ואחרי שחגגנו: המטרות שצריכה ישראל להציב לממשל החדש

חרף המאמץ המשותף של צה"ל, השב"כ, פרקליטות המדינה, המשטרה והתקשורת להפיל את ראש הממשלה בחודשיים שנותרו עד להשבעת הנשיא טראמפ, בכל זאת קורה משהו טוב בארה"ב.

שורת המינויים הבכירים של הנשיא הנבחר מעידים על ממשל חדש שעומד לקום בוושינגטון בהרכב שלהגיד עליו שהוא פרו־ישראלי זה המעט שאפשר להגיד. אחד־אחד אתה מוצא שם אישים שתומכים בישראל אידיאולוגית, מזדהים איתה ורוצים להיטיב איתה באופן פעיל.

"הציונות והאמריקניות הן קווי החזית של תרבות המערב והגנת החירות בעולם היום", אומר שר ההגנה המיועד פיט הגסת', פנים מוכרות מרשת "פוקס". לפני כמה שנים הוא אמר: "למדתי להעריך את המורשת היהודית ואת המדינה היהודית. אני מבין איך מבחינה גיאופוליטית אנחנו קשורים יחד, וכמה קריטי שנעמוד לצידו של בעל ברית חזק (כמו המדינה היהודית)". הנשיא הנבחר אומר עליו, ש"איתו ארה"ב לעולם לא תתקפל". הוא צפוי להיתקל בבעיה באישור מינויו בסנאט.

מייד לאחר ניצחון טראמפ נבהלו הפרשנים הבכירים בערוצים הפדרליים, ונאחזו בתקווה שג'ארד קושנר כבר לא יהיה שם וטאקר קרלסון דווקא כן יהיה שם, והכי חשוב - מייק פומפאו וניקי היילי! מייק וניקי! הם לא יהיו שם. וכמה נפלא שהפעם יהיה רע. אז ההבדל הוא שטראמפ מתכוון לפתוח במערך התקפי של תמיכה מקיר אל קיר בישראל. גם למייקל אורן תהיה בעיה. לא נראה שיימצא בממשל טראמפ מי שיאיים על ישראל בסנקציות ויכופף לה את היד, כפי שמצפה השגריר הניצי לשעבר. צריך הרי לסיים את המלחמה ולשחרר את החטופים, ואיום בסנקציות זה טוב בשביל נתניהו כדי לשכנע את שותפיו.

אז זה לא יהיה, ונוסף על הגסת' - מרקו רוביו כמזכיר המדינה, מייק האקבי כשגריר ארה"ב בישראל והקולונל וולץ, בוגר הכומתות הירוקות, בתפקיד היועץ לביטחון לאומי (הקולונל קורץ כנראה לא היה פנוי).

מרקו רוביו אמר במסדרונות הסנאט לכמה מוחות שהוא בעד שישראל תחסל את חמאס בעזה עד השריד האחרון של הארגון. ומה אתה חושב על כל האזרחים ההרוגים בעזה, נשאל? "אני מאשים את חמאס. חמאס צריך להפסיק לבנות את מערכי הטרור שלו מתחת לבתי ספר ולבתי חולים, שיפסיק להסתתר מאחורי אזרחים. אני מאשים במאה אחוז את חמאס גם במותם של ילדים בעזה". וואו! אפילו אילנה דיין לא יודעת למלמל דברים כאלה.

בממשל טראמפ הקודם מזכיר המדינה במשך תקופה ארוכה היה איזה איל נפט בשם טילרסון. הוא לא היה ידיד ישראל גדול, אלא בעיקר רפובליקני מהזן הישן של זוללי הנפט. הממשל כפי שמצטייר ישים סוף לפרויקט הדה־לגיטימציה הסמויה שהוביל ממשל ביידן נגד מדינת ישראל. בממסד הביטחוני בישראל חושבים שהנשיא ביידן היה ידידה הגדול ביותר של ישראל אי־פעם. זה לא נכון.

