מי אמור לפתוח את "שערי הגיהינום" של טראמפ?

זה היה רגע מטלטל. שבוע לאחר הבחירות בארה"ב, השר הכי חשוב אחרי נתניהו והישראלי שטראמפ הכי אוהב, רון דרמר, כבר היה במאר־א־לגו. הם וצוותיהם אמורים היו לשבת ביחד חצי שעה, אך השיחה התארכה לשעתיים. בודדים הם האנשים שמכירים את ראשית הקשר בין דרמר לטראמפ, אך הנה הסיפור: באוקטובר 2014, הרבה לפני שמי מהם חשב כי הם ישנו יחדיו את ההיסטוריה, השניים נפגשו בכנס בוגרים של בית הספר לעסקים וורטון שבאוניברסיטת פנסילבניה. שניהם למדו לתואר במוסד בהפרש של 20 שנה.

ב־2014 דרמר כבר היה שגריר ישראל בוושינגטון, וטראמפ היה איש עסקים שאיש לא צפה את כניסתו לפוליטיקה. דרמר, משיח לפי תומו, סיפר לטראמפ כי הוא הגיע ללמוד בוורטון בגללו. "כשהייתי בן 15 קראתי רב־מכר שנקרא 'אמנות העסקה' (הספר הידוע ביותר של טראמפ; א"כ), ורציתי גם להיות יזם וללמוד שם", הוא אמר לאיש ששנתיים אחר כך עשה את הבלתי ייאמן וניצח את הילארי קלינטון. אחרי הניצחון ההוא, בשיחת הטלפון הראשונה עם נתניהו, טראמפ ידע בדיוק מה לבקש. הוא רצה שדרמר ימשיך לייצג את ישראל בבירה האמריקנית.

בראיון היחיד שנתן אי־פעם לעיתון ישראלי, לפני כארבע שנים, השר לעניינים אסטרטגיים דהיום סיפר ל"ישראל היום" כי שיחת הטלפון ההיא האריכה את שירותו כשגריר בארבע שנים נוספות, לאורך כל כהונת טראמפ הראשונה. "שתי דקות אחרי השיחה שלהם קיבלתי טלפון מראש הממשלה. הוא אמר לי: 'אתה לא הולך לשום מקום'. חשבתי שזה יתארך בכמה חודשים, עד שהדברים יעלו על המסלול. בפועל, בכל פעם מחדש הוא ביקש להאריך את הכהונה שלי", סיפר.

יחסי האמון בינו לבין טראמפ ובינו לבין נתניהו הולידו שרשרת של שיאים היסטוריים ביחסי ישראל וארה"ב בתקופת טראמפ הראשונה - אך כשנפגשו שוב, לפני חודשיים, האווירה כבר היתה אחרת לגמרי. בנובמבר 2024 דרמר ייצג מדינה הנתונה במלחמה קשה. הוא דיבר על המצב בחזיתות, על התחמושת שביידן עצר, על צווי המעצר של בית הדין בהאג, על הסנקציות שממשל ביידן הטיל על עשרות ישראלים, על הגרעין האיראני, ועוד ועוד.

אז השיחה הגיעה לחטופים, וכשזה קרה טראמפ הפתיע את הנוכחים: הוא קם ממקומו, נעמד בחדר וכופף את הכתפיים כאילו הוא עצמו כלוא במנהרה. "אני לא חושב שאפשר לשרוד ככה שנה שלמה. אני חושב שהם מתים", אמר. הנוכחים בחדר התרשמו כי התמונות והסרטונים ממנהרת המוות ברפיח, שבה לבסוף הוצאו להורג ששת החטופים בקיץ, הם שהביאו אותו למסקנה כי החטופים מתו. תנאי החיים שלהם בלתי אפשריים לדעתו, ולכן, כך חשב, הם כבר לא איתנו.

