הרפורמה, עזה - והחלפת ראשי מערכת הביטחון: תוכנית נתניהו לכהונת טראמפ

השינויים עומדים להיות דרמטיים כמעט בכל התחומים - הביטחוני, המדיני, אולי גם המשפטי והפוליטי. אם התוכנית של צמרת מקבלי ההחלטות תצלח, כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן אמורה לסמן נקודת מפנה לא רק בארה"ב, המדינה שבה נבחר, אלא גם בישראל.

לצד הזהירות מעשרת הימים האחרונים שנותרו לממשל הנוכחי, השחקנים המרכזיים כבר מסדרים מחדש את הכלים על הלוח. העימות בין שר הביטחון ישראל כ"ץ לבין הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי, על רקע העיכוב בתחקירי 7 באוקטובר, הוא רק הצצה למערכה המתנהלת בישראל בימיו האחרונים של הממשל היוצא. אחרי 20 בינואר - אף אחד מאלה כבר לא ייראה אותו הדבר.

בארה"ב השינוי כבר מורגש. עוד ועוד מדינות מבקשות לשים עימותים ישנים בצד ולפתוח דף חדש. גם בתוך אמריקה הרוחות נרגעו. בשבוע שעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, אופיר אקוניס, דיווח למשרד החוץ כי בכל הנוגע לקשר ההדוק שלו עם ראשי האוניברסיטאות באזורו המתח פחת משמעותית וההפגנות האנטי־ישראליות והפרו־חמאסיות דעכו מאז טראמפ נבחר. אקוניס כמובן לא דיווח כי המסקנה שלו היא שהממשל היוצא העניק רוח גבית לאותן הפגנות, שלא פעם נדף מהן ניחוח אנטישמי חריף. יש דברים שבמשרד החוץ צריכים להבין לבד.

בנימין נתניהו ושר הביטחון כ"ץ, לצד שרים שותפי סוד אחרים, פועלים כבר שבועות כדי לעצב מחדש את הקונסטרוקציה הביטחונית, שנבנתה אחרי 7 באוקטובר עם ביקורו המהיר של הנשיא ג'ו ביידן, ושלא פעם היוותה אבן נגף נגד המדיניות הביטחונית שנתניהו ניסה להוביל. בעיקר בכל הקשור לתוכניות התקפיות, שלילה של הכנסת סיוע הומניטרי לכל חלקי הרצועה, מניעת חלוקתו בידי אנשי חמאס עצמם, ומעל כל אלה - תפקידה של הרשות מרמאללה ביום שאחרי המלחמה, גם בעזה וגם ביו"ש הבוערת.

כשבני גנץ, גדי איזנקוט ויואב גלנט היו חלק ממקבלי ההחלטות בראשית הדרך, השלישייה שימשה ייצוג נאמן לדרכו של הממשל האמריקני בתוך הקבינט הישראלי. כשעזבו, כל אחד בתורו, הממשל נותר ללא נאמנים לדרך בממשלת ישראל, אבל עם נציגות מכובדת בפיקוד הבכיר של צה"ל ושב"כ. נתניהו וכ"ץ שמרו על הסטטוס־קוו כדי לא להחריף את היחסים עם הממשל, שאותו ראו כעוין לכל דבר, לפחות בחדרים הסגורים. הסטגנציה הזאת תשתנה בעוד עשרה ימים.

לצד הציפייה לחידוש הזרמת החימושים והתחמושת, שנעצרה בשנה האחרונה, לנתניהו ולכ"ץ לא תהיה עוד סיבה לשמור על צמרת צה"ל הנוכחית, שלא רואה את המצב עין בעין לא רק עם ההנהגה הישראלית - אלא מעתה גם לא עם ההנהגה האמריקנית. כ"ץ לא מבין למה הרמטכ"ל לא מתפטר, אחרי שהראה לו בעדינות כמה פעמים את הדרך החוצה, אבל החל מ־20 בינואר השר וראש הממשלה מתכננים להסלים את המהלכים, כך שלהלוי לא תישאר ברירה.

חילופי השלטון בארה"ב הביאו גם לכך שבראש מעייניו של נתניהו נמצאת כעת עסקת החטופים. טראמפ מצפה לזאת ממנו, ואף מעניק לו רוח גבית מבחוץ, באמצעות איומים חריפים כלפי חמאס ושליחת נציגו לשיחות המתקיימות כעת בקטאר. העסקה הנוכחית, אם תצא לפועל, תיתן את האות לשינוי הכיוון הכללי במערכה כולה: חילופים בצמרת צה"ל, כולל פיטורי הרמטכ"ל במקרה הצורך, הפסקת הסיוע ההומניטרי לצפון הרצועה, הפעלת לחץ מאסיבי על ראשי חמאס עד לכניעתם, והפעלת לחץ על ראשי הממשל האמריקני - אם הדברים טרם סוכמו בין נתניהו לטראמפ - לאפשר כניסה מיידית של חברות אבטחה אמריקניות לחלוקת הסיוע ההומניטרי בדרום הרצועה, ואולי למשימות אף יותר אגרסיביות מכך.

