יותר עם האמל"ח האיראני החדיש על פיתוחיו השונים - טילי שיוט, רקטות, מל"טים ועוד - שמופץ כעת בהמוניו באזור, ושעתיד לפגוש אותנו מתישהו גם כאן.
גלים בבריכה האמריקנית
טוב תעשה ישראל אם גם תשוב ותעניק רישיונות למכירת יכולות סייבר התקפי במפרץ. החשש מזעם האמריקנים ברור, אבל ישראל היא מדינה ריבונית, שצריכה לדאוג קודם כל לאינטרסים שלה. החשש העיקרי הוא לא רק מקריסת כמה חברות ישראליות, ומנטישת מוחות ייחודיים למדינות ולחברות זרות, אלא ממעבר של המפרציות מהישענות כמעט מלאה על טכנולוגיה ישראלית להישענות על טכנולוגיה סינית. באופן מפתיע, את וושינגטון זה מטריד כרגע פחות; כשיתעוררו שם, זה עלול להיות מעט מדי ומאוחר מדי.
עושה רושם שישראל חוששת לעשות גלים בבריכה האמריקנית, כדי לא לחבל במאמציה להשפיע בסוגיית הגרעין. זאת טעות, ולא רק מהסיבה שהאמריקנים אמנם יקשיבו אבל לא יישמו, ובוודאי לא יחמיצו שום מכשול או מוקש בדרכם להסכם שיושג (אם יושג); מדובר בהזדמנות אמיתית, חד־פעמית אולי, לשדרג דרמטית את מעמדה של ישראל באזור - אל מול אותה איראן ואותם איומים שנשקפים ממנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו