המורדים בסוריה, היום | צילום: AFP

כך ישראל יישמה בסוריה את הלקחים מהמלחמה עם חמאס וחיזבאללה

כל מטוס, טיל וספינה שהושמדו בסוריה לא יופנו נגדנו כשהמורדים יסיימו לארגן את שלטונם ויפנו להמשך מסעות הכיבוש שלהם • אבל למרות המכה המשמעותית שספג הציר האיראני, אין בשורה משמחת בג'יהאד העולמי שמרים ראש מחדש • והפער שבין מספר השרים והח"כים שכרכרו סביב נתניהו בביהמ"ש לבין אלה שהגיעו להלוויות החיילים שנפלו השבוע מלמד על הפער שבין חשיבותם העצמית של נבחרי הציבור לבין מה שהם שווים באמת

סוריה. טוב שבשאר אסד הלך. אפשר רק להצטער שהצליח לברוח, ולא סיים את דרכו על עמוד תלייה בדמשק, או בין שתי דפנותיו של המכבש ששימש את סוהרי כלא סיידנאיא למחיצת גופותיהם של עשרות אלפי מתנגדי המשטר שעונו ונרצחו בין כתליו. זה היה הסוף המתאים למנהיג אכזר, ולקח הולם למי שיעז לבצע זוועות בלתי אנושיות נגד בני עמו.

טוב פחות שמי שירשו אותו לא היו גורמים מתונים (ויש כאלה בסוריה), אלא הסניף המקומי של דאעש פינת אל־קאעידה. מנהיגם, אבו מוחמד אל־ג'ולאני, מנסה אמנם בשבועות האחרונים לשוות לעצמו תדמית חדשה, מסבירת פנים ופלורליסטית, אבל זה חזיון שווא: מדובר באדם עם דעות קיצוניות ועם שאיפות קיצוניות. ניתן יהיה, אולי, לתקשר איתו בטווח הזמן המיידי, אבל בטווח הארוך הוא רואה לנגד עיניו התפשטות של המהפכה מזרחה לעיראק, דרום־מזרחה לירדן ולסעודיה, ודרום־מערבה לישראל.

היטיב לבטא זאת המטיף במסגד הראשי של דמשק, שאמר בבוקר שאחרי הפלתו של אסד כי הכוונה היא להגיע עד לאל־אקצא (בירושלים) ולכעבה (במכה). אחד מלקחי 7 באוקטובר הוא לא להקשיב למה שאנחנו רוצים לשמוע, אלא למה שנאמר. ובמובן הזה, כל הג'יהאד העולמי הוא אותו הדבר: 50 גוונים של שחור.

נדמה שישראל הרשמית הפנימה את הלקח, והחליטה שלא לקחת סיכונים. הניסיון שנצבר מחמאס וחיזבאללה בדבר הסכנה שבהתייצבות ארגון טרור קיצוני עם יכולות של מדינה על גבולנו נצרב היטב. זו היתה הסיבה להחלטה שהתקבלה בשבת - עוד בטרם נודע רשמית כי אסד נמלט מסוריה - להשמיד את היכולות והתשתיות של צבא סוריה. כלל הברזל של התיאטרון - שאקדח שמופיע במערכה הראשונה סופו לירות במערכה האחרונה - היה תקף גם כאן, רק במהופך: כל מטוס, טיל וספינה שהושמדו כעת לא יופנו נגד ישראל כשהמורדים יסיימו לארגן את שלטונם בסוריה ויפנו להמשך מסעות הכיבוש.

מוצב האו"ם בחרמון הסורי, צילום: .

גם ההשתלטות על שטחים בגולן הסורי, לרבות החרמון, נועדה לשפר עמדות לקראת הלא נודע. ישראל מיהרה להבהיר שזאת השתלטות זמנית כדי לחסוך מעצמה את הביקורת הצפויה על ניצול המצב לטובת מימוש שאיפותיה האימפריאליסטיות. ספק אם זה יעזור: העולם ינהג בצביעות המוכרת, אם כי כדאי שגם בישראל יגלגלו קצת פחות עיניים. הטענה שנשמעה השבוע מכל עבר על כך שהעולם התעלם מזוועות משטר אסד, בעוד את ישראל הואלקח להאג, מנותקת מהמציאות: על אסד ומשטרו הוטלו סנקציות נוקשות כבר לפני עשור ויותר.

ההשתלטות הזמנית הזאת על שטחים עשויה להפוך לארוכת זמן, ואפילו מאוד, אם יתברר שהשלטון החדש בסוריה מתקשה להתבסס, או אם ימהר להתבסס וימשיך ליעד הבא. המשמעות המיידית היא שמי שחשב ששנת 2025 תהיה רגועה יותר, צפוי להתבדות. לעומסי התעסוקה המבצעית בעזה, בלבנון וביהודה ושומרון נוספו כעת עומסי הפעילות הצפויה בגבול סוריה, ואפשר שגם בגבול ירדן על רקע החשש הגובר מערעור היציבות בממלכה עקב עלייתם המחודשת של הגורמים הסונים הקיצונים באזור.