טראמפ חזר למקומו, ודרמר, שהבין את המשמעות, נימק מייד את העמדה ההפוכה. הוא אמר כי למיטב ידיעתו ודעתו כמחצית מהחטופים חיים, ואולי אף יותר מכך. הוא גם ציין את הערכת המודיעין הישראלי שלפיה יש כ־50 חטופים חיים. טראמפ ככל הנראה השתכנע, שכן מאז הוא לא רק לא חזר על האמירה שהחטופים מתים - אלא אף החל לדרוש את שחרורם בנחרצות שרק הוא מסוגל לה.
"אם החטופים האלה לא חוזרים לפני שאני מושבע - כל הגיהינום ייפתח במזרח התיכון", שב ואמר במסיבת עיתונאים. למה ולמי הוא מתכוון?

ללכת בעקבות הכסף

מסמך מעניין הונח לפני כמה ימים על שולחנו של סגן הרמטכ"ל, האלוף אמיר ברעם. המצב בעזה אינו תחום עיסוקו העיקרי - סגני רמטכ"ל מקדישים 70 אחוז מזמנם לבניין הכוח של צה"ל, גם בציוד וגם בכוח אדם. מכוח אחריות זו, ברעם היה הנציג המרכזי של צה"ל מול ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון. אם כן, רק 30 אחוז מהזמן מופנים לביטחון שוטף או למלחמה בתקופה שלנו.

לו היה יכול, ברעם היה מחליף את הפרופורציות. בנשמתו הוא נשאר לוחם. ביום הראשון למלחמה הוא ירד לפיקוד הדרום, לעזור לאלוף פינקלמן להשתלט על הכאוס. ביום השני, כשמחבלים עדיין בשטח, הוא יצא לבארי ולכפר עזה. אחד הדברים שהדהימו אותו היה התחמושת התקנית שראה על גופות המחבלים ובכלי הרכב שלהם בהיקפים עצומים - מאיראן, מסין, מצפון קוריאה וגם מאמריקה - שכנראה הגיעה ממצרים דרך פילדלפי.

בניגוד לכל מיני גורמים בצה"ל הסבורים שניתן לסגת מפילדלפי, ברעם משוכנע שאסור לעשות זאת, על סמך מה שראה בקיבוצי הטבח. אין לו ספק שהתחמושת זרמה לעזה, חימשה את חמאס וגם מימנה אותו. לכן עמדתו היא שאפשר לעזוב את פילדלפי זמנית לטובת עסקה, אך בשום אופן לא באורח קבע.

התובנה הזו היא רלוונטית לחטופים, לאספקה ההומניטרית שנכנסת לעזה בלי סוף, וגם למסמך הנ"ל. הכל קשור לכל. את הנייר תרגם מערבית הצייצן דן וכטל ברשת X. הוא מצטט עיתונאי עזתי תומך פת"ח בשם תייסיר עבדאללה, שמסביר עד כמה האספקה שמציפה את עזה טובה לחמאס.

טראמפ לא ישלח לפה את המארינס, את הצי השישי או את הכוחות המיוחדים. מבחינתו, מכיוון שהחטופים הם שלנו, גם הגיהינום צריך לבוא מצידנו. זה מה שטראמפ רצה לומר. בישראל מבינים שברמה העקרונית טראמפ נותן אור ירוק לעשות כמעט הכל - אך כרגע, עדיין אין לנו תוכניות קונקרטיות כיצד לממש את המנדט הזה

"הקלף החשוב ביותר בידי חמאס הוא הסתמכות מתמשכת על האסטרטגיה הישנה והמודרנית שלו - שליטה מלאה בהיבטים של החיים האזרחיים של העזתים. חמאס הבין את חשיבותה של אסטרטגיה זו זמן קצר לאחר תחילת מלחמת ההשמדה (של צה"ל נגדה; א"כ). לאחר שגילה שעוצמת האש של 'הכיבוש' היא מעבר לכוחו - חמאס החליט על האסטרטגיה הבאה: הפניית הכוח לשליטה אזרחית, לצד הסתפקות בעימות צבאי ותקשורתי מוגבל עם 'הכיבוש'.

