ישראל כ"ץ: הבולדוזר כבר נוסע, אבל בזהירות

אין זו הפעם הראשונה שישראל כ"ץ נכנס ללשכת שר חדשה, אבל את העובדה שהפעם מדובר בסיפור אחר הרגיש אפילו לפני שכף רגלו דרכה בקריה. כשותף למהלך החלפת שר ביטחון מכהן באמצע מלחמה, חובת ההוכחה עליו. פעולותיו והחלטותיו בשבועות הקרובים יכתיבו אם היתה הצדקה אמיתית להדחתו של יואב גלנט, לא רק בשיקום האמון שבין שר הביטחון לבין ראש הממשלה, אלא בתוצאות ממשיות בשדה הקרב.

כניסת כ"ץ לתפקיד היא שינוי טקטוני באזור החיץ שבין הדרג המדיני וראש הממשלה לבין רמטכ"ל וצמרת צה"ל. מאז תחילת המלחמה תיווך שר הביטחון את מדיניות צה"ל לראש הממשלה ולחברי הקבינט. מעתה יתווך שר הביטחון את מדיניות ראש הממשלה והקבינט לצה"ל. גלנט חסך מהרמטכ"ל הרצי הלוי את החיכוך עם בנימין נתניהו והתעמת איתו בעצמו. כעת ייאלץ הלוי לראשונה ללמוד להתעמת בעצמו עם הפוליטיקאים. או להתיישר איתם. או ללכת הביתה.

לכ"ץ יש שיטה קבועה בכניסה למשרדי ממשלה חדשים: להיפגש עם כל הגורמים הרלוונטיים, ללמוד ולהעמיק בחומר, להתחיל לקבל החלטות - ואז לוודא ביצוע. בכניסה האחרונה ההליך היה קצר, אבל בלא מעט נושאים סירב לעסוק בשבוע הראשון לתפקידו. למשל, בנושא חוק הגיוס. או בנושא המעצרים המנהליים. הפוליטיקאים - החרדים, הדתיים מהימין - דורשים תשובות מיידיות. כ"ץ הודף. לאט לכם, אמר. ניפגש עם כל הגורמים הרלוונטיים, נלמד את הנושא - ואז נחליט.

כ"ץ נכנס למשרד הביטחון בדיוק בנקודת התפר של העברת המלחמה בלבנון משדה הקרב לשדה המדיני. כמו ראש הממשלה והדרג הצבאי, גם הוא רוצה עסקה. הסכם כניעה של חיזבאללה, הוא קורא לזה. הסגת כל כוחות חיזבאללה לקו הליטני וחופש פעולה לצה"ל לפעול כנגד כל הפרה. ביטחון תושבי הצפון לא יהיה נתון בידי יוניפי"ל וכוחות בינלאומיים, וגם לא בידי צבא לבנון, אלא בידי צה"ל ובהסכמה מראש של האמריקנים. לכן, אומרים במערכת הביטחון, האש גברה מאוד בימים האחרונים. ישראל, בהנחיית כ"ץ ונתניהו, חזרה לתקוף בדאחייה. 40 תקיפות בשלושה ימים, רק עד ליום רביעי. חיזבאללה מבין שזה נגמר. שבתוך שבוע-שבועיים-שלושה ייאלצו לחתום על מסמך הכניעה.

גם אם הפתרון בלבנון לא מושלם וחיזבאללה לא יושמד, בדרג המדיני רואים במערכה בצפון הצלחה בלתי רגילה. נסראללה חוסל. הארגון פועל ללא הנהגה אמיתית וללא מערכת קבלת החלטות מסודרת או שרשרת פיקוד. ואם יהיה הסכם - יחזור השקט לערי ישראל. לא רק בצפון, אלא בכל הארץ. הירי ממקומות אחרים שאינם לבנון כמעט לא קיים. לראשונה תבודד ישראל את עזה מהזירה הצפונית, ותבהיר לחמאס שהוא נותר לגמרי לבדו. ההסכם בלבנון לא קשור לעזה, וישראל תמשיך לפעול בה ללא הגבלת זמן. שם, ברצועה, לא יהיה הסכם. רק השמדה. זו בשורה חשובה גם לחטופים. הייאוש והידיעה שאין עוד מי שיושיע את מחבלי חמאס עשויים לזרז את שחרורם.

לכ"ץ אין עניין בעימות עם הרמטכ"ל, אבל הוא גם לא יהסס לפתח כזה אם יהיה צורך בכך. החלטות הקבינט הן אבני הדרך שעליהן יפסע צה"ל, ובניגוד לעבר שר הביטחון החדש יעמוד על כך. אם יש דבר שאלה הכפופים לכ"ץ לומדים מהר מאוד על בשרם, הוא שאי אפשר למרוח את השר. לא ברשות הנמלים, לא ברכבת ישראל, לא פקידי האוצר, ולא מפקדי צה"ל.