במאזן הרווח וההפסד יש מנצחים ברורים ויש מפסידים ברורים, אבל נותרו גם לא מעט סימני שאלה. המנצחים הגדולים הם המורדים, ולצידם פטרוניתם טורקיה, שהצליחה להשיג מעמד אזורי משמעותי וגם גבול ישיר עם ישראל. זה עניין לדאגה לא משום שהצבא הטורקי יגיע לכאן להילחם, אלא כי שוב מתייצב על גבולנו גורם עם אידיאולוגיה של האחים המוסלמים שמוכרת מחמאס.

המפסידים הגדולים הם אסד ופטרוניתו הישירה רוסיה, שנטשה את בעלת בריתה והתקפלה מהאזור, ופטרוניתו השנייה איראן, שאיבדה עוד מאחז אסטרטגי ששימש לתחזוקת הציר שבנתה ולתפעול אבן הראשה שבו - חיזבאללה. סביר שבטהרן התגעגעו השבוע לקאסם סולימאני, ארכיטקט־העל של התפשטות המהפכה: ספק אם תחת פיקודו המעוזים האיראניים היו קורסים בשרשרת.

כל היתר הם סימני שאלה. מה יקרה בעיראק ובירדן, היעדים הטבעיים הבאים של המורדים, ובהמשך לכך מה יקרה בסעודיה ובאמירויות ובמצרים, וגם מה יקרה לדרוזים ולכורדים בסוריה ומעבר לה. ובהמשך לכך: האם המהפכה הזאת תישאר בגבולות האזור או תחיה מחדש את הטרור העולמי שהשתולל בעשור שעבר? אז התגבשה כנגדו קואליציה בינלאומית חסרת תקדים, שאינה קיימת כעת. רוב שותפותיה עוקבות אחר הנעשה בעניין, אבל יתערבו רק אם אינטרסים ישירים שלהן יעמדו בסכנה.

., צילום: קוקו

לישראל אין לוקסוס כזה, כי האינטרסים שלה נתונים תחת איום תמידי. לכן גם כישלונה המודיעיני בחיזוי האירועים בסוריה (והמהירות שבה התרחשו) חמור מזה של מדינות אחרות. חטיבת המחקר באמ"ן אמנם שמה בשבוע שעבר על השולחן מסמך רשמי ובו ארבעה תרחישים אפשריים להתפתחות האירועים בסוריה - שאחד מהם היה ניצחון של המורדים והדחת אסד - אבל טוב עשה ראש אמ"ן, שלומי בינדר, כשהורה על תחקיר מעמיק שיבדוק מה קרה ולמה קרה, ובעיקר איך מוודאים שזה לא קורה שוב, כדי שלא נופתע במדינות אחרות.

אבל לכשל הזה יש סיבה אפשרית נוספת: היבריס. בחודשיים האחרונים מתנהלת ישראל בקורת רוח עצמית מוגזמת, על רקע הישגיה הצבאיים המרשימים בלבנון ובעזה, וגם באיראן. 7 באוקטובר היה שיעור חשוב בצורך לנהוג בזהירות ובחשד תמידי, אבל גם בחובה לנהוג בצניעות. וישראל, למרבה הצער, היא לא מדינה צנועה: אחרי פסק זמן קצר חזרה הנהגתה לדבר ב"אני" במקום ב"אנחנו", ובסימני קריאה במקום בסימני שאלה.

סוריה 2.0. אז מה עכשיו? סכנות המהפכה ברורות וגם השלכותיה הפוטנציאליות על האזור. הציר האיראני הוא אמנם הרסני כי מאחוריו עומדת מדינה שמצהירה במפורש על שאיפתה לחסל את ישראל, אבל אין שום בשורה משמחת בג'יהאד העולמי שמרים ראש מחדש. ישראל עשויה להידרש כבר בקרוב לשתי דילמות קשות. הראשונה - עד כמה רחוק היא מוכנה ללכת כדי להגן על המלוכה בירדן, אינטרס ביטחוני קריטי משום גבולנו הארוך ביותר, העומק האסטרטגי שירדן נותנת לישראל מול איומים ממזרח, וזהות האינטרסים האסטרטגית בין המדינות. והשנייה - מהי הדרך הנכונה לפעול נגד הגרעין האיראני, על רקע החשש שהשלטון בטהרן יגיע למסקנה שהדרך היחידה לחסן את עצמו היא לפרוץ לפצצה.

