בחירות? נתניהו רוצה להכות בברזל כשהוא חם

ההערכה הזו נלחשת כבר תקופה ארוכה בלשכותיהם של הבכירים ביותר במערכת הפוליטית, ובמיוחד בצמרת הליכוד. בעוד אחרים רואים בה תרחיש מופרך, הזוי ונטול היגיון לחלוטין - יש כאלה, ודווקא מהמקורבים ביותר, שסבורים שזהו הכיוון שאליו בנימין נתניהו מתחיל אט־אט להסית את הספינה: בחירות. לא מייד, יש כמה משימות שעליו לסיים לפני שיעמוד שוב מול הבוחרים, אבל בעוד חודשים בודדים. לא יאוחר מהמחצית הראשונה של השנה הקלנדרית הממשמשת ובאה.

העלייה של הליכוד בראשותו בסקרים כבר מובהקת. אין סקר שלא מעניק לה את הבכורה - כולל הסוקרים המוטים והמופרכים של כמה מכלי התקשורת. ולא מדובר בפיק או בעלייה רגעית, אלא כזו הנמשכת כבר לאורך תקופה ממושכת, מה שמעיד על יציבותה של התמיכה. בעוד רבים מסתכלים על הגוש כולו, שעדיין מדשדש ולא משיג 61 מנדטים לקואליציה - ודאי שלא 64 מנדטים כפי כוחו היום - ראש הממשלה רואה בסקרים דבר אחר לגמרי: שאין עוד מלבדו. גם אם הוא לא ישיג 61 - לו, בניגוד לשאר, עדיין יש סיכוי. לאחרים אין אפילו את זה. לא ללפיד, לא לגנץ, לא לבנט. זה לא מבטיח קואליציה מתפקדת, אבל זה כן מבטיח שהוא יישאר ראש הממשלה.

על פי אותה ההערכה, נתניהו רואה את החסרונות הרבים שיש בהישארות במצב הקיים - ובהם קיום בחירות בעוד כשנתיים (על פי מועדן המקורי, ובעוד שנה עד שנה וחצי בחישוב ריאלי בהתפרקות מוקדמת) - ומעדיף לגזור את הקופון כבר בחודשים הקרובים. להרוויח את הסיכוי לכהן במקביל לדונלד טראמפ במשך ארבע שנים מלאות, ולא שנה וחצי. הוא גם יודע שעלייתו של טראמפ שנה וחצי לפני שהוא, נתניהו, יוצא לבחירות, לא תביא את הסחורה שלה מצפים בוחרי הימין. הם ירצו סיפוח מלא, מיידי, ביטול אוסלו ופירוק הרשות. אימוץ מתווה "פוארטו ריקו" של דניאל פרידמן, המבטל לגמרי את האוטונומיה הערבית ביו"ש. אבל נתניהו לא שם. סיפוח שטח C כן, אבל מכאן ועד סיפוח שטח A והענקת תושבות לערביי יו"ש, כולל נטילת אחריות ניהולית וביטחונית מלאה על כל הערים והכפרים הערביים - זה כבר סיפור אחר.

בפעם הקודמת שבה הלך לבחירות שאחריהן הוא לא שב ללשכת ראש הממשלה, היה זה כשנתניהו הצליח להביא לישראל מיליוני חיסונים ולנצח את נגיף הקורונה. נתניהו הביע תסכול רב מכך שהוא לא הצליח לתרגם את הצלחתו להצבעה בקלפי, וכמה ממקורביו אפילו התבטאו נגד מה שבעיניהם נתפס ככפיות טובה מצד הציבור. אבל מאז ראש הממשלה כבר הפנים את המסר. לא יועילו לו הישגי העבר - רק ההבטחות לבוחר ויצירת הציפייה לעתיד.

וכאלה יש הרבה: חיסול מוחלט של חמאס - אחרים כבר התייאשו בדרך, נתניהו עוד ממשיך. הסלוגן "עד הניצחון המוחלט" הבלעדי שלו - היום כבר מאמינים שהוא באמת מתכוון. מתקפה אמריקנית או ישראלית נגד מתקני הגרעין של איראן, מהלכים דרמטיים ביו"ש, הסכם שלום עם סעודיה ואולי עם מדינות נוספות - כל אלה הבטחות נהדרות לקמפיין בחירות, ונתניהו יכול גם לקוות שהישגי השנה האחרונה בכל זאת יעמדו לזכותו בבואו אל הבוחרים.