לא סתם צף ועלה שמו של האלוף אייל זמיר כמועמד לרמטכ"ל הבא. עדיין מוקדם לדבר על זהות המחליפים. אגב, זמיר אכזב מאוד את השר הנכנס כשהודיע לו במפתיע שהוא עוזב, אחרי שבפגישה קודם לכן הצהיר שיישאר. יותר מאשר הדברים נועדו לאוזניו של זמיר, נועדו הם לאוזניו של הלוי. נתניהו התחייב בפני האמריקנים שלא ידיח עוד בכירים במערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל. הוא לא התחייב שהלוי לא יעזוב מעצמו.

יועמ"שית על זמן שאול

מי שלא תעזוב בעצמה היא היועמ"שית. בזמן האחרון אין כמעט כינוס של שרי הממשלה, לא משנה באיזה פורום - ישיבת ממשלה, קבינט, ועדת שרים או ראשי קואליציה - ששמה לא עולה כאחת הבעיות הקשות לתפקוד הממשלה. לא פעם הדברים נאמרים בפניה. בישיבת ראשי הקואליציה האחרונה ביום שני שוב עלה שמה של בהרב־מיארה על המוקד. כמעט כל ראשי המפלגות, מהחרדים ועד הציונות הדתית ובן גביר, דיברו על זה שכך אי אפשר יהיה להמשיך. ראש הממשלה הנהן בהסכמה. בשיחות סגורות השבוע אמר שהיא מנסה להפיל אותו - מחקירות אנשי לשכתו (נתניהו מאשים שמנסים להפוך את אלי פלדשטיין לעד מדינה נגדו), ועד להחלטה הקרובה לפטר את איתמר בן גביר.

אפילו גדעון סער, שמינה את בהרב־מיארה, משמיע קולות הסתייגות די רמים מהתנהלותה. בישיבת הקבינט התייחס, בפניה, להחלטתה המסתמנת לפטר את בן גביר ואמר לה: "אני מבין שאת רוצה שיכפיל את כוחו בבחירות הבאות". גם בישיבת הקבינט תקפו שרים רבים את היועמ"שית, עד שאחד השרים הגיב לכך ואמר שהוא לא זוכר מתקפה חזיתית כזאת מעולם.

הדרישה לפטר אותה, או לפצל את תפקידה ולהפריד בין התביעה הכללית לייעוץ המשפטי, הופכת לנחרצת ואולטימטיבית יותר. הדרישה לפטר את בן גביר היא קו אדום. התחושה הכללית היא שזה עומד להיגמר, כך או כך. מובן שגם בג"ץ יתערב. כשמונתה בהרב־מיארה, הבהיר לה סער שייתכן כי פיצול היועמ"ש, מהלך שניסה לקדם כשר המשפטים בממשלה הקודמת, יתרחש עוד בקדנציה שלה. מדובר בהבהרה משפטית לכל דבר, למנוע מבג"ץ להחליט שחקיקה כזאת יכולה לחול רק מהיועמ"ש הבא ואילך. אם המגמה תימשך, ייתכן שמי שישתמש בטיעון ההוא תהיה הממשלה הזאת. 

השבוע החליט בית המשפט שבו מתנהל משפט נתניהו, כי שמיעת עדותו של ראש הממשלה תתחיל כמתוכנן בתחילת דצמבר. החלטה לא סבירה בעליל. מגוחכת במיוחד תגובת האופוזיציה הלהוטה להפיל את נתניהו, שחבריה הרבו לצטט את דבריו של נתניהו עצמו כי יוכל לנהל את המדינה ואת המשפט במקביל. כאילו לא היה 7 באוקטובר שטרף את הקלפים. כששואלים אותם איך הפך "חוק הגיוס" שלהם מהכנסת הקודמת ל"חוק ההשתמטות" בכנסת הנוכחית, 7 באוקטובר נשלף כסיבה מעולה לשינוי בעמדה. 7 באוקטובר סלקטיבי.

על תקן משיח יו"ש

בבחירות לנשיאות בארה"ב ניצב טראמפ כמועמד כשהוא שקוע עד צוואר בחשדות, בחקירות, בכתבי אישום ובהליכים פליליים. הניצחון בבחירות איפס הכל. באמריקה אין דבר העומד מעל רצון הבוחר. בישראל, למצער, יש את "האינטרס הציבורי". הוא לא קשור לרצון העם ומנותק ממנו. הוא נקבע על ידי קבוצת מקבלי החלטות מהדרג המשפטי והפקידותי, ואין שום דרך לרצון העם לחדור אותו.