הדילמה הראשונה נעה על הציר שבין ירושלים לעמאן, שמן הסתם פעיל מאוד בימים אלה. ספק אם ירדן רוצה לחסות תחת מטרייה צבאית ישראלית, וספק אם משטר ערבי כלשהו יוכל להתקיים בסיטואציה כזאת. אבל באופן פחות גלוי יש כר נרחב של פעולות ושיתופי פעולה שניתן לבצע כדי לצמצם איומים. את חלקם נדרשת ירדן לעשות בעצמה כדי לנטרל סכנות מבית ועל הגבול, ואת חלקם יכולות לבצע ידידותיה כדי לנטרל מראש איומים.

הדילמה השנייה נעה על הציר שבין ירושלים לוושינגטון. שעון הגרעין מתקתק במהירות: קצב העשרת האורניום הוגבר בחודשים האחרונים (כרגע יש לאיראן כמות שמספיקה בערך ל־10.5 פצצות), ומתרבים הסימנים לפעולתה החשאית של "קבוצת נשק" (הרכבת האורניום בהתקן צבאי שיודע ליצור תגובת שרשרת ופיצוץ). זה לא אומר שלאיראן תהיה מחר פצצה, אבל זה כן אומר שביכולתה לנסות לבצע ניסוי גרעיני שיעמיד בפני העולם עובדה מוגמרת. מנקודת מבט איראנית, החשש הוא שאחרי שנסראללה, סינוואר ואסד הלכו, הגיע גם תורו של חמינאי ללכת, ולא בדרך הטבע. ומכיוון שכל האסטרטגיות האחרות קרסו, הדרך היחידה להבטיח ששלטון האייתוללות יישאר היא מטרייה גרעינית.

לישראל ולעולם יש שתי דרכים למנוע זאת. האחת, צבאית: להשמיד את מתקני הגרעין. זאת משימה מורכבת מאוד על רקע הפיזור והעומק שלהם, וספק אם ישראל מסוגלת לבצע אותה לבד ואם יהיו שותפים שיסייעו לה בכך. הדרך השנייה היא באמצעות הסכם גרעין חדש וטוב יותר מקודמו, שירחיק את איראן מהפצצה לעשרות שנים וגם ישלול ממנה יכולות שפיתחה וחומרים שצברה. מהלך כזה - שאותו צריכה להוביל ארה"ב, כשלצידה שלוש האירופיות הגדולות (בריטניה, צרפת וגרמניה) - יצליח רק אם יגובה בסנקציות משתקות ובאיום צבאי אמין. ישראל כבר נמצאת שם מבחינת החשיבה, צריך לקוות שגם ממשל טראמפ יהיה שם מיומו הראשון.

ויש גם דילמות קטנות יותר. חלקן עלולות לצוץ מייד: מה עושים אם הדרוזים בסוריה ייקלעו למצוקה ואיך מסייעים להם, ומה עושים אם מתגבש מידע שהמורדים מתכוונים לגלגל פעולות ישירות או עקיפות כנגד ישראל והאם פוגעים בהם. לישראל יש עכשיו יתרון צבאי מוחלט בסוריה: טייסים שתקפו שם השבוע סיפרו על התחושה המוזרה של לטוס במרחבים ובמרחקים האלה כשאין עליהם שום איום אווירי או קרקעי.

וישנה שאלת לבנון. חיזבאללה הוכה קשות במלחמה, אבל נפילת משטר אסד היא הזדמנות נדירה לשינוי מהיסוד של המצב בלבנון כולה. ישנם כבר קולות בלבנון שקוראים לכך: מבחנם הראשון יהיה בבחירות לנשיאות, שאמורות להתקיים בינואר. אם אחיזת החנק של חיזבאללה בלבנון תתרופף, ואם במקביל לכך תמשיך ישראל לאכוף בקפדנות את ההסכם ותמנע את מאמצי ההתבססות המחודשים של הארגון בדרום לבנון ואת ניסיונותיו להתעצם, עשוי להיווצר כאן מומנטום למשהו "אחר", אם כי כתמיד במזרח התיכון - ה"אחר" הזה עלול להיות גם מסוכן, משום שהמהפכה בסוריה מאיימת להתגלגל גם מערבה, ללבנון, כחלק ממאמציה להתרחב וגם כדי לנקום באויב השיעי, חיזבאללה.

כתמיד, טוב תעשה ישראל אם תימנע מדיבורים ותתמקד במעשים, בעיקר מאחורי הקלעים. בינתיים הקלפים מסתדרים לה לא רע, גם אלה שהיא שיחקה בהם בעצמה וגם אלה שהושפעו במישרין או בעקיפין כתוצאה ממהלכיה, אבל הזירה עדיין מורכבת ונפיצה.