"אם אפשר לתרגם את זה למספרים, אז 95% מעוצמתו של חמאס מופנים לשליטה אזרחית לקראת 'היום שאחרי', ו־5% מוקדשים לעימותים צבאיים מחושבים (מול צה"ל), מה שמכונה 'מלחמת התשה'... קלף השליטה באזרחי עזה פועל לכל הכיוונים באופן אסטרטגי, המשמר את קיומה, המשכיותה והישרדותה של תנועת חמאס מול כל האתגרים הפנימיים והחיצוניים: מול 'הכיבוש' באמצעות מניעת הקמת רשות חלופית כלשהי, שבטית, בינלאומית או אחרת - ומול כל שאר הכוחות הלאומיים והעממיים שעלולים לחשוב להיות אלטרנטיבה לחמאס בעזה".

בלשכת סגן הרמטכ"ל סבורים שהתיאור של עבדאללה מדויק. כמויות האספקה העצומות שביידן כפה על ישראל להכניס לרצועה - 5,000 משאיות ו־100 אלף טונות בדצמבר בלבד - הן החמצן של חמאס. בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה צה"ל הפסיק את כל המסחר הפרטי ברצועה, כי חמאס גבה באמצעותו קומיסיון. תפיסת ציר פילדלפי סתמה את מקור ההכנסות השני של הארגון.

אך לאיש אין תשובה ברורה כיצד ומתי סותמים את מקור ההכנסה השלישי - האספקה הבינלאומית. מה עושים ביום שאחרי ביידן עם המים, החשמל, הדלק, האוכל, האוהלים ושאר המוצרים שישראל בעצמה משנעת לעזה 24/7. מערך עצום של חיילים ואזרחים מופעל בכרם שלום, במחסום ארז וב"מעבר 96". במגרשי ענק שנבנו תוך כדי המלחמה (על חשבון מי?) הסחורה נפרקת, נבדקת ונשלחת הלאה, בחלק מהמקרים בכבישים חדשים שישראל סללה רק עבור המטרה הזו. החיילים שנלחמים בחמאס בלילה רואים בבוקר כיצד המדינה שלהם למעשה מחזקת את האויב, שנגדו הם יילחמו גם בלילה הבא. איוולת כזו אי אפשר להמציא.

נכון, האמריקנים כפו עלינו את הטרלול הזה. מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן סיפר השבוע ב"ניו יורק טיימס" כיצד בביקורו הראשון בארץ, מייד עם פרוץ המלחמה, הוא כפה על נתניהו את הכנסת האספקה. "ביליתי עם הצוות שלי תשע שעות במטה צה"ל בתל אביב, שש קומות מתחת לאדמה, עם ממשלת ישראל, כולל ראש הממשלה, כולל ויכוחים שעות על גבי שעות, על ההצעה הבסיסית שהסיוע ההומניטרי צריך כדי להגיע לפלשתינים... במהלך הוויכוח הזה, כשקיבלתי התנגדות (ישראלית), אמרתי לראש הממשלה: 'אני אתקשר לנשיא ואגיד לו לא לבוא אם אתה לא מאפשר לסיוע הזה להתחיל לזרום'. התקשרתי לנשיא כדי לוודא שהוא מסכים עם זה, והוא עשה זאת באופן מלא".

כלומר, בלינקן פשוט הכניע את נתניהו. החשש הכבד יותר בישראל היה שתחמושת אמריקנית לא תגיע אם המצור שעליו החליטה ישראל בתחילת המלחמה לא יוסר - אך כל זאת נחלת העבר. השאלה כעת היא מה תהיה המדיניות ביום שני בעוד שבוע ויומיים, כשדונלד טראמפ יושבע לנשיאות ארה"ב. או במילים אחרות, איך ישראל תמצה את האור הירוק שנותן לה טראמפ לפתוח על עזה את שערי הגיהינום. כי הוא לא ישלח לפה את המארינס, את הצי השישי או את הכוחות המיוחדים. מבחינתו, מכיוון שהחטופים הם שלנו - גם הגיהינום צריך לבוא מצידנו. זה מה שטראמפ רצה לומר.

בישראל מבינים שברמה העקרונית טראמפ נותן אור ירוק לעשות כמעט הכל - אך כרגע, עדיין אין לנו תוכניות קונקרטיות כיצד לממש את המנדט הזה. הנחת העבודה הצה"לית היא שיהיה הסכם לשחרור החטופים, ועימו הפסקת לחימה לא קצרה. אם לא יהיה הסכם, הכוחות ימשיכו להילחם בעזה כפי שקורה בג'באליה בחודשיים האחרונים.

אבל כאמור, הפעולות הצבאיות לבדן לא ממוטטות את השלטון האזרחי של הארגון, ונכון לעכשיו גם אין תוכנית צה"לית או הכוונה מדינית כיצד לעשות זאת. ביום חמישי שעבר, שר הביטחון ישראל כ"ץ כינס דיון ראשון של "צוות המשנה של הקבינט בנושא השמדת היכולות השלטוניות של חמאס". מלבד כ"ץ השתתפו בדיון השרים סמוטריץ', סטרוק, לוין ואלקין. הרמטכ"ל הלוי ובכירים נוספים ייצגו את המערכת. אך על פי המשתתפים בישיבה, יחלוף הרבה מאוד זמן עד שתצא מהדיונים האלה מדיניות ממשית חדשה.

ראש הממשלה, מצידו, כן קיים כמה דיונים על "היום שאחרי ביידן". אך מחשש לפגיעתו הרעה של הממשל עד הרגע האחרון, הכל נשאר בגדר כוונות כלליות. ראש הממשלה חושש שאם הוא ינחה את צה"ל, למשל, לצמצם ל־50 את מספר המשאיות שנכנסות לרצועה מדי יום - האמריקנים יעבירו החלטה אנטי־ישראלית במועצת הביטחון.

בעולם מתוקן, צריך היה להכין את עידן טראמפ כבר עכשיו, אבל במציאות שבה סודות מדינה דולפים בתוך שעתיים, אין שום אפשרות לגבש כבר עכשיו החלטות פרקטיות. חרב הנקמה של בלינקן - יהודי, כזכור - עדיין מתהפכת. וכך, נכון לעכשיו, חמאס ימשיך לצבור מזומנים על חשבון האספקה הנכנסת לעזה. לשלטונו האזרחי לא נשקפת כל סכנה. החטופים לא משתחררים, לא בהסכם ולא בדרך אחרת, וגם שערי הגיהינום הם רק אש רטורית שטראמפ יורק.

החבר הסורי

הרחק מעיני הזרקורים, איש מדיניות סורי, אם אפשר להגדיר זאת כך, ביקר השבוע בארץ. הרעיונות שהוא מציע מסעירים את הדמיון, ובעצם מלמדים עד כמה ישראל שוב לא מפעילה כלים מדיניים לקידום האינטרסים שלה. שמו הוא חזאם אל־ג'אברה, והוא היה תושב סוריה עד גיל 17, אז הוריו נמלטו ממנה לארה"ב. עם חשיבה יצירתית ושפה בהירה, אל־ג'אברה השתלב תחילה בתקשורת האמריקנית. בין 2006 ל־2016 הוא מילא מגוון תפקידים במחלקת המדינה, עד שהקים חברת ייעוץ. ואכן, נראה שהעצות שלו ראויות לקשב.

דן דייקר, נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, הוא שהביא אל־ג'אברה לביקור בן שבועיים בארץ, וזאת כחלק ממגוון רחב של פעולות לחיזוק הקשרים בין ישראלים ויהודים לבין גורמים ערביים ואסלאמיים. "לישראל יש מעמד חדש של מעצמה אזורית. כך זה נתפס בעולם הערבי", אומר דייקר, שיש לו קשרים רבים מתחת לרדאר. "אנחנו נתפסים כסוס החזק, ועלינו להבין שניתן לפעול דיפלומטית, גם בסוריה וגם במדינות נוספות. משיחות שלנו מתקבל הרושם שבמזרח התיכון מחכים לנו, הרבה יותר מכפי שאנו מבינים".

