ניצחון מוחלט? ברוכים הבאים למציאות

לבנון. נפילתם של ששת לוחמי גולני שלשום היא סטירת לחי כואבת. לא רק בגלל הפנים הצעירות והיפות שניבטות מהתמונות שלהם, והעתיד המבטיח שנגדע. וגם לא רק בגלל סאת השכול שכבר מזמן עלתה על גדותיה, ועדיין נוספות אליה מדי שבוע עוד משפחות שחייהן השתנו לנצח.

את סטירת הלחי קיבלנו מהמציאות. היא הפער שבין ההצהרות לבין מה שקורה בשטח. בין הדיבורים על כך שחמאס הובס בעזה לבין חמישה הרוגים שם רק השבוע. בין ההצהרות על ניצחון בלבנון לבין המחיר הכבד שמשולם בדם, וגם בנזקים אחרים - בהמשך הכתישה של יישובי הצפון שקרובים לגבול, בחיים־שאינם־חיים בנהריה ובעכו ובמפרץ חיפה, ובמחיר הכלכלי והנפשי המאמיר שמשלמים רבים על התארכות המלחמה ועל פתרונות חלקיים או בלתי מספקים שמעניקה להם המדינה.

בשתי הזירות האלה, בעזה ובלבנון, יש לישראל הישגים מרשימים. חמאס אכן פורק צבאית, אבל הוא ממשיך לפעול במוטציות שונות של גרילה שמנסות להשתקם ולפגוע. חיזבאללה ספג את המכות הקשות בתולדותיו - מעריפת הצמרת הצבאית והפוליטית שלו, ועד לפגיעה קשה במערכים המבצעיים שלו - אבל הוא רחוק מהכרעה, שכלל לא עומדת על הפרק: ישראל הבהירה כי אין לה כוונה לכבוש את לבנון, וכי כל מעשיה מכוונים כעת להסכם שיאפשר לסיים בהקדם את המלחמה בטרם מחיר הדמים יעלה וההישגים יישחקו.

מי שמחפש ניצחון בדרך של דגל לבן או הסכמי כניעה מדבר במונחים לא רלוונטיים. ארגוני טרור לא מתנהגים כמו מדינות. הם היברידיים, משתנים במהירות, ואין דרך אמיתית להכניע את הרעיון שעומד בבסיס הקמתם. תראו את אל־קאעידה, או דאעש, שממשיכים להתקיים למרות המכות שספגו. גם חיזבאללה וחמאס ימשיכו להתקיים. השאלה היא איך.

את המושג ניצחון יש לבחון בדרכים אחרות. תראו מה קורה בעזה. את ההרס העצום, את הייאוש של התושבים, את ההתרחקות של רבים מהם מחמאס שמסמל את אסונם הפרטי והלאומי. ותראו מה קורה בלבנון. את התעוזה המחודשת של גורמים שאינם חיזבאללה לדבר על מציאות אחרת, ואת השיח שמתקיים עם גורמים בינלאומיים שונים על לבנון אחרת, ואולי גם על סוריה אחרת.

כרגע זה נשמע כמו הזיה, אבל למציאות יש דינמיקה משלה. לפני שבועות אחדים כתבתי כאן על הסיכוי שנבט מתוך המלחמה להוציא את הנשיא אסד מציר הרשע האיראני ולמצב אותו במקום שפוי יותר. כדי שזה יקרה נדרשים שני עניינים. האחד - כיסים עמוקים של מדינות המפרץ. השני - הסרתם של אסד וסוריה מרשימת המצורעים של הממשל האמריקני. העניין הראשון בהישג יד. השני תלוי בממשל טראמפ החדש, שבוודאי יהיה בן שיח קשוב יותר לצרכיה של ישראל, ויש לקוות שסלידתו המוצהרת מאיראן תוביל אותו גם למהלכים אסטרטגיים שיעצבו מחדש את המרחב.

אבל לניצחון המעשי, בשונה מזה ההצהרתי, יש עוד רגליים. בעזה אלה החטופים: בלי חזרתם הביתה אין ולא יהיה ניצחון. בצפון זאת מציאות אחרת: בלי מרחב גבול חדש, בטוח יותר, אין מה לדבר על חזרה של התושבים הביתה, ובלי חזרה של התושבים ובנייה מחדש של חבל הארץ הזה - אין ולא יהיה ניצחון. וכדי שזה יקרה בצפון, נדרשת גם נחישות שתחייב, אולי, לחזור מדי פעם ללחימה כדי לגדוע ניסיונות התעצמות או התבססות של חיזבאללה, גם במחיר של פגיעה נקודתית בשגרת החיים. הדרך לפצות את התושבים על כך תהיה בכסף וביחס: בהורדת מיסים, בעידוד השקעות, בהקמת תשתיות חדשות - מתחבורה, דרך בתי חולים ועד מקומות תעסוקה - שיהיו הניצחון האמיתי.

כ"ץ. העיסוק הזה בניצחון הוא תוצאה של הצהרה מיותרת, אחת משתיים השבוע, של שר הביטחון החדש ישראל כ"ץ. את השנייה הוא העניק בביקורו הראשון בפיקוד הצפון, כשאמר שלא תהיה הסדרה לפני שחיזבאללה יפורק מנשקו. די היה לראות את ההפתעה על פניו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, שישב לצידו ושמע את הדברים. המטרה הזאת של פירוק חיזבאללה מנשקו לא נקבעה בידי הממשלה, לא עומדת על הפרק והיא גם לא ישימה. אם ישראל תחפש אותה, היא תרדוף אחרי הרוח לעד.

לכ"ץ יש היסטוריה ארוכה של הצהרות מיותרות. גם חיבתו לתקשורת מוכרת. ובכל זאת, משרד הביטחון שונה מכל מה שהכיר בעבר. כדאי לו לאפסן בחניה של מגדל הקריה כמה עניינים שהביא איתו מהבית, בטרם ייכנס למעלית שתוביל אותו ללשכתו בקומה ה־14. הראשון שבהם הוא הכבוד העודף שהוא דורש. מערכת הביטחון היא עוצמתית: מטוסים, מסוקים, מודיעין, רכבים, המוני חיילים - מה לא. קל להתבלבל ולחשוב שכל אלה נועדו לשרת אותו, אבל זאת תהיה טעות. הם נועדו לשרת עבודה, שתכליתה לשמור על המדינה. מומלץ לשר הנכנס לשמור על צניעות: צניעות בהתנהלות, צניעות בדיבור.

העניין השני הוא נטייתו למריבות, שהיא תולדה של הצורך שלו שכולם יכירו בכך שהוא זה שקובע. משרד האוצר בתקופתו היה מחנה פליטים, שכולם ביקשו להימלט ממנו. צריך לקוות שזה לא יהיה המצב במשרד הביטחון ובצה"ל. עזיבתו של מנכ"ל משרד הביטחון, אייל זמיר, היא מכה קשה למשרד בתקופה קשה: זמיר הוא אי של שפיות ויציבו, בתקופה של טלטלה וים סוער. צריך לקוות שישוב כרמטכ"ל, לטובת המדינה ולטובת צה"ל.

העניין השלישי הוא סלידתו מביקורת. כ"ץ אוהב שמסכימים איתו. במערכת הביטחון זה מתכון לאסון. הטרגדיה של 7 באוקטובר קרתה במידה רבה כי היא חשבה בקול אחד ודיברה בקול אחד. טוב יעשה כ"ץ אם לא יקיף את עצמו באנשים שיגידו לו שהוא צודק, אלא בכאלה שיסבירו לו למה הוא טועה.

והעניין הרביעי הוא שמירה על המערכת. בפגישתו הראשונה עם פורום המטה הכללי דיבר כ"ץ בעיקר על איראן. מדיניותו חשובה, אבל ישבו סביבו בחדר לא מעט אנשים שמכירים את איראן טוב בהרבה ממנו, שקמים בבוקר עם איראן והולכים לישון איתה בלילה, ובין לבין עסוקים בלתקוף ולשבש אותה ואת שלוחיה. עבורם זאת היתה הרצאה מיותרת: חשוב היה להם בהרבה לשמוע שהשר החדש יחצוץ בינם לבין הסכינים הארוכות שנשלפות לעברם חדשות לבקרים בממשלה, בכנסת ובמרחבים נוספים של הציבוריות הישראלית, כפי שעשו קודמיו. זה לא קרה.

ניר עוז. שלושה דברים חשובים קרו השבוע לקיבוץ שהוא סמל האסון של 7 באוקטובר, שרבע מתושביו נרצחו או נחטפו ורק שישה בתים בו לא נפגעו במתקפה. הדבר הראשון הוא אות החיים שהתקבל מבן הקיבוץ, סשה טרופנוב, שנחטף בשבת השחורה מביתו עם אמו ילנה, סבתו אירנה ובת זוגו ספיר כהן. השלוש שוחררו מעזה בנובמבר אשתקד. אביו, ויטלי, נרצח במתקפה.

זה היה אות החיים השלישי שמתקבל מסשה, שמוחזק בידי הג'יהאד האסלאמי. "תזכרו אותנו", ביקש, לפני שדיבר על המצוקה בשבי. בניר עוז זוכרים את סשה היטב, ואת 28 בני הקיבוץ האחרים שמוחזקים בעזה. עבור רבים בישראל, ובעיקר בממשלה, זאת היתה תזכורת לכך שהחטופים הם לא סיכה צהובה: הם בני אדם שחייהם אוזלים בהתמדה.

הדבר החשוב השני היה ההחלטה שקיבלו חברי הקיבוץ להקים אותו מחדש. "ב־7 באוקטובר חוותה קהילת ניר עוז פוגרום וטבח המוני, שבוצעו באכזריות בלתי נתפסת. הושארנו לבדנו להילחם בגבורה על חיינו", כתבו חברי הקיבוץ. "מתוך הכאב הבלתי נתפס, ותוך קריאה לממשלה להשיב מייד את כל החטופים כתנאי הכרחי ובסיסי לתקומתנו, ברור לנו כי הניצחון האמיתי והיחיד לצד השבת יקירינו הוא הקמתו של קיבוץ ניר עוז מחדש - חזק יותר, מיטבי יותר וגדול יותר. בבניית הקיבוץ ייבחנו מחדש חוסנה ויכולת תקומתה של מדינת ישראל. על הממשלה להבטיח בנייה מלאה ומיטבית של הקיבוץ, תוך גילוי נדיבות, רוחב לב ורצון כן ואמיתי להביא לתקומת ניר עוז".

אני לא חושב שלמישהו יש מושג כמה מחברי ניר עוז ישובו בסופו של דבר למקום שהיה בית והפך לשדה קטל. לשבילים שמוכתמים בדם. לשדות שדרכם פלשו הרוצחים, ואחריהם הבוזזים, שלקחו איתם רכוש ובעיקר חיים. לכבישי הגישה שהצבא לא הגיע דרכם. השבוע מונה האלוף ערן ניב להוביל את התחקיר של ניר עוז. ניב הוא קצין מקצועי והגון, ששימש עד לאחרונה ראש אגף התקשוב וכבר עשה כמה תחקירים בחייו. את התחקיר הזה הוא יכול לתמצת בארבע מלים: ניר עוז הופקר לגורלו.

בהודעה שפרסמו נמנעו חברי הקיבוץ משימוש במילה "שיקום". הם דיברו על "הקמה מחדש", ובצדק. אין שום דרך לשקם את ניר עוז, ולא רק בגלל הפצע הפתוח של החטופים. ניר עוז הוא לא אסיר משוחרר, שצריך לשקם אותו כדי שיוכל לשוב לחברה. ניר עוז צריך ריסטארט. והדרך היחידה שזה יקרה היא להקים אותו מחדש, ובגדול: עם קהילה גדולה יותר ובתים גדולים יותר ונוכחות גדולה יותר במדינת ישראל - בזיכרון וגם במעש, ובעיקר בהבטחת העתיד. זה יהיה ניצחונם, שהוא ניצחון הציונות וההתיישבות בחבל הארץ המוכה הזה.

בצדק עמדו תושבי הקיבוץ על כך שהמדינה צריכה לנהוג בהם בנדיבות. לא רק בגלל מה שחוו: ההקמה מחדש לא תתאפשר אחרת, כי לא יתאפשר לממן את ההריסה ואת הבנייה מחדש ללא מדיניות מרחיבה, שהיא ההפך המוחלט מהגרושניקיות המוכרת והמקוממת של משרד האוצר. כבר עמדתי כאן בעבר על הפער שבין דרישות התושבים בקיבוצים אחרים שאותם מבטאת מינהלת תקומה לבין הצעות המדינה. מבחינת משרד האוצר כל בית שהוא לא טוטאל־לוס, צריך לשפץ ולאכלס. הבעיה היא שהחיים לא מתנהלים בטבלאות אקסל. יש לא מעט בתים שניתן להשמיש אותם, אבל הם מחוּללים כי נרצחו בהם אנשים ונחטפו מהם אנשים. אף אחד לא ירצה לגור בהם מחדש.

זה בדיוק המקום שבו נדרשת הנדיבות שחברי ניר עוז דיברו עליה. הם הרי בקיאים במה שעובר על בארי ועל כפר עזה ועל הקיבוצים האחרים, ורוצים לחסוך מעצמם עד כמה שניתן את הוויה דולורוזה הזאת. יש בישראל שני אנשים שיכולים לחסוך אותה מהם: ראש הממשלה ושר האוצר. הראשון ממשיך להימנע מהגעה לניר עוז, מתוך אמונה שלמה שאם יגיע ידבק בו האסון ותדבק בו האשמה. ידידי, הפסיכולוג דני פרידלנדר, אמר לי השבוע שנתניהו מתנהג כמו נהגים בצומת, שמסיבים מבט כשניגש אליהם קבצן לבקש כסף. הם מאמינים שאם הם לא רואים אותו, הוא לא באמת שם. ייתכן, אבל לבנימין נתניהו אין פריבילגיה לא לראות: הוא ראש הממשלה. סירובו להגיע לניר עוז הוא אות קין עצום על מצחו, וסמל תמידי לבריחתו מאחריות.

שר האוצר הגיע ביום שלישי לניר עוז, וזה הדבר החשוב השלישי שקרה השבוע לקיבוץ. בצלאל סמוטריץ' הוא האיש עם האצבע על הצ'ק, והוא גם צלע פוליטית חשובה בממשלה הזאת, שעד כה הביע התנגדות לכל עסקת חטופים. הוא התקבל בקיבוץ באיפוק אצילי, שהכעס והעצב וחוסר האונים והדאגה ניבטו ממנו בכל מבט. כשיצא, העיד על עצמו שהביקור שינה אותו. יסלח לי סמוטריץ', אבל לא מילותיו יעידו על כך אלא מעשיו: מול פקידי האוצר בענייני הבנייה מחדש של העוטף, ומול חבריו לממשלה והעומד בראשה בסוגיית החטופים שמשוועת לפתרון.

אחרי הביקור. ובכל זאת, שיבחתי את סמוטריץ' על הביקור, כי סברתי שטוב עשה כשהגיע. חבר העיר לי שאין מה לשבח אדם שעושה את המובן מאליו. נהפוך הוא: לדבריו העובדה שהגיע באיחור ניכר היא סיבה לביקורת, לא לשבחים. יש טעם בדברים, ובכל זאת: ישראל חייבת למצוא דרך להיבנות מחדש, כמדינה וכחברה. סמוטריץ' הוא לא מיינסטרים - הוא קוטב. ואני מקווה שהגעתו לניר עוז מסמנת כי הבין שהוא חייב קצת להתמרכז.

יהיו שיטענו כי זה היה ביקור פוליטי ציני ומחושב, שנבט על רקע מצבו הרעוע של סמוטריץ' בסקרים ועל רקע הביקורת הקשה שמוטחת בו מבית, במרחבי הציונות הדתית, על תמיכתו בחוק ההשתמטות מגיוס בשעה שרוב רובם של מצביעיו משלמים מחיר אישי, משפחתי, כלכלי, ולא פעם גם בדם על שירות סדיר ומילואים קשה ותובעני. ייתכן שגם הטענה הזאת נכונה, וגם כאן - זה לא חשוב. העיקר שהגיע, ושמע את שרון קוניו שנחטפה לעזה עם בנותיה וביקשה ממנו להביט בהן ולומר אם זה ניצחון, כשבעלה דוד ואחיו אריאל ובת זוגו ארבל עדיין חטופים.

יהיו גם שיטענו כי הדברים נאמרו מהשפה לחוץ. הנה, יממה אחר כך הזדרז להצהיר ש־2025 תהיה שנת הריבונות ביהודה ושומרון. המלחמה טרם נגמרה, התושבים לא חזרו לצפון ולעוטף ההרוסים שדורשים בנייה מחדש, וסמוטריץ' ממהר להסיט את הקשב - ובמשתמע גם את התקציבים - לזירה אחרת, שגם כך זוכה לתעדוף תמידי. כמי שיושב על הקופה סמוטריץ' מבין היטב שאין גם וגם. הבטחותיו בניר עוז ייבחנו במעשים.

עם טענה אחת קשה יותר להתמודד: מה היה קורה אם הוא היה מגיע לניר עוז מוקדם יותר. איך זה היה משפיע על המשא ומתן, ועל ראש הממשלה שחרד לגורל הקואליציה שלו יותר מאשר לגורל החטופים. אולי חלקם כבר היו כאן, ואולי חלק מאלה שנרצחו בשבי - ובהם רבים מבני הקיבוץ הזה - היו עדיין בחיים. גם כאן, הלקאה עצמית לא תעזור. צריך להסתכל קדימה, ולקוות שסמוטריץ' באמת השתנה כמו שאמר. הלוואי שהוא הבין שטעה, וינהג מעתה אחרת. זאת הזדמנות עבורו, ועבור כולנו. חובת ההוכחה היא עליו.