מערכה פנים־ביטחונית

אך בעוד שמול הממשל הדברים מתנהלים בצורה מחושבת וזהירה - כשהם מתורגמים לנעשה בתוך ישראל הממשלה מתנהלת, כרגיל, בגמלוניות מגושמת שעוד יכולה להפיל אותה בהיעדר יד מכוונת או תחכום מינימלי.

זה התחיל עוד ב־19 בדצמבר, כשהודלף כי צה"ל סבור שאחרי השנה השנייה ניתן יהיה לגייס כל מספר של חרדים שהדרג המדיני ינחה. אחד השרים זיהה את נפיצות העניין ומיהר לעדכן את שר הביטחון, תוך שהוא מייעץ לו שאת הפצצה הזאת צריך לפרק לפני שתתפוצץ על יושביה. הרי האזור הרגיש ביותר של הממשלה הוא חוק הגיוס, ומי שתרמו לכך היו בעיקר הסיעות החרדיות, שהחליטו לאיים ולהזהיר, ואף כרכו את ההצבעות על התקציב בנושא הגיוס.

מרגע שאירוע כזה מתרחש - כל המתנגדים לממשלה, מתוך הכנסת ומחוצה לה, מבינים על איזו נקודה צריך ללחוץ כדי למוטט את העסק מבפנים. כך הבינו גם בצמרת צה"ל. בעוד השר כ"ץ בוחר לא להמתין עם העימותים עד 20 בינואר, ולהוציא כמה מהם אל הפועל כבר עכשיו - ראשי צה"ל מבינים שעליהם לתקוף בחזרה. כך ראה זאת אותו שר שרץ לכ"ץ עם המידע והתובנות.

שר הביטחון לא התרשם. יש הידברות, הוא אמר לו, הצבא לא יפרסם חוות דעת שונה מזו שאני מסכם איתו בימים אלה. כ"ץ טעה. השבוע הוגשה לבג"ץ עמדת צה"ל, שלפיה ניתן יהיה לגייס כל מספר של חרדים החל מהשנה השנייה, כעמדה רשמית של המדינה. לא מעניין אף אחד שעמדה זו סותרת את העמדה ההפוכה, שבה החזיק צה"ל (וגם יואב גלנט) במשך שנה שלמה, של גיוס חרדים מצומצם עם עלייה מדודה ומתונה של שבע שנים עד למחזור של 50%. עמדה זו הביאה לעימות חריף בין ראשי הצבא לבין יו"ר ועדת החוץ והביטחון, יולי אדלשטיין, שזעם כששמע את המספרים הנמוכים שעליהם מדבר צה"ל. פתאום, החל מהשבוע, עמדת הצבא היא כי בעוד שנתיים הוא יוכל לגייס אלפים, ואולי אפילו עשרות אלפים. מעניין מאוד איך זה קרה.

לאותו שר שהתריע בפני כ"ץ התשובה ברורה מאין כמותה: שר הביטחון מנסה להפיל אותם על התחקירים ובאמצעות איומים נגד דובר צה"ל, והם מחזירים מלחמה באזור הרגיש - חוק הגיוס. עכשיו, הוא אומר, בואו נראה מי יפיל את מי קודם. אם אף אחד לא ירסן את החרדים בממשלה, ואם ימשיכו לתפוס את נושא הגיוס כרגיש ביותר, כולל איום שהתקציב לא יעבור - נושא עם פוטנציאל להפלת הממשלה - מתנגדיה ייצאו מהסיפור כשידם על העליונה. ממשלת מעבר כבר לא תוכל לפטר את הרמטכ"ל, שלא לדבר על הוצאה אל הפועל של כל שאר התוכניות שנתניהו מתכנן יחד עם הממשל החדש.

רפורמה משלהם

השינויים שהממשלה ביקשה לבצע במערכת המשפט - שאגב, חלק מהם טורפדו בגלל הממשל האמריקני היוצא - הפכו לקרב פרוביזורי, ללא יד מכוונת או תוכנית סדורה. ירי לכל הכיוונים בתקווה שאולי משהו יפגע. כי כשח"כים ושרים המעוניינים בשינוי היחסים בין הכנסת לבית המשפט רואים שכלום לא קורה ברמה הממשלתית, הם מתחילים לנסות להביא את השינויים הללו בעצמם ובכוח. כמו טלי גוטליב, שלא מגיעה לחקירה בטענה שאי אפשר לחייב אותה, או שלמה קרעי, שמודיע כי לא יכבד את פסיקת בג"ץ ושהחליט למנות בעצמו שניים מחברי מועצת התאגיד שהיו צריכים לפרוש.