בהיבט של אספקה מתמשכת של ציוד, נשק ותחמושת, ביידן היה טוב לישראל. אבל כל זה אינו משתווה לנזק שגרם בהטלת סנקציות על גופים ועל יחידים במדינת ישראל, תוך יצירת המשוואה המשפטית והמוסרית הכוזבת שבין הטרור ל"אלימות המתנחלים". בצד הישראלי צריך למנות משפטן בכיר שיעבוד מול הממשל החדש כדי לנטרל את בתי הדין בהאג ואת גופי האו"ם; האו"ם בהתנהלות שלו הוא המולדת והוא העורף האסטרטגי האמיתי של הטרור החמאסי והחיזבאללאי. בשיתוף אנשי טראמפ תימצא הנוסחה לטיפול באיראן ובפרויקט הגרעין שלה.

מדברים מהשטח

בממשלה התפלאו על התוכנית המצומצמת שהציג הצבא ללבנון, וכעת, אמנם באיחור, מתקדמים הכוחות עמוק יותר כדי לתת מענה לירי הרקטות הבלתי פוסק

כוחות מיחידות החוד של צה"ל יצאו בשבועות האחרונים מדרום לבנון כדי להתארגן מחדש ולעשות הכנות למהלך נוסף של צה"ל. מהו המהלך הנוסף - זה מידע שלא נחשף. הם מבצעים את ההליך הצבאי שנקרא "נוהל קרב", שפירושו הכנה סדורה למבצע. בשלב הזה מדווח על התקדמות של כוחות לקו כפרים נוסף בדרום לבנון, כדי להשמיד עוד ציוד ותשתיות לחימה של חיזבאללה.
למרות הדיבורים על שחיקה, לפחות הכוחות הסדירים שמשתתפים במהלכים הצבאיים נמצאים בסד"כ מלא. הם למדו לארגן את עצמם תוך כדי המלחמה המתמשכת. חלק גדול ממפקדי הטנקים היום עוד לא התגייסו אפילו ב־7 באוקטובר. שוחררו לאורך השנה ארבעה מחזורים ונקלטו מתגייסים צעירים חדשים.

היחידות הסדירות מבצעות בחודשים האחרונים מעברים חדים בין גזרת הצפון לדרום. עבור חלק מהכוחות דווקא המעבר מעזה לצפון הוא סוג של רענון. אם המהלך שהחל באמצע השבוע יהיה משמעותי ויקבל תנופה, המשמעות היא שכרגיל במלחמה הזאת צה"ל לא תכנן נכון את המבצע והיה כבול להנחיות שגויות. תוכניות צה"ל מלכתחילה היו צמודות לרצועת "כפרי המגע".

בממשלה התפלאו שכל התכנון מתמצה ברצועה שהגבול המקסימלי שלה הוא 5 קילומטרים. התוכנית הוגשה לקבינט הביטחוני לקראת סוף יוני, כשלושה חודשים וחצי לפני הכניסה הקרקעית. השרים לא אהבו את התוכנית, והקבינט דחה אותה. הציפייה היתה לקבל תוכנית הגיונית של השתלטות צה"ל על כל המרחב עד הליטני, ואיפה שצריך גם מעבר לו. גם האלוף (מיל') יאיר גולן, שלבנון זאת ההתמחות שלו, היה ביקורתי כלפי מבצעי התשתיות כשהתברר כמה הם מוגבלים, ולא כוללים אפילו השתלטות על קו רכסים קדמי.

מפקדים שהשתתפו במבצעים מספרים שמלבד השמדת התשתיות והאמל"ח, המנהרות וכל מאגרי הטילים והמשגרים בכפרי המגע, היו להם מעט היתקלויות מקרוב עם לוחמי חיזבאללה. הושמדו חוליות נ"ט מטווחים ארוכים של בין 3 ל־5 ק"מ - אלו הטווחים שמהם ירו מחבלי חיזבאללה על הכוחות.

המחבלים, באופן טבעי, ניתקו מגע וברחו מפני כוחות עדיפים וביצעו מעין מארבים רחוקים. עכשיו, באיחור, מתקדמים יותר עמוק בגלל הצורך לתת מענה לירי הטילים הבלתי פוסק. הכוחות בשטח משדרים שפשוט לא השתלטו על מספיק שטח בדרום לבנון. חטיבה 7 היא מחטיבות השריון שעושות הכל, גם בעזה וגם בלבנון. אף לוחם חי"ר לא נכנס לפעולה בשתי הזירות ללא הליווי של הטנקים. מבחינת המיגון, השריון הגיע למלחמה הזאת כשהוא מוכן טוב יותר מבעבר. זה כולל את השריון הפיזי, ובחטיבות החוד גם את ה"מעיל רוח". אחרי יותר משנה של לחימה יש לשריונרים הרבה ביטחון עצמי, והסיסמה "האדם שבטנק ינצח" קיבלה תוספת: "האדם ישמור על הטנק", כי אתגר התחזוקה הוא חסר תקדים מאז 1973.

אירופה הקלאסית

אירועי אמסטרדם בסוף השבוע שעבר לא הפתיעו את ד"ר פיאמה נירנשטיין, חוקרת במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון . כבר בשנות ה־70 מכרה אירופה את היהודים והישראלים לאש"ף תמורת שקט מדומה

אופייני שהפרשנים הצבאיים, הביטחוניים, וכו' מחפשים את המחדל - כן, "המחדל"! - בתווך שבין הגופים המודיעיניים הממלכתיים וכמובן המטה לביטחון לאומי; ואילו ד"ר פיאמה נירנשטיין הבחינה במה שרבים שמו לב אליו אבל לא העזו לדבר עליו: מאות או עשרות מתפרעים ערבים באמסטרדם רודפים מאות רבות של אוהדי כדורגל ישראלים, ואלה, שחלקם בוודאי שירתו בצה"ל, לא מתגוננים ולא תוקפים בחזרה. "הם היו חייבים להחזיר לתוקפים שלהם", אמרה לי בביתה בירושלים, "והאירוע שנחרת בתודעה: אדם מוטל אל הקרקע, בתנוחת התגוננות, ואומר לתוקפיו 'אני לא יהודי'".

בשביל פיאמה זה בלתי נסבל. אלה לא רק ההולנדים, גם הישראלים שכחו את הלקח. זה מה שהטריד את פיאמה נירנשטיין השבוע. היא חוקרת של ההיסטוריה היהודית, והתופעה של יהודים צייתנים שמיהרו לרכבות הנוסעות אל הלא נודע רודפת אותה. היא הוזמנה על ידי שר החוץ הקודם, ישראל כ"ץ, לשמש יועצת לנושאי אנטישמיות במשרד החוץ. הכינה תוכנית למאבק אסטרטגי באנטישמיות, לא חשובים כרגע הפרטים. "כל התוכניות שקעו ונבלעו בתהום של הדיפ־סטייט במשרד החוץ", היא אומרת. היא לא קיבלה שיתוף פעולה מעובדי המשרד.

מעטים בעולם, ובוודאי בארץ, מכירים את נושא האנטישמיות, למדו וחקרו אותו טוב יותר מנירנשטיין. כבר ב־2004 פרסמה את הספר "האנטישמיות הפרוגרסיבית". ספר נוסף מהעשור הראשון של המאה: "הנטישה: איך המערב בוגד ביהודים", וב־2007 - "ישראל היא אנחנו".

על שולחנה בסלון עמוס הספרים מונח הספר האולטימטיבי של פרופ' רוברט ויסטריך, שכל כך חסר היום: "מאמביוולנטיות לבגידה - השמאל, היהודים וישראל". הספר הקלאסי יצא כבר לפני 12 שנים ואין סיכוי שיתורגם לעברית, אלא אם כן אני לא יודע משהו. האנטישמיות החדשה והאפקטיבית לא נלמדה בישראל בעשורים האחרונים, משום שמקורותיה הם השמאל והעולם הערבי. מי שירשה את ויסטריך במכון וידאל ששון באוניברסיטה העברית לחקר האנטישמיות היא מלומדת איטלקייה, שהורידה את המכון לחלל ריק של חוסר נוכחות. כמה מחוקרי השואה המפורסמים, ובהם ישראלים, הם מראשי התועמלנים האנטי־ציוניים ואנטי־ישראליים במערב ומרופדים היטב באוניברסיטאות אמריקניות.

כשחושבים על האנטישמיות האירופית של היום, נוטים לשכוח ששנות ה־70 של המאה הקודמת היו המקבילה של שנות ה־30 עם מדיניות הפייסנות והבדלנות שאפשרו להיטלר לחולל את הטרור הנאצי. בשנות ה־70 אירופה כרתה ברית עם השטן הטרוריסטי של אש"ף, שבמסגרתה הטרוריסטים לא יפעלו בארצות האיחוד האירופי ויתמקדו בישראל וביהודים.