תוצאות הבחירות והמינויים שהחל טראמפ לבצע השבוע מביאים איתם שינוי דרמטי בישראל ובמזרח התיכון. שותפיו הקואליציוניים של נתניהו - בעוצמה יהודית, בציונות הדתית, וגם בארגוני הימין התומכים בממשלה אך לא בכנסת, כמו מועצת יש"ע ותנועות ההתיישבות, שאהבו מאוד את תמרוניו של ראש הממשלה מול הממשל הדמוקרטי - התחילו לדון בימים האחרונים איך לעקוף את השפעתו המזיקה הצפויה מול הממשל החדש, שמסתמן כהרבה יותר ימני ממנו.

לרבים מהם ערוצים משלהם עם השרים ועם השגריר החדשים, וכניסתו של טראמפ לבית הלבן תסמן מבחינתם את הרגע שבו הופך נתניהו מנכס לנטל. מכשול למאמצי הסיפוח. נתניהו יכול להסכים לסיפוח אזורים קונצנזואליים - בקעת הירדן, אריאל, מעלה אדומים, אולי גוש עציון - אבל הם רוצים הכל. כפי שדיוויד פרידמן כתב בספרו: סיפוח אזורי B ,A ו־C. לא רק שאין מדינה נוספת בין הנהר לים, אלא גם אין רשות. יש רק ישראל.

לא עוזב את העיר

יואב גלנט נזכר השבוע בתשובה שהיה נוהג להשיב לחבריו מצה"ל כששאלו אותו מה ההבדל בין הצבא לפוליטיקה. ההבדל המרכזי, היה עונה להם, זה שבצבא אחרי שאתה גומר לטפל באויב הוא מת, ובפוליטיקה הם תמיד קמים ומנסים להרוג אותך מחדש.

את השבוע הראשון ב"אזרחות" ניצל גלנט, מלבד השתתפות מתוקשרת בהופעה של שלמה ארצי, בביקור משפחת דנינו ששכלה את בנה אורי שנרצח בשבי חמאס, בהשתתפות בטקס האזכרה המצומצם שקיימה משפחת רבין, שאותו הכיר גלנט היטב כמי שקיבל ממנו פקודות ותדרוכים כשהיה מפקד השייטת, בביקור במחלקת השיקום במרכז שיבא, וביום רביעי אף קפץ לכנסת. בין השאר, כדי לבחון כיצד יתקבל על ידי חבריו.

התגובות היו מעורבות. חלק מחברי הכנסת בליכוד לחצו את ידו של השר המפוטר בחום; אחרים, בעיקר אלה המזוהים עם תמיכה בלתי מסויגת בראש הממשלה נתניהו, החמיצו פנים. באופוזיציה התקבל כמעט בתשואות. אבל למרות הפער הבולט בין התמיכה הנוכחית בו בקרב המחנה שאליו הוא משתייך לבין המחנה השני, גלנט לא מתכוון לעזוב - לא את הפוליטיקה ולא את הליכוד.

בתקופה הקרובה מתכוון גלנט להשלים את הפער ולהיפגש עם חברי כנסת וראשי קבוצות גדולות, ראשי ערים ופעילים מרכזיים ("את כל מה שהם עשו בזמן שאני ניהלתי את המלחמה, אני אעשה עכשיו", הוא צוחק במרירות), כדי לבנות בסיס כוח שיבטיח את חזרתו לרשימת הליכוד למרות הניסיונות הצפויים לחסלו. גלנט ינסה לעמוד בראשות חבורה שיקים, אבל לא יהסס להמשיך גם לבד. בימי הזוהר שלו בשייטת השתתף לא פעם במבצעי בדד, כולל אחד שבו הרג במו ידיו מחבל באמצעות סכין בלבד.

גלנט הוא עדיין חלק מהקואליציה, יצביע איתה בכנסת ויכפיף את עצמו למשמעת הקואליציונית. בתקציב הוא יתמוך, הוא לא רוצה להפיל את הממשלה. הקו האדום הוא חוקי הגיוס. לכולם הוא יתנגד - מהגיוס ועד המעונות. בנושאים המשפטיים טרם החליט. כשיבואו ההצעות ידון בהן לגופן.

גלנט לא מתחרט על דבר. לדעתו, בסביבות אפריל התגלה הפער המהותי בינו לנתניהו. הוא, גלנט, חתר לעסקת חטופים. מנגד, נתניהו העדיף את היציבות הקואליציונית. אף אחד לא ישכנע אותו שמניע אישי או אי־אמון היו הגורמים לפיטוריו. אצל נתניהו אין שום דבר אישי. עובדה היא שהכניס רק עכשיו את סער, שדעתו עליו ידועה. הכל רק פוליטיקה.