אבל כל אלה ברקע. גולת הכותרת, האלמנט שאין חזק ממנו לחבר אליו את המחנה, לאחד גם את הרחוקים שקצה נפשם במנהיגותו הבלתי נגמרת - זה המאבק במערכת המשפט. כל יום שעובר בלי רפורמה, בלי הדחת היועמ"שית, בלי החלשת בג"ץ למקומו המקורי והטבעי - הוא יום מאכזב לבוחרי הימין. נתניהו מבין שהסחורה הזאת כנראה לא תסופק, לא בחודשים הקרובים בכל אופן. בעוד חודש ימונה יצחק עמית לנשיא העליון, באופק אין שום דרך נראית לעין לעצור את זה. החוק היחיד שעבר, עילת הסבירות, שממילא היה הדרדל'ה מכולם - גם הוא נרמס על ידי בג"ץ, שלא הותיר ממנו זכר. גם שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כנראה ילך באותה הדרך, ויש סיכוי לא רע שגם פיטורי היועמ"שית בכלל לא ייצאו לפועל.

לעומת זאת, בבחירות הכל מתאפס. נתניהו יאמר לציבור בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע, ויש לו הסבר מצוין למה הדברים האלה לא קודמו בממשלה הנוכחית. ראשית - בגלל המלחמה כמובן, אבל שנית, וחשוב מכך - בגלל החשש שיוציאו אותו לנבצרות. אחרי הבחירות אין יותר חשש כזה, בשל חוק הנבצרות שעבר, שעל פי החלטת בג"ץ תחולתו מהכנסת הבאה.

לתוכנית הזאת יש סיכון. גורמים המכירים את ההערכות הללו טוענים שנתניהו לא יעז. שלא מסכנים שנתיים של שלטון ביד, ואפילו לא שנה וחצי, בשביל ארבע שנים על העץ. שלכל המשוואה הזאת צריך להכניס גורמים בלתי צפויים. פעם אחת כבר הפתיעו את נתניהו עם חיבורים בלתי אפשריים - עם מפלגה ערבית לצד מפלגות שמאל ומפלגות ימין שהביאו להדחתו - וזה יכול לקרות שוב. סיכוי נמוך, אבל קיים. בניגוד להערכות הפוליטיות הרגילות, שבמקרה הגרוע ביותר מסתיימות באיבוד השלטון - לנתניהו יש הרבה יותר להפסיד. בימים אלה מתנהל נגדו משפט. נכון לעכשיו הוא מאמין שינצח. ברגע האמת, אם ישתנו ההערכות, הוא יוכל לחתור לעסקת טיעון. ואליה הוא חייב להגיע כראש הממשלה, אחרת המוטיבציה להגיע איתו להבנות צונחת לגמרי.

באופן רשמי, בסביבת נתניהו דוחים את התרחיש לחלוטין. ראש הממשלה יוביל לבחירות רק אחרי שיסיים את המשימה שהחל בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן. אחרי שיחזיר את כל החטופים, יכריע את חמאס ויחד עם טראמפ יביא הסכם שלום בסעודיה. אין לו כל עניין לפרק את הממשלה לפני כן, הבהירו.

כבר לא סטטיסטים

קבוצה קטנה של חברי כנסת הביטו בעניין, ואולי בסיפוק, במתרחש השבוע בספסלי הקואליציה. היו אלה חברי הימין הממלכתי, שהצטרפו לקואליציה זה מכבר לקולות מחאת השמאל ומפגיני קפלן. לגדעון סער, זאב אלקין וחבריהם ברור לגמרי שאיתמר בן גביר ניצל את גודל הקואליציה אחרי הצטרפותם כדי להצביע נגד התקציב מבלי לסכן את קיומה. ובכל זאת, אחרי שכינו אותם "גלגל חמישי" וטענו שהשפעתם בממשלה אפסית - הקואליציה שרדה את מחאת בן גביר בזכות אצבעותיהם, לראשונה מאז חברו אליה. זאת, במקביל למהלך התקיף של סער מול אירלנד האנטישמית, שזכה לתשואות בימין, והתפטרותו של האלוף (מיל') צ'ייני ממנהלת שיקום הצפון, שאותה הותיר למעשה בידיו של אלקין.

