מוכר האשליות ממאר־א־לגו

בין המילים למעשים. הרעיון החדש של הנשיא דונלד טראמפ - להעביר מיליוני פלשתינים מעזה לכל מקום שיהיה מוכן לקבל אותם ולהפוך את הרצועה שלחוף הים התיכון לאתר תיירותי מושך - לא יתרחש. לפחות בסביבתו של טראמפ יודעים זאת היטב. שום משאיות לא יעבירו תושבים פלשתינים מן הרצועה הצפופה וההרוסה הזו למדינות המפרץ, ובוודאי לא למדינות כמו מצרים וירדן העניות.

התלות באמריקה היא רבה, אבל ממש כמו שאנחנו תלויים בה ובכל זאת בשום אופן לא נעשה דברים שהיא מבקשת שסותרים בעינינו את האינטרס הלאומי הישראלי - כך גם למדינות האלו יש כבוד עצמי ואינטרסים משלהן. טראמפ הוא נשיא של "תן וקח", ובדרך זו הוא רואה את העולם: אם אתה רוצה משהו ממני, אמור לי איזו תמורה אקבל ממך, כי אין מתנות בחינם. אבל הדרישה לעזוב את הבית, אפילו אם הוא הרוס, תמורת סיוע כספי, היא מהלך קלאסי של אצבע בעין. המהלך של טראמפ הוא נזק טהור. גם לישראל, שהשכנות לפלשתינים היא קריטית לעתידה.

ויותר מכך - ארה"ב חתומה על הסכם אוסלו, הרואה את הגדה המערבית ואת עזה כשני חלקים של אותה ישות מדינית. טראמפ לא יכול לקום בוקר אחד ולומר שהוא הופך את עזה לבית מלון, מבלי לשאול את ההנהגה הפלשתינית הלגיטימית היחידה אם זה מקובל עליה - 18 שנה לאחר שעזה נלקחה ממנה בכוח בידי חמאס, אויבה הגדול ביותר. סביר להניח כי הנושא של חלוקת ארץ ישראל המערבית (המהווה תנאי למדינות הסכמי אברהם, ובעיקר למפרציות, לשקם את רצועת עזה ואולי גם לנהל אותה זמנית) הועלה בשיחת טראמפ־נתניהו השבוע. סביר להניח שטראמפ הזכיר לנתניהו את נאום בר־אילן שלו מ־2009, שבו צידד בהקמת מדינה פלשתינית מפורזת; את נאומיו השנתיים בעצרת האו"ם, שבהם חזר על תמיכתו בפתרון שתי המדינות; ואת תמיכתו הנלהבת לפני חמש שנים בתוכנית השלום האמריקנית למימוש פתרון שתי המדינות.

אם טראמפ באמת רוצה לעזור לנו לטפל ברצינות בסכסוך הממושך - מוצע לו להשקיע את מאמציו בהרחקת שלטון חמאס מעזה ובשכנוע נתניהו להציע אופק מדיני, ולחזור לתמיכתו בהקמת מדינה פלשתינית. טוב יעשה גם אם ישכנע את יאיר לפיד להעניק לממשלה רשת ביטחון כל עוד יתקיים משא ומתן מדיני רציני עם הפלשתינים, ובכך לאפשר גם לפתור עבור ישראל את הבעיה הדמוגרפית, וגם לצרף את סעודיה להסכמי אברהם. אלה מבינינו הסבורים כי בא לנו גואל, וכי טראמפ עומד לממש את חלומות הימין הקיצוני על פיזור הפלשתינים בקרב 22 מדינות ערב - לא מבינים כי מדובר בחזון שאין לו שום סיכוי להתגשם. אבל מכיוון שלפלשתינים אין ספק שאנחנו עומדים מאחוריו, הוא עלול להחריף את השנאה בין שני העמים ולעלות חלילה בדם.

בחירת זמיר. בילדותי היו הרמטכ"לים בשנות ה־30 לחייהם. בנעוריי ובמהלך שירותי הסדיר הם היו בני 40 ומשהו. כשהייתי מילואימניק, הם היו כבר בני 50, ורק משה לוי ("מוישה וחצי") ואהוד ברק היו מעט צעירים יותר. גם כשהייתי בקבינט הם החלו את תפקידם בשנות ה־50 לחייהם, ובמשך תקופה ארוכה זה נחשב הגיל התקני של מפקדי הצבא. כשמישהו באמצע שנות ה־40 שלו נחשב מועמד בולט לרמטכ"לות, וזולתו היה מבוגר ממנו, נהוג היה לומר שלצעיר יותר "עוד יש זמן". אייל זמיר יהיה הרמטכ"ל השני המבוגר ביותר בצה"ל אי־פעם (אחרי הרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי).

ייתכן שבכניסתו לתפקיד הוא פותח תקופה חדשה של רמטכ"לים בני 60. זה בהחלט טבעי למדינה בת 77, מה גם שהוא קצין מוערך, ועל התאמתו לתפקיד אין עוררין. נקווה שהעדפת הוותיק תצדיק את הוויתור על להט הנעורים.