חטופים. אפשר להבין את טיעוניו של נתניהו על כך שמשפטו יכול היה להידחות על רקע הדרמות באזור: יש משהו צורם בכך שבשעה שסוריה קורסת, בבית המשפט דנים בידיעות שפורסמו בתקשורת לפני עשור. אבל נתניהו יכול לבוא בתלונות רק לעצמו. במשך שמונה שנים הוא עשה הכל כדי לדחות ולמזמז את הרגע הזה, ואיבד כל אמון ואמינות: לכולם היה ברור שגם בעוד שבוע או חודש או שנה הוא היה מוצא סיבה לדחייה, ומתקרבן על עינוי דין.

יש משהו משעשע במשחק הכפול הזה שלו. מצד אחד מציג את עצמו כגוליבר שבמו ידיו משמיד צבאות ומחסל מדינות, ומצד שני מין נעבעך רדוף כזה שלא יודע מה קורה אפילו בסביבתו הקרובה. כדרכו, הוא מגזים כאן וכאן: הוא לא אחראי לשום מהלך לבדו, ועל כל מה שקורה בסביבתו הקרובה הוא ידע. כן, יש מצב שגם על המסמך ההוא של אלי פלדשטיין, שבניגוד למגיניו מבין היטב את חומרת מעשיו.

את נתניהו אפשר להבין: הוא נלחם על חייו, וכל שקר לגיטימי מבחינתו כדי להציל את עורו. את עדר חנפניו אפשר להבין פחות: כמות השרים והח"כים שהגיעו השבוע לבית המשפט - שהיתה גדולה מזאת שהגיעה עד כה לניר עוז או לבארי - לימדה שאין גבול לחנופה ולעליבות האנושית. התמונות של אמיר אוחנה, שמביט בנתניהו בפנים מאוהבות, או של יואב קיש, שמנסה ללכוד את תשומת ליבו בנפנוף יד, ירדפו אותם לעד. גם זאת של העבריין הסדרתי איתמר בן גביר, שנסע על המדרכה בניגוד לכיוון התנועה כדי להספיק לטנף עוד קצת על היועמ"שית.

., צילום: רויטרס

איש מהחבורה הזאת לא חשב ללכת משם לכיכר החטופים, מרחק של כמה עשרות מטרים. מבחינתם מדובר בפלנטה אחרת, ובבעיה של אחרים. נראה שגם את נתניהו זה מעניין פחות: אפילו את מספר החטופים הוא לא זכר כשכינס מסיבת עיתונאים ערב משפטו, לראשונה אחרי 99 ימים. תסביך התקשורת שלו, שמככב בתיקיו הפליליים, ניכר גם בהופעתו הזאת, כשבחר להתעמת עם כתבי קשת 12 והתאגיד. למנהיג החזק שהוא מתיימר להיות מותר להתייצב מדי פעם גם לראיון אמיתי, נטול בקשיש.

מהפכה. תחת התהפוכות האזוריות נמשכת גם המהפכה בישראל. בליץ החוקים שעולה בכנסת אינו פוסח על אף חלקה טובה, כשבמוקד, כתמיד, מערכת המשפט על שלל חלקיה, התקשורת והאקדמיה - שמוצאת את עצמה תחת מתקפה משולבת: מבחוץ, של מבקרי ישראל, ומבית, של ממשלתה שחוששת מכל מה שמריח ממחשבה עצמאית, מקורית ומאתגרת.

לרצף החוקים האלה יש מכנה משותף אחד: הם אנטי־דמוקרטיים. ותוצאתם הישירה תהיה אחת: ישראל לא תהיה עוד דמוקרטיה. על הנייר היא תיקרא כזאת - גם סוריה טענה עד לרגע האחרון שהיא דמוקרטיה: נמסר שאסד התפטר מתפקידו - אבל בפועל היא תהיה אחרת. כל מי שטוען אחרת משקר, כמובן; מי שרוצה לתקן את מה שמקולקל לא שובר אותו לרסיסים.

וכל זה נעשה בזמן מלחמה. הפער שבין מספר השרים והח"כים שהגיעו לבית המשפט לבין אלה שהגיעו להלוויותיהם של שבעת החיילים שנפלו השבוע בעזה ובלבנון לימד על הפער שבין חשיבותם העצמית של נבחרי הציבור שלנו לבין מה שהם שווים באמת. והעובדה שהם גם הרימו יד נגד הקמת ועדת חקירה ממלכתית - אינטרס ציבורי ראשון במעלה, שזוכה בעקביות לתמיכה גורפת של יותר מ־80 אחוז מהציבור - לימדה שלא הציבור מעניין אותם, אלא הם עצמם, והשררה, והכוח, ולעזאזל היתר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר