פרופ' דורון מנשה
משפטן
מהמומחים המובילים בארץ לדיני ראיות. פרופסור חבר בפקולטה למשפטים של אונ' חיפה, וראש התוכנית לתואר שני בתורת השפיטה וההליך הפלילי באונ' חיפה. משורר וחבר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
פרופ' דורון מנשה, השבוע יצאו המוני ישראלים מביתם לעיסוקיהם השונים. מה הסיכוי שחלקם פשוט ייעצרו ו"ייעלמו" במהלך היום, כפי שקרה, למשל, לאלי פלדשטיין? עד כמה כל אחד מאיתנו, אזרחים מן השורה, חשוף לסכנה של מעצר שווא?
"גם אם הסיכוי לכך עדיין נמוך מאוד, וטוב שכך, הכל תלוי בחשיבות החקירה ובשאלה אם החקירה מתוקשרת, ועד כמה לציבור יש בה עניין. למשטרה חשובה נראותה הציבורית, ולא סתם היא מחזיקה מערכת דוברות שלמה.
"באותם תיקים תקשורתיים של מעורבים שיש נגדם חשד סביר, לעיתים חשד הנובע מידיעה מודיעינית לא מבוססת - או שרבוב שמם על ידי עד בפרשה או כל ראיה נסיבתית חלשה אחרת, בדל ראיה שאינו מופרך - יכול להביא למעצרם עד אשר יוכח למעלה מספק סביר שהם לא ביצעו את המיוחס להם".
למרות הסיכויים הנמוכים, נשמע מדבריך שאיש לא חסין. בדוח הוועדה הציבורית לבחינת מעצרים בלתי מוצדקים, נמצא כי משטרת ישראל עוצרת מדי שנה מאות בני אדם למעצר חקירתי בלי שיהיה בכך צורך. מעצר המנוגד לחזקת החפות, ועדיין נחקרים אצלה הרבה יותר מדי אנשים, 50 אלף בשנה בערך, ובחלק גדול מהמקרים לא מוגש כתב אישום.
"ולכן זה צריך לעניין את כולנו, מהטעם הפשוט שהיום זה קרה לפלוני ומחר לי ולך. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיכנס 'לשיניים של המערכת'. עד שמישהו לא נכנס למלתעותיה קשה לו להבין עד כמה המערכת דורסנית, כוחנית ובהרבה מובנים אנכרוניסטית בתפיסותיה החקירתיות, וכן מבחינת התפיסה של צדק ואמת.
"המעצרים המרובים הם חלק מתרבות שקיימת כאן, שלפיה נעצור ואחר כך נחקור. מובן ששימוש במעצר כאמצעי חקירה הוא אסור, משום שמעצר מחייב עילה מניעתית - מסוכנות, שיבוש מהלכי משפט".
הדברים נכונים גם בנוגע למחאות השונות ברחבי הארץ: מנתונים הנכונים לחודש יולי השנה, עלה כי כ־16 אלף מפגינים נעצרו, ומנגד - רק שבעה כתבי אישום הוגשו. פער בלתי נתפס.
"זה פער עצום. יש כאן נורת אזהרה, וצריך לבדוק מה מקור הפער הזה. ככל שהפער גדול, כך גדל החשד המוצדק של מעצרי יתר ומעצרי שווא. יש לדרוש מהמשטרה תשובות לפערים האלה. הסבר מסוים לפער הוא שההפגנות לעיתים הופכות אלימות, המשטרה מונחית על ידי השר לביטחון לאומי לנקוט יד קשה - כך שהאכיפה היא אגרסיבית כלפי חלק מהמפגינים, בשעה שייתכן שהתשתית לגבי הפרות סדר מצידם - חלשה. זה כמובן מסביר חלק מהפער בנתונים שהצבעת עליהם".
יש כאן עוד עניין - טענות לאכיפה לא שוויונית בהגשת אישומים.
"בעניין זה כתבתי עם ד"ר לירן אוחיון מאמר הקשור להגשת כתב האישום נגד שפי פז על ריסוס גרפיטי. בעקבות כתב האישום גם הוטל עליה עונש מאסר. הראינו שבמקרה שלה התקיימה אכיפה בררנית - ולא היה צורך בהגשת כתב אישום, משום שעבירות דומות לאלו שביצעה לא נאכפות נגד אחרים, בהפגנות מסוג אחר, וכשהצבע שלהן משויך למחנה פוליטי אחר".
מה אנחנו, כאזרחים, יכולים לעשות בכל הקשור למעצרי שווא?
"יש אפשרות לבקש פיצוי, שאינו גדול, על כל יום שישבנו במעצר שווא, אבל הרבה מעדיפים לוותר מהחשש להתעמת עם המערכת ומחשש שפשוט יתנכלו אליהם בעקבות תביעה שכזו. אך דווקא בהיבט הזה חשוב לומר שקיימת הפרדה, ובקשה שכזו חשוב שתוגש - אם ברצוננו 'לחנך' ו'לרסן' את התופעה של מעצרים שלא לצורך".
ומה המערכת יכולה לעשות, איפה עליה להשתפר?
"יש לבצע מעצר רק כאשר אין חלופה קלה יותר. אם ניתן להסתפק בעיכוב, יש להפעיל עיכוב ללא מעצר. אם אפשר להסתפק בזימון לחקירה, יש להסתפק בכך. כשקיימת אפשרות, עדיף להסתפק במעצר בית או בשחרור בתנאים מגבילים.
"נדרשים תמריצים למניעת מעצרים מיותרים, וזאת לצד ענישה משמעתית לשוטרים אשר במעצר השווא ביצעו עבירת משמעת, ואולי אפילו עבירה פלילית. יש לקדם ולתת תגמולי תעסוקה חיוביים לשוטרים איכותיים, המבצעים מלאכתם נאמנה בכל הקשור להחלטות על מעצרים".
יש לנו בארץ מערכת סנגוריה לוחמנית, שהפכה את השיטה למאוזנת יותר בהליך הפלילי. קולה לא נשמע?
"היא אמנם הפכה את השיטה למאוזנת יותר, אבל הדברים פחות רלוונטיים בתיקי ביטחון, שבהם יש לחשודים ולנאשמים פחות מהערובות הרגילות לשמירה על זכויותיהם. וכשאני אומר הרבה פחות, אני מתכוון לכך שלפעמים קיימת היכולת לנתק כליל את החשוד מהעולם החיצון".
"הגברת הטירוף"
אתה בוודאי מתייחס לדרמה בפרשת אלי פלדשטיין, אותם דיווחים על החזקתו במרתפים, ולבסוף, לפחות בינתיים, הדיווח על "חולשה ראייתית". האם אנחנו זקוקים כאן לשר לזכויות אדם, ואולי בהקשרים אחרים לחוק נגד עינויים?
"חוקים נגד עינויים קיימים במדינות רבות ברחבי העולם, והם בדרך כלל מתבססים על עקרונות של זכויות אדם והתחייבויות בינלאומיות. כמה מהמדינות שבהן קיימים חוקים או רגולציות ברורות נגד עינויים כוללות את ארה"ב. במדינות האיחוד האירופי, כל המדינות החברות מחויבות לאמץ חוקים נגד עינויים, וזאת בהתאם לאמנה האירופית לזכויות האדם.
"בקנדה יש חוקים ברורים שמונעים עינויים, והמדינה מחויבת לאמנות בינלאומיות כמו האמנה נגד עינויים. באוסטרליה אוסרים עינויים, והמדינה מחויבת לאמנת האומות המאוחדות נגד עינויים. בבריטניה קיימת חקיקה שמונעת עינויים, והמדינה חתומה על אמנות בינלאומיות המגינות על זכויות האדם.
"בישראל ההכרה בכך היא פחותה, לצערי. מגילת הזכויות של ישראל היא מאוד חלקית - נושא העינויים כן מעוגן במגילת הזכויות באופן חוקתי על־חוקי. לפי סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, 'אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם'.
"בפועל, הפסיקה של בית המשפט העליון בנושא עושה הבחנה בין פצצה מתקתקת לבין מי שלא. אם מדובר בפצצה מתקתקת, העינויים הוכשרו. העניין הוא ששיקול הדעת הוא רחב, והעניין נבחן אך בדיעבד כשהתיק מגיע לבית המשפט, אם הוא מגיע. בהקשר זה חייבת להיות חקיקה חד־משמעית".
מה חשבת על המעצר של פלדשטיין והנגד? האם אכן מדובר פה בניסיון להפעיל לחץ על ראש הממשלה ולשכתו?
"אני סבור שהפרשה יצאה מפרופורציה, יצאה מכלל שליטה. הדלפות לתקשורת הן דבר של יום ביומו - ולא ברור מה החריג את פלדשטיין מאחרים, ואיך בדיוק הוא התכוון לפגוע בביטחון המדינה. אני לא משוכנע שמדובר בהפעלת לחץ על ראש הממשלה, אך עדיין מדובר כאן במגמה מדאיגה. אומר זאת בזהירות, כי חומר הראיות אינו בידיעתי המלאה, אבל כבר פורסם השבוע כי השופט מסארווה מצא חולשה ראייתית, כאמור, בייחוס לפלדשטיין כוונה לפגוע בביטחון המדינה ולכן שחררו למעצר בית.
"עולה לכאורה כי הגם שנראה שמדובר רק בהדלפה לתקשורת, שהיא נורמה של יום ביומו, והגם שהמעשה של פלדשטיין עשוי להתברר בסופו של דבר כעבירה משמעתית לכל היותר - יש מי שהחליט להופכו לאויב העם. אם אכן המערכת הביטחונית הפכה לפוליטית ומשרתת אג'נדה סמויה שונה מזו של מי שהדליף לפלדשטיין את הידיעה, אז המצב בהחלט מדאיג.
"יחידות מיוחדות, ככל שהיה בהן צורך, קיימות במשטרה והיו יכולות לבצע את העבודה בקלות. ככל שהיו נוהגים כך, הנופך של הפגיעה בביטחון המדינה היה נעלם, ואולי זה האפקט שרצו להשיג בשב"כ. אפקט שגם עבד בעצם הגשת כתב אישום ובהותרתו במעצר ארוך וקשה, לפי הדיווחים".
השבוע אישרה ועדת השרים את "חוק פלדשטיין", שלפיו תינתן חסינות לחייל שמעביר מידע סודי לראש הממשלה או לשר הביטחון. זו חקיקה פרסונלית או הכיוון שעלינו לצעוד בו?
"אני לא סבור שזו חקיקה פרסונלית. הרי המקרה של פלדשטיין שונה, ואם מכוונים לסביבת רה"מ נתניהו, אני לא רואה בכך בעיה. יתרה מכך, גם אם בנט, לפיד או גנץ הם ראש הממשלה - מדוע שיחששו להעביר אליהם מידע מסווג? הרי הם בתפקיד הבכיר ביותר וצריכים את מלוא התשתית לפני קבלת החלטה. דווקא החסרת מידע מהם היא הבעייתית. בחוק שכזה יש מתן אפשרות לבטל כל חשש מהדרג המדיני. העיקר, בסופו של דבר, שמידע חשוב יזרום לנתיב של מקבל ההחלטות ללא חשש ומורא".
עוד בענייני מעצרים, מה חשבת על מעצר הארבעה שירו זיקוקים על בית נתניהו בקיסריה? עבירות עם מניע טרור הן אכן השפה שיש להשתמש בה, או שגם לכאן נכנסים מניעים זרים?
"קשה להפריז בחומרה של ירי פצצות תאורה על בית נתניהו, אבל אני לא בטוח שכתב האישום בגין 'מעשה טרור' הוא מתאים. הוא בוודאי מבטא גישה מחמירה מאוד ופרשנות לא מקילה של הגדרות החוק. מה שמדאיג אותי אינו נקיטת גישה מחמירה או מקילה בהגדרת העבירות הכרוכות באותו ירי פצצות תאורה, אלא האפשרות שהפרקליטות נקטה פרשנות מחמירה כזו מתוך מגמה 'לאזן' את 'אפקט פלדשטיין', וניסיון לצייר תמונה של איזון על ידי נקיטת מדיניות מחמירה גם כלפי המחנה האחר. אם זה כך, אין זה איזון אלא הגברת הטירוף הנובע משקילת שיקולים פוליטיים, להבדיל משיקולים מקצועיים־משפטיים בלבד".
מסלול בכיוון אחד
השלב הבא לאחר המעצר הוא החקירה, שלעיתים בעקבותיה מגיעה הודאה, כלי בעייתי למדי כאשר הוא עומד לבדו.
"אני מסכים. עוד תפיסה שגויה נוגעת לערך העצום המיוחס להודאה בזמן חקירה. בהקשר הזה אני שנים עומד על ההכרח לראות בהודאה ראיה א־פריורית, ראיה ככל ראיה אחרת, ולבחון אותה במכלול הראיות שנאספו. אם התפיסה הזו היתה שולטת בשיטתנו, מספר המעצרים היה יורד פלאים, כי המשטרה לא היתה ממוקדת בצורך לעצור כדי לחלץ הודאה, שהיא מלכת הראיות מבחינתם".
ואז המיקוד היה עובר לזירת העבירה.
"נכון. בקנדה, למשל, מספר המעצרים נמוך יחסית. הדבר נובע מהתפיסה שלפיה הם אינם מכירים בקבילותה של הודאה הניתנת בפני צד שלישי, שניתנה בתנאים לא שוויוניים. למשל, בפני מדובב בתא מעצר".
עד כמה בכלל אדם בחקירה מדבר מרצונו החופשי, עד כמה הוא עומד מאחורי דבריו?
"כל הסיטואציה של חקירה באזהרה היא קשה, ואיני מאחל זאת לאיש. זו סיטואציה מלחיצה, ללא שוויון כוחות, ומי שאינו מתורגל בכך יכול להיתפס במילה או באמירה שבה לא הובן נכון, ויצאה מהקשרה, ויכולה גם יכולה - וההיסטוריה הוכיחה זאת בישראל - להוביל להתחזקות החשד גם נגד מי שאינו בהכרח אשם, וגם להרשעתו. אז דיבור בחקירה אינו סיטואציה של דיבור חופשי ומרצון, ועדיף לשקול מילים. מנגד, גם לשתיקה יש מחיר גבוה בשיטתנו, שכן מדובר בראיה מחזקת".
לאור הדברים שאתה אומר, אין פלא שבעולם זונחים את ההודאה כראיה אקסקלוסיבית.
"יש שיטות משפט שכלל לא מבוססות על הודאה. בישראל נושא מעמד ההודאה משולב בתרבות המאבק בפשיעה בישראל. ישראל, בניגוד לדעה קדומה ציבורית, היא מדינה שבה מערכת אכיפת החוק היא קשוחה יחסית לעולם. זה לא מגיע לרמת הקשיחות של ארה"ב, ומתבטא לא רק בדיני ההודאות. עד לפני כמה שנים ישראל היתה במקום השני בשיעור הכליאה במערב, שנייה רק לארה"ב, כולל אסירים ביטחוניים, וזה אולי קשור לאמונה שלנו ביעילות הכוח ולבעיות ביטחון מתמשכות.
"מעמד ההודאה קשור בישראל לגישה 'תביעתית' להבדיל מ'סנגוריאלית'. נוסף על כך, צריך להבין שפונקציית קבלת הודאה לא רק מסייעת ליעילות המערכתית, אלא אף ללגיטימציה של הכרעה והטלת העונש. מי שמודה, לרוב לא מערער ציבורית על תוקפה ונכונותה של ההרשעה".
נשמע שהמשפט הישראלי נמצא בפיגור בתחום הודאות השווא ביחס לעולם.
"בישראל אין הכרה בתופעה כשלעצמה. ההיכרות עם התופעה של הודאות והרשעות שווא היא דרך מקרים מסוימים שכאילו אינם מלמדים על הכלל, כמו מקרה ברנס או זדורוב. בארה"ב, למשל, המערכת לשימור ראיות אפשרה, עם התפתחות המדע, לבצע את פרויקט החפות ולזכות רבים שישבו בכלא. אצלנו אי־שימור הראיות מסכל אפשרות לקיים משפטים חוזרים, וכן להתייחס לראיות כעבור שנים. בישראל, כשאדם מודה, יש אפקט של 'נגעת - נסעת'. כמעט בלתי אפשרי להשתחרר מההודאה, ואחריה המסלול הוא לעבר הרשעה".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
