במזרח התיכון מקובל שאם אתה מפסיד - אתה לא מקבל הזדמנות שנייה. זה מה שחשבו במערכת הביטחון לדורותיה. ואולי זה היה נכון. ישראל לא הפסידה בעזה, אבל היא חווה סוג של תבוסה פסיכולוגית במיצגים של שחרור חטופים מהגיהינום. עכשיו היא מקבלת הזדמנות לחזור ולהכות בחמאס, כדי להגשים את האיום של טראמפ לפתוח את הגיהינום אם עד שבת לא ישוחררו כל החטופים. השמאל על גרורותיו ונגרריו עדיין מקווה לחלץ תבוסה ממלתעות הניצחון של ישראל במלחמה. הכל מתבצע בליווי מוזיקלי של "הביתה" של ירדנה ארזי בקול ישראל, שיר שבאינטרפרטציה התוגתית העכשווית מבטא דוקטרינת שכול וכישלון של האתוס הישראלי.
אף אחד לא רגיל לגיבוי כזה מארה"ב: "אם עד שבת ב־12:00 בצהריים לא ישוחררו כל החטופים - הפסקת האש תבוטל וכל הגיהינום יתפרץ", איים טראמפ אור ליום שלישי. הוא הזהיר גם את מצרים ואת ירדן ישירות כי עליהן לקבל פליטים מעזה, או ש...
השאלה היא מה ישראל עושה עם התמיכה הזאת. מה צה"ל ושאר הזרועות עושים איתה. חמאס הודיע על ביטול שחרור החטופים בפעימה הקרובה, כתגובה להיסטריה שהמערכת התקשורתית־פוליטית יצרה בעקבות הזעזוע ממראה שלושת החטופים בשבת שעברה, וטקס ההשפלה שנלווה לשחרורם. מתברר שעד היום שחרור החטופים עורר בציבור שמחה. הפעם נוצר גל שטנה חסר תקדים נגד הממשלה, וראש הממשלה אישית. חמאס רוצה ללבות את אש המלחמה הפנימית שבתוכנו, והכריז על עצירת שחרור החטופים ולמעשה ביטול הפסקת האש. ולא משנה אילו תירוצים הוא ממציא - הרי ישראל ויתרה על הנכס הביטחוני העיקרי שלה, שהוא ציר נצרים. התגובה הצבאית הראשונה עם הכי פחות סיכונים היא כיבוש מחדש של צפון הרצועה, תוך הרחקה חוזרת של התושבים שחצו את ציר נצרים. תפיסה מחדש של הציר. לפני יותר מחודש וחצי, צה"ל ידע להבטיח שחזרה למאחזים הטריטוריאליים במקרה של פעולה צבאית תהיה פשוטה.
זו הפעם הראשונה שבה ארה"ב תומכת בצורה נחרצת בכך שישראל תמצה את המלחמה ותגיע לניצחון מכריע (גם אם לא "מוחלט"). ארה"ב תמיד דאגה להציל את האויב התורן מהצד הערבי, כדי למנוע "פתרון צבאי" לסכסוך הישראלי־ערבי. הפעם טראמפ מחכה בקוצר רוח שישראל "תסיים את המלאכה". בביקור נתניהו בוושינגטון הושג גיבוי אמריקני להמשך שלב ב' במלחמה, אם יהיה צורך. אבל האם ציפו שזה יקרה בתוך כמה ימים?
