לנו יש את דימונה, לחמאס יש נשק אסטרטגי משלהם - והם עושים בו שימוש

ב־16 באוקטובר 2023 ניסח הקבינט מסמך שקבע ארבע מטרות למלחמה: "מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית, הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל, מאמץ מרבי לפתרון סוגיית בני הערובה והגנה על גבולות המדינה ואזרחיה". כחלוף הזמן, בנאומיו בעל פה, שינה ראש הממשלה נתניהו את הסעיף השלישי ל"השבת כל חטופינו".

יש שיאמרו: עניין של ניסוח, שפה רשמית לעומת שפת דיבור. אך זה לא המקרה. יש הבדל מהותי בין "מאמץ מרבי" לבין "השבת כל חטופינו". הקבינט, כשניסח את המטרה השלישית, הכיר בעובדה שהשבת כולם אינה בשליטתנו. ראש הממשלה שידר שהשבת כולם, החיים והמתים, היא יעד ריאלי. וכמובן, המונח "מאמץ מרבי" נתון לפרשנות. פער דומה אפשר למצוא בין "מיטוט חמאס והשמדת יכולתו הצבאית" ל"ניצחון מוחלט".

המסמך המקורי מציב את מיטוט חמאס בראש רשימת המטרות, שהרי חמאס הוא זה שפתח במלחמה, וחטיפת ישראלים היא אחת הדרכים שבעזרתן הוא נלחם בישראל. לישראל יש רגישות רבה לחטופים, וניסיון מר עם הדרכים שבהן ארגוני הטרור השתמשו ברגישות הזאת כדי לשחרר רוצחים משלהם. תמורת גלעד שליט שוחררו 1,027 מחבלים, מאות מהם אסירי עולם ואחד יחיא סינוואר. כאשר מביעים נכונות לשלם "מחירים כבדים" תמורת פדיון שבויים, כדאי לזכור שהמחיר יכול להיות יותר מ־1,000 נופלים ונרצחים ביום אחד ב־7 באוקטובר, יותר מ־200 חטופים (חלקם נרצחו בשבי חמאס), ועוד כ־400 חיילי צה"ל שנפלו ברצועת עזה מאז התמרון הקרקעי.

ישראל מתורגלת בתשלום מחירים כבדים, וגם בשכחה יזומה של משמעות המחירים הללו, שכן חלקם הגדול ייגבה בעתיד. ומכיוון שהעתיד אינו ידוע - המחיר צבוע בגוונים של אופטימיות. עד לעסקה הבאה. אבל אחרי החטיפה ההמונית של אזרחים ב־7 באוקטובר, נדרשה ישראל להגדיר מהו "מאמץ מרבי". כי החטיפה ההמונית הבאה - בוא תבוא.

ישראל מתורגלת בתשלום מחירים כבדים, וגם בשכחה יזומה של משמעות המחירים הללו, שכן חלקם הגדול ייגבה בעתיד. ומכיוון שהעתיד אינו ידוע - המחיר צבוע בגוונים של אופטימיות. עד לעסקה הבאה

בתחילת המלחמה המשמעות היתה ברורה. המחיר הכבד ייגבה מחמאס: "אף מתג חשמל לא יורם, שיבר מים לא ייפתח ומשאית דלק לא תיכנס - עד להשבת החטופים הישראלים הביתה. הומניטרי תמורת הומניטרי, ושאף אחד לא יטיף לנו מוסר", אמר שר האנרגיה דאז ישראל כ"ץ ב־12 באוקטובר, חמישה ימים לאחר הטבח והחטיפה. מאז עברה יותר משנה, כמחצית מהחטופים שוחררו בעסקה, מיעוטם במבצע צבאי. ארה"ב כפתה על ישראל את מה שנקרא "סיוע הומניטרי", ויכולתה של ישראל לעמוד במטרות המלחמה שהציבה לעצמה הוגבלה קשות. לא רק בידי האמריקנים ושאר העולם, שסולדים באופן מסורתי מניצחון ישראלי, אלא גם על ידי אבירי המוסר בפרקליטות הצבאית ובבג"ץ - שדלתותיו נפתחו לרווחה בפני ארגוני שמאל בינלאומיים. וגם על ידי לחץ פנימי עיקש ומתוקשר, כמו פעם, להפסיק את המלחמה תמורת שחרור חטופים. זו, אגב, היתה אחת ממטרות המלחמה של חמאס, ונראה שישיג אותה.

המגבלות ידועות. ומוכרת גם השיטה של ארגוני טרור ומדינות טרור לחטוף בני ערובה, וכן הסכמה של מדינות מערביות להיכנע: אובמה העביר לאיראן 400 מיליון דולר במזומן תמורת ארבעה שבויים אמריקנים, ביידן שחרר סוחר נשק רוסי, מבוקש על ידי האינטרפול, שמכר נשק גם לחיזבאללה, תמורת כדורסלנית אמריקנית שנעצרה ברוסיה על עבירת סמים. אבל חטיפת הישראלים באוקטובר היא מסדר גודל שונה: היא לא רק מנוף לשחרור מחבלים, כפי שהיה עד עכשיו, אלא נשק אסטרטגי. מטרת החטיפה היא להכניע את ישראל בכל מלחמה שהיא.

בשנת 2008 מינה שר הביטחון אהוד ברק ועדה ציבורית בראשות נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר מאיר שמגר כדי לגבש המלצות בכל הנוגע לפדיון שבויים וחטופים. גלעד שליט נחטף בידי חמאס שנה קודם לכן. מסקנות הוועדה לא פורסמו במלואן והדוח עדיין מסווג סודי ביותר, אך על פי מה שהתפרסם ממנו הוא המליץ על ניתוק הדרג המדיני ממשפחות החטופים כדי לנטרל לחץ רגשי, ועל שמירת סודיות בכל הנוגע למשא ומתן - שתי המלצות שלא קוימו. הדוח המליץ להרע את תנאי האסירים הביטחוניים כאמצעי לחץ על החוטפים. גם המלצה זו נזנחה עד למינוי של איתמר בן גביר לשר לביטחון לאומי. הוא הרע את תנאי האסירים הביטחוניים עוד לפני 7 באוקטובר. אך ישראל לא הביאה בחשבון חטיפה כאמצעי להשגת מטרה מדינית. כל עסקה הביאה איתה את ה"נדע להתמודד" שלה. ובכן, חמאס ידע גם הוא להתמודד, למד אותנו, והתוצאות לפנינו.

חמאס וחיזבאללה עמדו על המערך הנפשי הישראלי ולמדו עד כמה יכול קמפיין חמלה להשפיע על הרגש הציבורי ועל השיפוט האסטרטגי. ולכן המשא ומתן עם חמאס לא נסב רק על כמה מחבלים נשחרר תמורת נשים וקשישים, אלא על מה יהיה עומק הנסיגה של צה"ל מעזה, ועל כמה פעמים עוד ניאלץ לכבוש את ג'באליה ובית חאנון, אם בכלל. ראינו כבר את התוצאות הקטלניות של שחרור מחבלים. בעתיד אנו עלולים לגלות מה מחירו של ויתור על ניצחון לטובת שחרור בני ערובה.

לעסקת החטופים הנוכחית הגענו כשאנחנו סוחבים שרשרת של אילוצים ולחצים, והיסטוריה של עסקאות שבויים שהפכה חטיפת ישראלים לעסק משתלם. לטעויות עבר יש השלכות מרחיקות לכת, ויש קושי גדול לתקן אותן בבת אחת. ייתכן שהעסקה היא המקסימום שאפשר היה להשיג בהתחשב בנסיבות. אבל עכשיו אנחנו אמורים לדעת: כל מה שעשינו עד עכשיו הוביל למודל לחימה חדש מצד אויבינו. ומחבלי טולכרם וג'נין כבר מתאמנים על 7 באוקטובר חדש, כולל תעודת ביטוח בדמות חטופים ישראלים.

ועם החטיפה הבאה לא נוכל להתמודד באמצעים הישנים. הכל כבר גלוי: הנחישות להשמיד אותנו, הברבריות של האויב, האכזריות המפלצתית כלפי חטופינו, שרק אפס קצה נחשף עד עתה, ומי יודע אילו עוד זוועות חוו אלה שהוחזקו בשבי יותר משנה. לא עסקה תסכל את המוטיבציה של מפלצות חמאס, אלא ניצחון. וכיבוש. היהדות אכן מצווה על פדיון שבויים. היא מצווה גם על מחיית עמלק.