עם הגישה הזו יצאו השניים לכנסת ביום שני. אחרי שתדרכו את הח"כים ואת חוקרי המכון, אל־ג'אברה אמר ל"ישראל היום" את הדברים הבאים: "עדיין איני יודע כיצד לשפוט את המשטר הסורי החדש, אבל מה שישראל יכולה וצריכה לעשות זה להפריד בין המשטר לבין העם הסורי. נכון, במשטר יש אנשים רעים עם רקע של ג'יהאד - אבל זה לא צריך למנוע מישראל או מארה"ב לתקשר ישירות עם העם. כל השנאה לישראל בקרב הסורים היא תוצר התעמולה של משטר אסד. אם האנשים שם בחרו להגלות את אסד - הם בחרו להגלות גם את האידיאולוגיה שלו. לא יכול להיות שהמורשת היחידה שתישאר ממשטר אסד היא אנטישמיות ואנטי־ישראליות. כך שיש הזדמנות לשלום".

איפה אתה רואה הזדמנות לשלום?
"לא צריך תואר בכלכלה כדי לראות את הפוטנציאל. לישראל יש טכנולוגיה, טכנולוגיה חקלאית, תעשייה, ביטחון מזון וכן הלאה. בסוריה, לעומת זאת, חקלאים נוטשים את האדמות שלהם כי אין דלק לטרקטור, ואין להם אפשרות לשנע לשווקים את התוצרת שגידלו".

והם יסכימו לקבל עזרה מישראל?
"ישראל היא מעצמה אזורית. היא צריכה להתנהג בהתאם, להפסיק לפחד וליזום. ישראל היא זו שצריכה לגרום לו לקבל החלטות קשות, ולא להפך".

אז מה אתה מציע באופן פרקטי?
"הם היו רגילים לקבל דלק מאיראן, ועכשיו הוא איננו. ישראל יכולה להציע ישירות לעם הסורי מיליון חביות נפט. לאל־ג'ולאני תהיה בעיה: אם הוא ייענה להצעה, לא תהיה לו יותר אפשרות למתוח ביקורת על ישראל, כי הרי הענקתם לעם שלו סיוע. אם הוא יסרב, האנשים שם יכעסו עליו שהוא פוגע בהם. ואגב, אם ישראל תעלה הצעה כזו - אני אהיה על המכלית הראשונה שתיכנס לסוריה. אני מוכן לסכן את חיי לשם כך".

אל־ג'אברה גם מציע לישראל לדבר ישירות עם העם הסורי ברשתות החברתיות, וזאת כדי להפריך את הדימוי השטני שנבנה נגדנו על ידי המשטר הקודם במשך עשרות שנים. "לכם יש את השואה - לסורים יש 'סדנייה', שזו מילה המשקפת את הסבל ואת העינויים שהם עברו מצד משפחת אסד כל השנים. כלומר, אפשר לדבר פה על גורל משותף של סבל, לעומת הכחשת השואה שהיתה קיימת בסוריה במשך שנים רבות. ישראל צרכה להיות מוכנה לפעול, ולא לפחד להיכשל", מציע אל־ג'אברה.

מה היו התחושות שלך כאזרח סורי שמבקר בישראל בפעם הראשונה?
"שזה מדהים להיות פה. אמנם במשפחה שלי חינכו אחרת, אבל בסוריה מלמדים אותך לשנוא את ישראל. אני צעדתי ברחובות ירושלים. בניתם ציוויליזציה נהדרת, ואתם משגשגים - אבל אתם לא מספיק גאים במה שיש לכם. תפסיקו לפחד".