הבעיה היא שמערכת הביטחון עסוקה יותר מדי בהגנה על הדמוקרטיה - דוקטרינה מבית מדרשו של ראש שב"כ רונן בר - ופחות ברצון לחזור למבצע הכרעה צבאי. בשנה וחצי האחרונות, שני ראשי שב"כ לשעבר איימו מול המצלמות ישירות על רה"מ נתניהו. הבולט שביניהם הוא נדב ארגמן, שב־20 ביולי 2023 התראיין לאילנה דיין בגלי צה"ל והודיע: "אנחנו צריכים לעצור את החקיקה בכל דרך". הוא לא אמר "בכל דרך חוקית". הוא חזר על איום דומה ב־6 בספטמבר 2024. באותו בוקר התפרסם בעיתון "בילד" הגרמני המידע על אסטרטגיית חמאס בנוגע לחטופים. באורח פלא, באותו ערב ארגמן מצא את עצמו מתראיין אצל דני קושמרו: "אם הממשלה הזאת לא תסיים את דרכה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בסמי־דיקטטורה... אנחנו בדרך לדיקטטורה. ישראל מאבדת את עצמה כדמוקרטיה". השני, יורם כהן, איים: "ראש שב"כ מרסן את כוחו מול ראש הממשלה". אלה התבטאויות שבגללן חבריו של נתניהו מרגישים דאגה לחייו. כעבור חודשיים מהאיום של ארגמן, שב"כ עצר את האנשים שרצו להעביר מידע חיוני לראש הממשלה. אבל במקום לעצור את ארגמן ואת כהן ולחקור אותם תחת אזהרה - עוברים למעצרים, לחקירות ולכתבי אישום בגזרת עוזריו של ראש הממשלה.
כלבי שמירה בע"מ
עם סגירתה של USAID, נחשפת מעורבותה של הסוכנות בערעור היציבות במדינות שבהן פעלה, לעיתים באמצעות כלי תקשורת ועיתונאים. האם היו לה גם זרועות כאן אצלנו, בישראל?
סגירת הסוכנות הממשלתית האמריקנית USAID על ידי ממשל טראמפ, כולל מעורבות חזקה של אילון מאסק, היא הדבר החם בארה"ב. לפני שבוע וחצי (6 בפברואר), מייקל שלנברגר פרסם פוסט ארוך, מאמר שלם למעשה, ברשת X, שאחת המסקנות שלו היא ש־USAID היא אחת הסוכנויות הפדרליות שהיו מעורבות בהליך ההדחה של דונלד טראמפ בכהונתו הראשונה. מבחינתו - סיבה מספיק טובה לחסל את הסוכנות.
USAID זכורה מהעבר הרחוק כיוזמה של הנשיא ג'ון פ. קנדי לסיוע לארצות נחשלות בפתרון בעיות עוני ותזונה. תצלומים נהדרים של ילדים אפריקנים מזי רעב עומדים ליד שולחן ארוך כשלפניהם מונחת כוס חלב, או מקבלים חיסונים ממלאכיות לבושות לבן. מתברר שבשנים האחרונות, תפקיד הסוכנות הזאת התרחב גם לכוסות רוח, או הפצה של חבילות ערכים. בין השאר - הנחלת הדמוקרטיה. בשנה האחרונה, גופים בגאורגיה וברומניה שנהנו מהסיוע של USAID הצליחו לערער את היציבות בשתי המדינות, שהמשטרים שלהן הוחלפו בדרך דמוקרטית לכיוון בלתי רצוי - פרו־רוסי, למשל. מאז אין מנוחה בגאורגיה, ומתחיל שם תהליך שמזכיר את "מהפכות הצבע" במדינות בריה"מ לשעבר. וברומניה, בלי ששמנו לב, ביהמ"ש העליון פשוט החליט לפסול את תוצאות הבחירות לנשיאות, ללא נימוק משכנע.
עכשיו, כשאנשיו של טראמפ, ובראשם מאסק, מנסים לקבל אינפורמציה מלאה על פעילות הסוכנות, אנשיה מנסים למנוע מהממשל הנבחר את המידע. האפיזודה שבה מאסק נכנס נחסם במשרדים מסוימים של הסוכנות פורסמה בהרחבה. במאמרו ב־X, שלנברגר פרסם שארגון עיתונאים חוקרים שימש זרוע של USAID ושל סוכנויות נוספות בממשל, והשתמש בהן ככלי לערעור היציבות במדינות יעד מסוימות. תחקיר טלוויזיוני בגרמניה לגבי ארגון העיתונאים צונזר, ונחסם לשידור בעקבות איומים. עיתונאי בשם דרו סאליבן אמר לתוכנית גרמנית ב־NDR שהארגון שלו "כנראה היה אחראי לחילופי ממשלות בחמש או שש מדינות... וגרם לכך שראשי ממשלה הודחו או שהוגשו נגדם כתבי אישום". בעקבות הפרסום של שלנברגר, ארגון העיתונאים שהוא התייחס לפעילותו מאיים עליו בתביעות משפטיות. הוא טען ש־USAID פיקח על המינויים המערכתיים של הארגון, ובמענה לשאלותיו כתבו לו: "הנחת היסוד שלך שגויה עובדתית ומשמיצה".