גם אם הם צודקים משפטית, או לכל הפחות מנצלים פרצה חוקתית שתאפשר להם לעשות זאת מבלי לשלם מחיר כלשהו, העובדה שכך הם נאלצו להגיב היא תעודת עניות לממשלה, שלא הצליחה להעביר אף לא מהלך אחד שישנה את מאזן הכוחות בין הרשויות. כי עם כל הכבוד ליריב לוין ולמשחקים נגד בג"ץ - הרי בסופו של דבר יצחק עמית ימונה לנשיא ביהמ"ש העליון, וכל מריחות הזמן לא יועילו. אם גוטליב וקרעי היו יודעים שמהלכים משמעותיים, או כלשהם, נמצאים על הפרק - סביר להניח שהיו מגיבים באיפוק וממתינים להתרחשויות. הבעיה היא שלא צפויות כאלה בקרוב.

מכל ענייני הרפורמה המשפטית, שלושה נמצאים על השולחן ברמה כזו או אחרת (להוציא את חוק ועדת החקירה לאירועי 7 באוקטובר, שלא קשור ישירות ליחסי הרשויות): שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, פיטורי היועמ"שית, וחוק מח"ש של משה סעדה. נכון לעכשיו, אין שום מועד, דדליין או כוונה מוצהרת לקדם אף אחד מהם. שינוי הרכב הוועדה בוודאות כבר לא ישפיע על בחירת עמית לנשיא העליון. פיטורי היועמ"שית נדחו ונדחו, ובכלל לא ברור מתי ואם יקרו. ואילו חוק מח"ש, שישנה מהקצה אל הקצה את יחסי הפרקליטות והממשלה, ממתין לתוצאות הוועדה שהקים יריב לוין, שאמורה להמליץ רשמית על קידום החוק, אך כבר עברו חודשים מאז סיימה הוועדה את דיוניה - ותוצאות אין.

האתגר החדש של בן גביר

נכון לעכשיו, לא ניתן יהיה למצוא חבר כנסת נוסף שאיתו אלמוג כהן יוכל להתפלג מעוצמה יהודית ולהקים סיעה עצמאית, שתתיישר עם הקואליציה ושמאוחר יותר תתאחד עם הליכוד. בקואליציה הבינו כי אם צביקה פוגל לא עוזב עם כהן - אין אף אחד שיוכל לעזוב. זה אומר שכהן הוא פורש יחידי. אלא שכדי "להפריש" אותו באופן רשמי, עם כל הסנקציות הקשורות בכך, על איתמר בן גביר להגיש בקשה לוועדת הכנסת שתכיר בו כפורש.

בוועדת הכנסת יש רוב לקואליציה, שתמנע מבן גביר לעשות זאת ותגן על כהן. אם לא תהיה הסכמה בין האוצר לבין בן גביר, שתאפשר ליו"ר עוצמה יהודית לרדת מהעץ ולחזור לעבודה קואליציונית תקינה - נראה כי המצב שבו כהן מצביע עם הקואליציה והשאר לא יישאר חלק מעבודת הממשלה לעוד זמן רב.

אגב, בעקבות הצטרפות הימין הממלכתי והתפטרות גלנט מהכנסת, וללא עוצמה יהודית (לא כולל כהן), הקואליציה תמנה 63 חברי כנסת. אגב, בזמן שבן גביר ובצלאל סמוטריץ' פעלו לאחד את המפלגות לריצה משותפת, בן גביר התעקש על אלמוג כהן וסמוטריץ' הסתייג משיבוצו ברשימה. באחת השיחות ביניהם אמר יו"ר הציונות הדתית ליו"ר עוצמה יהודית שהוא לא מבין את ההתעקשות: "הוא יעשה לך הרבה בעיות", אמר. בן גביר סירב לשמוע. הוא לא שיער שלא מדובר בסתם בעיות, אלא בכאלו המשרתות ישירות את מי שלא רצה אותו.

בן גביר מבין שהעימות לא משרת אותו פוליטית. לכן הוא מנסה לחתור לסיום, ואנשיו כבר מדווחים על התקדמות במגעים מול האוצר על תפקיד המשטרה. גם ראש הממשלה, שלא רוצה לפטר את בן גביר, נמצא עמוק באירוע.