אבל נתניהו לא יחליף אותם בבן גביר. למרות כל הצרות וההפגנות, הוא מעדיף אותו על פני אלה שכבר נטשו אותו פעם אחת והביאו להדחתו. אבל ההתקרבות לראש הממשלה ולמרכז תשומת הלב הציבורי, במיוחד בימין, מעמידה את סער ואת אנשיו במקום טוב הרבה יותר מהמקום שבו דרכו רק לפני כמה חודשים. עוד לא ברור לאף אחד מהם מה יהיה בבחירות הבאות - אבל האפשרויות מלבד ללכת ולהתמעט, כפי שהיה עד כה, רק הולכות ומצטברות מאז החיבור המחודש לממשלה.

אף אחד לא באמת הבין את המהלך הכאוטי של בן גביר השבוע, כשהתעקש על הוצאת הודעה רשמית שלפיה הדחת היועמ"שית תובא לפני ישיבת הממשלה כבר בישיבתה הקרובה, ביום ראשון. הצבעה נגד התקציב היא נשק יום הדין. אריאל שרון כראש הממשלה פיטר את שרי ש"ס ב־2002 לאחר שהצביעו נגד התוכנית הכלכלית, וב־2004 עשה זאת שוב עם שרי שינוי, על רקע דומה.

בן גביר ידע שנתניהו לא יפטר אותו, ובכל זאת - מדובר במחאה חריגה ועוצמתית בהיקפה ביחס לאירוע. הרי כל שרי הממשלה רוצים שהיועמ"שית תפוטר. מי יותר, מי פחות. מעבר לעניין הפוליטי ולתמיכת הבייס, היא באמת מפריעה להם. גם אלה שניסו לעבוד איתה, שמרו על קו מתון ביחס לרפורמה המשפטית, לא התלהמו ולא איימו - לא הצליחו לקדם איתה כלום. במקום למתוח את גבולות החוק כדי לאפשר להם לעבוד, כפי שעושה יועץ משפטי המעוניין בהצלחתם של השר ושל הממשלה, היא כיווצה אותם עד כדי קשירת ידיים ורגליים מבלי יכולת לזוז. לא פעם גם בית המשפט עצמו העיר לה על כך - אבל היא בשלה.

בן גביר מרגיש רדוף

כך שאין מדובר בעניין רק של בן גביר. מה אצה לו הדרך. ואם זה לא יקרה בשבוע הקרוב, אלא בזה שאחריו - מה כבר יקרה? הרי גלי בהרב־מיארה מכהנת עם הממשלה הנוכחית, שלא בחרה בה, כבר שנתיים - אז מה זה עוד שבועיים?

ההערכה היא שבן גביר באמת ובתמים חושש שהיועמ"שית רודפת אותו. שהמעצרים והחקירות של הבכירים בסביבתו הם רק קדימון. שהדג השמן זה לא הם, אלא הוא. שכמו שצדו את נתניהו - עכשיו החלה עונת הציד נגדו. שזימונו לחקירה, לא חשוב על מה, זה רק עניין של זמן. לדידו, הדרישה והאולטימטום לקדם את הדחתה ישיגו אחת משתיים: או שיצליחו להזיז אותה בטרם תוציא את תוכניותיה נגדו - או, אם לא יצליחו, הוא יוכל לטעון כי היא רודפת אותו אישית מאז הוביל את מהלך הדחתה.

אלא שבינתיים, יש סיכוי לא מבוטל שבמו ידיו הוא הביא לדחיית הדיון בממשלה. יריב לוין מתעקש לעשות זאת בהליך מסודר. הרי הוא יעבור ביקורת שיפוטית של בג"ץ. אם בג"ץ יתרשם שהדחתה נובעת מתפקודה כתובעת הכללית, ושהשרים חוששים מאימת דינה - אין ספק שהוא ישאיר אותה בתפקידה על אפם וחמתם. הרי לזה בדיוק היא נועדה. הניסיון להדחתה חייב להיות מנותק מנושאים של חקירות ואכיפת החוק, ולהיות ממוקד בייעוץ המשפטי שהיא מחויבת לתת לממשלה כדי להוציא לפועל את מדיניותה.

מבחינת לוין, ציות לאולטימטום של בן גביר וקיום דיון והצבעה בממשלה ביום ראשון רק יעניקו לבג"ץ גושפנקא לכך שמדובר במהלך פוליטי. שלא היועמ"שית מפריעה לשרים, אלא האיומים של בן גביר.