מאחר שפורסמה לאחרונה רשימה של ארגוני שמאל שנהנו מתמיכה כספית אמריקנית, בוודאי יש כמה אנשים בישראל ששואלים את עצמם אם הטכניקה של ערעור יציבות והפלת משטרים הופעלה בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנת המלחמה, נגד ממשלת ישראל.
מחיר אי־הנקמה
המראה של שלושת החטופים שחזרו בשבת שעברה עורר אצל רבים את זכר השואה. יש חוקרים שסבורים שהעובדה שהיהודים מעולם לא נקמו בנאצים היא פצע פתוח בתודעה הלאומית
סופת ההיסטריה ששטפה את הארץ בשבת שעברה למשך יותר מ־24 שעות, עם שחרור שלושת החטופים, מחזירה את הנושא של זכר השואה בחברה הישראלית. נכון, היתה מניפולטיביות רבה בשימוש שנעשה בביטויי שואה שונים, מבית היוצר של אסטרטגים פוליטיים וקופירייטרים, אבל מדובר גם בתופעה אותנטית. לפי פרופ' מעוז עזריהו, זהו זיכרון שמשתמר בתוכנו אפילו בניגוד לרצוננו, בגלל היעדר הנקמה.
"למיטב הבנתי, עוצמת זכר השואה בישראל לא קשורה באינטרסים כאלו ואחרים, אלא במידה מכרעת בתפקודו של הזיכרון עצמו", הוא אמר בהרצאה ב־2018. "בישראל, השואה היא סיפור ללא סגירה, מכיוון שלא היתה נקמה יהודית... החשבון בין גרמניה ליהודים נותר פתוח".
היתה תפיסה ציונית מסוימת לגבי הנקמה, ושמעתי אותה לפני לא מעט שנים מפיו של המשורר חיים גורי. גורי ביטא בשכנוע רב שהנקמה שלנו היא יוצרת ובונה: זו הקמת מדינת ישראל, על כל תהליכי היצירה הנלווים אליה.
"מעניין להיווכח כי בהיעדר צדק, וללא הנקמה המתבקשת, בשנות ה־50 עיקר הזעם של השורדים הופנה נגד משתפי פעולה יהודים שניצלו ועלו לישראל. אלה משפטי הקאפואים, שהיו בעיקר ביטוי לתחושת חוסר האונים, לנוכח העובדה שרובם המכריע של המרצחים לא הובאו למשפט צדק", המשיך פרופ' עזריהו. "הדוגמה של אייכמן היא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל: העם היהודי לא רק לא נקם במבצעים, אלא גם נותר מחוץ למעגל עשיית הצדק".
משהו מהדפוס הזה של מצוקת חוסר האונים מצא את ביטויו בשבוע החולף, כשהיהודים, כהרגלם, פנו למלחמה נגד עצמם. הישראלים בעיקר לא אוהבים את המושג "נקמה". זה לכאורה משהו שגלום בביטוי "השם ייקום דמו". לא אנחנו. לאחרונה הופתעתי כשידיד חשף בפניי סיפור שלא ידעתי עליו, ושאולי אחרים היו מודעים לו: מייד אחרי הטבח במעלות ב־1974, גדוד שכלל בהרכבו צוערים מבה"ד 1 יצא לכפר בדרום לבנון. נאמר ללוחמים שהם יוצאים לנקום. לא כולם אהבו לשמוע את זה. זאת היתה מעין חזרה על קיביה, בהבדל אחד - צה"ל הקפיד להוציא את התושבים מהבתים.