בישראל נחרתו בתודעה אירועי הטרור בפריז בתחילת שנות ה־80, כשברקע מלחמת של"ג. אירוע טרור משמעותי ביותר שהתרחש ברומא ב־1982 על אותו רקע נשכח - חוליית מחבלים בחליפות זרקה רימונים וריססה את הקהל היהודי שיצא מבית הכנסת הגדול. פיאמה הזכירה לי את הפיגוע. נפצעו כ־40 איש ונרצח ילד יהודי בן שנתיים. הפיגוע בוצע על ידי מחבלים פלשתינים בשמיני עצרת, שמחת תורה. 9 באוקטובר. אולי עסקני המודיעין בישראל צריכים להטמיע גם מידע מהסוג הזה.

ביקורת בונה

ועדת האיפכא מסתברא צריכה לקום בכנסת, ולקבל סמכויות של מעין ועדת חקירה. לגבי הגוף שיחקור את 7 באוקטובר נצטרך להיות יצירתיים

שני גופים חדשים על הפרק. אחד, חוק לכינון גוף הערכה מודיעיני חדש, שיהיה כפוף לראש הממשלה. השני, יוזמה שבאה באיחור רב להקמת ועדת חקירה.

גוף ההערכה החדש מוצג כרגיל בתקשורת בצורה מטעה. לפי החוק המוצע, הגוף הזה אמור לתת את שירות איפכא מסתברא, שמדברים עליו מאז ועדת אגרנט, לאפשר לאנשים מבחוץ לבצע בקרה על הערכות גופי המודיעין.

בעיקרון, מובן שהערכות מודיעין נוספות שיאפשרו לראש הממשלה ולממשלה בכלל לבחון באמצעים משלהם בעיקר את הערכות המודיעין של אמ"ן הן דבר חיובי, אבל הרעיון של הקמת גוף הערכה חדש הוא לא טוב. לפחות לא מה שמציעים עכשיו בכנסת. הבעיה צריכה למצוא את התשובה במסגרות קיימות, למשל המטה לביטחון לאומי. ייתכן שהמודל הוא דווקא התפקוד המוצלח של המל"ל בהנהגתו של מאיר בן שבת בתקופת מגפת הקורונה. אבל נוסף על כך, השכל הישר בנושאי ביטחון ומודיעין נמצא במקום הכי משוקץ - בפרלמנט, בכנסת. צריכה לקום ועדה לענייני מודיעין שאינה ועדת המשנה לשירותים החשאיים. הוועדה תקבל סמכויות מלוות בחובות של סודיות לפעול כמעין ועדת חקירה מתמדת, שנחשפת לכל מה שחכמי המודיעין, על זרועותיו, מקבלים. סביר מאוד שחברי כנסת שבתקשורת מזלזלים בהם יכולים לבצע את בקרת ההערכה טוב יותר מאשר חוקרי המכונים הידועים שכשלו.

ועדת חקירה למחדל 7 באוקטובר ולמה שקדם לטבח היא דבר הכרחי, והיוזמה להקמת ועדה מיוחדת שאינה "ועדת חקירה ממלכתית" היא נכונה. הוועדה צריכה לקום על פי חוק מיוחד, וההרכב כפי שמציעים באופן כללי גם הוא נכון; השאלה היא אם האופוזיציה תירתם לנושא.

ועדה ממלכתית לא מתאימה. לא רק משום שאין אמון במערכת המשפט או בשופט יצחק עמית. מערכת המשפט היא חלק מהמחדל בגלל המשפטיזציה שהובילה לביטול רצועת האבטחה שלפני גדר הגבול, ובגלל המעצורים שהתגלו בדבר הבסיסי ביותר של פתיחה באש על מחבלים ב־7 באוקטובר, ההמתנה לאישורי ירי.

כמו כן, קשה מאוד למצוא אנשי ביטחון בכירים, רמטכ"לים בדימוס, שאינם נגועים בעשייה הצבאית שהובילה ל־7 באוקטובר. התגובה השלילית בזמנו למינויים של שאול מופז או ראש אמ"ן לשעבר אהרון זאבי פרקש היתה אותנטית ונכונה. אלה אנשי ממסד שכשלו בעברם ויש להם חלק בהתנתקות, למשל, שהובילה לטבח חמאס. הוועדה שתמונה חייבת להיות בעלת סמכויות דומות לאלה של "ועדת חקירה ממלכתית", ואין ספק שכך גם יתייחסו מבחינה משפטית לממצאיה ולמסקנותיה.