הגדול מכולם
מי שרואים את "אנונימי לגמרי", הסרט הביוגרפי על בוב דילן, שהיו ימים שהסתובב פה בקיבוץ בגליל - בהחלט יכולים להבין מי היה המטאור המוזיקלי הזה, שכאילו נחת מעולם אחר
בקיץ 1971 בוב דילן הגיע לקיבוץ בגליל. הוא היה מלווה בפמליה קטנה, ולמרות זקנו המדובלל הוא זוהה מייד, אבל אף אחד לא עשה מזה עניין. זאת היתה הליכה ממגרש החניה שליד בית הקירור ועד לדירתו של אדם בשם דוד ילין, שהיה מוכר בסצנת הפולק של גריניץ' וילג' כבוב ילין. הוא בוודאי היה הבנג'ואיסט המהיר ביותר במזרח הפרוע, שני בעולם רק לפיט סיגר. מספרים ששני הבובים העבירו את שארית היום והלילה בנגינה יחד באותה דירה קיבוצית של חדר וחצי.
השנה של בוב דילן בישראל לא נכנסה לסרט "אנונימי לגמרי". אולי מהסיבה הפשוטה שהסרט הוא ביוגרפיה מקוצרת, המשתרעת בין 1961 ל־1965. הסרט של ג'יימס מנגולד מפתיע, בעיקר לטובה. אני לא זוכר סרט על דמות של מוזיקאי כלשהו ברמה הזאת. אלה לא רק התסריט והבימוי, אלא גם ובעיקר ההופעה של טימותי שאלאמה בתפקיד בוב דילן (צימרמן). מי שרואים את הסרט בהחלט יכולים להבין מי היה המטאור המוזיקלי הזה, שנחת מעולם אחר. זה משהו לא מוגדר, שמשאיר תחושה - אפילו אם רק ראית אותו פוסע בדממה בשבילי הקיבוץ - שהיית במחיצתה של נוכחות ייחודית. אפילו המחשבה על הבנג'ו הזה, שניגן באלתורים עם הבנג'ו האגדי של פיט סיגר.
סיגר היה נביא הפולק האמריקני, שהפיץ את הבשורה של קודמו, וודי גאת'רי. גאת'רי החולה נראה בסרט מעביר את הלפיד, במחווה ייחודית של העברת המפוחית שלו לדילן. אבל סיגר גילם את רודנותה של המפלגה הקומוניסטית במוזיקת הפולק והמחאה. בגיל 20 או 21 דילן כבר הבין את זה, ולא אהב את התכתיבים. בישראל הקהל אמור להבין את הסיטואציה, שבה המפלגה שולטת באמנות.
הסרט חותר לשיאו בפסטיבל הפולק של ניופורט, כשדילן מלווה בלהקה של גיטרות חשמליות ותופים, ומפוצץ את מסך הברזל שבין הפולק היפה והכמעט־דידקטי לבין הפופ והרוק. סיגר משתולל בשולי הבמה וכמעט גודע את הכבלים המוליכים לבמה. סיגר, דרך אגב, היה בישראל פעמיים או שלוש בין סוף שנות ה־50 לבין 1967, ממש לפני מלחמת ששת הימים. ישראל ה"סוציאליסטית" של הימים ההם היתה איזו עיר מקלט פרוגרסיבית עבור קומוניסטים וסוציאליסטים, שעולמם האידיאולוגי נחרב עד היסוד עם שקיעת שמש העמים הסטליניסטית. עובדה שאחד מהבולטים בצוות המארגן של פסטיבל ניופורט האגדי היה הישראלי לשעבר תיאודור ביקל. אבל מה זה אומר בעצם.
השבוע דווח שצמד ישראליות, מירה עוואד ואחינועם ניני, שוב שרו איפשהו - בסן רמו המלוקקת - את "דמיין" של ג'ון לנון. אז דמיינו משורר וזמר שעולה בשתי דרגות על ג'ון לנון, עם "נישא ברוח", שאותו כתב בגיל 20 בערך ושהיום כבר נשמע כמו שיר נצחי שכאילו היה שם תמיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו