לא מעט בכירים ישראלים הגיעו לצפות במשחקי ההכרעה של טורניר גביע העולם בקטאר בדצמבר 2022, עשרה חודשים בדיוק לפני טבח 7 באוקטובר - שאותו מימן חמאס באותו כסף קטארי. המדינה המארחת אפשרה לכל ישראלי להיכנס אליה במהלך התחרויות, ואף שחלק דיווחו על תקריות לא נעימות הקשורות במוצאם היהודי ובהיותם ישראלים, הרוב זכרו את הביקור כחוויה חיובית וחד־פעמית.
הקטארים, במסגרת תוכניתם הגדולה להשתלט על הספורט העולמי, סימנו "וי" משמעותי עם כיבוש הענף הפופולרי ביותר, נוסף על אירוח תחרויות משמעותיות בענפים אולימפיים, ובנסיכות חולמים כעת על קבוצת כדורסל מקומית שתשחק בגביע אירופה. המטרה הגדולה הבאה של אילי הנפט מהמפרץ היא אירוח האולימפיאדה, ובכך הם מקווים להשלים את הדאבל: גביע העולם בכדורגל ואירוע הספורט הגדול בתבל בתוך פחות מדור. הספורט, כמובן, הוא לא רק עניין עסקי אלא לא פחות מכך צינור להעברת מסרים פוליטיים, כלי להלבנת השלטון ואמצעי המאפשר שינוי תדמיתי במדינות עם חוקים נוקשים ופרימיטיביים.
את השילוב בין ספורט לפוליטיקה ראינו שוב לפני שבוע וחצי, במסגרת משחקי ליגת האלופות, כאשר אוהדי פריז סן ז'רמן הניפו דגל על יציע שלם עם הכיתוב FREE PALESTINE. הדבר אסור על פי חוקי אופ"א, ארגון הגג של הכדורגל האירופי, שנוהג גם לאסור הנפת דגלי ישראל במשחקים בינלאומיים שאינם קשורים ישירות אלינו, אבל הפעם לא מיהרו שם להגיב. הנהלת הקבוצה, מצידה, אסרה על האוהדים השרופים להגיע לאצטדיון בימים שבהם אין משחקים. במילים אחרות: התעלמות מוחלטת ועונש מגוחך מצד המועדון. אולי ככה זה כשהנהלת הקבוצה היא קטאר עצמה, ואת ההשתלטות על הקבוצה ביצעה בעזרתו של לא אחר מאשר עמנואל מקרון.
כלי תעמולה ושליטה
לקראת משחקה של נבחרת ישראל בפריז אתמול (העיתון ירד לדפוס לפני שריקת הסיום), הפצירו גופי הביטחון הישראליים וההתאחדות לכדורגל באוהדים מישראל להימנע מלהגיע לאצטדיון כדי לא לסכן את חייהם - בקשה תקדימית בהיסטוריה של הכדורגל שלנו. כבר בלילה שלפני המשחק נערכו מחאות אלימות בעיר כאשר 4,000 מוסלמים ופרו-פלשתינים התפרעו והתעמתו עם כוחות המשטרה. כל צמרת הממשל הצרפתי ראתה את המתרחש והודיעה שתגיע למשחקה של הנבחרת המקומית מול ישראל, כדי להביע הזדהות עם נבחרת האורחת, וכך גם ניקולא סרקוזי.
מישל סזינסקי, יהודי שעלה בעבר לישראל וחזר לפריז, סיפר לנו השבוע: "אני מתכוון ללכת למשחק, אבל כל מי שחשב להביא את הילד שלו ויתר על זה. זה יותר מדי מסוכן בעת הזאת. זה לא המגרש עצמו, שהוא בטוח למדי, אלא הסמטאות המסוכנות בכניסה וביציאה, בשכונה שהיא בעייתית מלכתחילה. במיוחד כשאנחנו יושבים ביציע האוהדים של ישראל ונכנסים ויוצאים ביחד, ואז מראש אנחנו מסומנים על ידי מי שמחפש מכות". כששאלתי אותו אם הוא מתכוון להגיע למשחק עם דגל או סממן ישראלי אחר, צחק ואמר: "אם אתה מביא דגל ישראל למשחק הזה - תבוא גם עם אקדח".
השליטה הקטארית בכדורגל הצרפתי יכלה לשמש דווקא כלי להרגעת הרוחות, אך במקום זה הפכה להיות כלי שרת לאנטישמים ולשונאי ישראל בכדורגל העולמי. "הקטארים עושים מה שמדינות עושות משחר ההיסטוריה בכל הקשור לשימוש בספורט", מסביר ד"ר אייל גרטמן, מומחה ליחסי גרמניה־ישראל עם התמקדות בספורט, "כשגבלס הציע להיטלר לארח את המשחקים האולימפיים בשנות ה־30 של המאה הקודמת, הוא הסביר לו שהדבר ישמש כלי התעמולה הטוב ביותר עבור השלטון החדש בגרמניה. הרי גם הוא העתיק למעשה את מה שעשו ברומא וביוון העתיקה כדי לשלוט בהמונים.
הכדורגל בפרט, והספורט בכלל, הוא כלי לשליטה על ההמון. אתה יכול להסתכל על זה אפילו בפרקטיקה של היום־יום: בארגנטינה במשך שנים משחקים בכל יום כדורגל, מתוך מחשבה שאם תיתן להמונים להתגודד סביב המשחק הם לא ייצאו לרחובות להלין על המצב הכלכלי הגרוע שלהם. כשארגנטינה זכתה במונדיאל, מה אמרנו כולנו? 'הם עניים, מסכנים, מה יש להם חוץ מכדורגל?' וגם שם אירחו את גביע העולם בימים שבהם החונטה זרקה אנשים ממטוסים.
"הקטארים הבינו את זה, וכשאתה מצמיד אותם לארגונים פרובלמטיים מלכתחילה, כמו הוועד האולימפי הבינלאומי עם הרקע ההיסטורי הבעייתי שלו, או פיפ"א שהוא ארגון עם היסטוריה של שחיתויות, אתה מבין שמצא מין את מינו. קטאר מלבינה את עצמה דרך הספורט. כשנערכה שם בשנה שעברה אליפות העולם בשחייה, ושחיינית ישראלית זכתה במדליית כסף, לא רחוק משם הסתתרו ראשי חמאס. הקטארים רקדו על כל החתונות, כשליטי האזור. אגב, אפשר להסתכל על העתיד ולראות שבקדנציה של דונלד טראמפ צפויים להתרחש על אדמת ארה"ב גם משחקי גביע העולם בכדורגל וגם המשחקים האולימפיים".
במילים אחרות, ההקשר הפוליטי קיים תמיד כשמדובר בספורט. ולכן, כאשר קבוצות ונבחרות אירופיות מפחדות לשחק בישראל, בעידן שבו קטאר שולטת בכדורגל האירופי, השילוב הזה הופך קרקע פורייה למי שמחפש פעילות פרו־פלשתינית ואנטי־ישראלית: גם מדובר בספורט הפופולרי ביותר בעולם, וגם הוא נמצא כרגע בשליטה ערבית, שמאפשרת יד חופשית נגד ישראל.
בדרך לחטוף כרטיס אדום
הספורט הישראלי מוקצה מאז 7 באוקטובר. תחרויות ספורט בינלאומיות לא נערכות בישראל כבר יותר משנה. נבחרת הכדורגל הפכה את הונגריה לביתה החדש, לאחר שראש הממשלה ויקטור אורבאן התערב בכך אישית. בהתאחדות לכדורגל אמרו לנו השבוע ש"בלי הונגריה לא היה לנו כנראה איפה לארח".
אמסטרדם 2024: יהודי נזרק לנהר. ונדרש ממנו לצעוק: Free Palestine | שימוש לפי סעיף 27 א'
יעקב הדס, מי שסיים ממש השבוע את תפקידו כשגריר ישראל בהונגריה ומי שהיה אחראי לחיבור הזה, מסביר מה היה האינטרס של ההונגרים: "התפיסה של הונגריה כיום היא שהספורט הוא כלי חשוב באסטרטגיה של המדינה. השבוע פורסם שמבין כל מדינות האיחוד האירופי, ההונגרים מובילים בהשקעה במתקני ספורט. זה כמובן גם עניין כלכלי, אבל לא רק. במשרד החוץ ההונגרי יש מחלקה שתפקידה הוא מדיניות החוץ הספורטיבית. לכן ההחלטה לקחת על עצמם את אירוח המשחקים של נבחרת ישראל, כולל קהל ואבטחה, היתה אירוע שנוהל על ידי כל הגורמים הרלוונטיים הקשורים בכך. כשאופ"א ביקשה אישורים לכך שההונגרים מוכנים לארח את ישראל, שר החוץ עלה בדיוק על טיסה. הוא חתם על המסמכים במהלך הטיסה, וכשנחת כבר התקבל האישור".
הדס, ששימש בעבר גם שגריר בגרמניה ובירדן, הבין מהר מאוד את המצב: "ברגע שהמועדונים אמרו 'אנחנו לא באים לשחק בישראל כי יש שם מלחמה', הדבר תדלק את כל מה שקורה מסביב. ראינו את זה בעבר במלחמת המפרץ, באינתיפאדה השנייה. ואז מעבירים אותנו לארח בבתים אחרים ובמדינות אחרות ואומרים לנו: גם פה אסור לכם לשחק עם קהל. באותו הרגע אתה מעיר גם את הפרו־פלשתינים, את האוהדים מבחוץ אשר מבינים שאתה בא אליהם למדינה בגלל שאתה לא יכול לארח אצלך בבית".
לכן, כשנודע שמכבי תל אביב תשחק במסגרת גביע אירופה נגד אייאקס אמסטרדם, היה ברור לאוהדים הצהובים שזוהי ההזדמנות הכמעט יחידה להצטרף לקבוצה במשחק בינלאומי אטרקטיבי. כל 3,500 הכרטיסים שהוקצו להם נקנו שלושה חודשים מראש, וכולנו יודעים איך האירוע הסתיים. עכשיו מעיזים לדבר בקול בארגוני הגג של הספורט העולמי על הרעיון, שבמוקדם או במאוחר היה ברור לכל בר־דעת שיגיע: הרחקת ישראל מתחרויות בינלאומיות, עד שהמדינה תצא ממצב של מלחמה ותוכל לשוב לארח בבטחה בביתה. במילים אחרות - להפוך את הספורט הישראלי לספורט הרוסי, שמוקצה ואין שום סימן שיחזור בקרוב לזירה העולמית. משמעות הדבר היא אחת: קריסה של הספורט הישראלי על כל חלקיו, והחזרתו 50 שנה אחורה.
"אין ספק שזוהי משימת העל של האויבים שלנו, ובראשם ג'יבריל רג'וב (יו"ר התאחדות הכדורגל הפלשתינית, ע"ר)", אומר בכיר בהתאחדות הישראלית לכדורגל. "צריך להבין משהו - ארגונים כמו אופ"א או פיפ"א לא הודיעו על דעת עצמם בוקר אחד שהם משעים את הרוסים מתחרויות. הדרישה באה ממדינות גדולות, ואז ממועדונים גדולים, והדרך לשם היתה סלולה. אם נבחרות כמו אנגליה או גרמניה אומרת שהן לא רוצה לשחק נגדך, לארגונים הגדולים אין ברירה אלא להרחיק את המדינה המוקצית. ואם הנזק הכלכלי בשיתוף קבוצות ישראליות יגדל וירגישו שאנחנו 'מציקים', בעיקר בהיבט הכלכלי, אין לדעת לאן זה יכול ללכת. כרגע ההתאחדות מצליחה להילחם בכל החזיתות ולעשות זאת בצורה הטובה ביותר. אנחנו בהחלט בקרבות מאסף, כי רג'וב מנסה כל הזמן לגרום לכך שיופעלו סנקציות נגד הכדורגל הישראלי".
רג'וב פועל באופן עקבי כדי שהספורט הישראלי יעמוד למשפט, ואף ניסה להביא את העניין להצבעה בפיפ"א לאחר שדיווח כי "כל מתקני הספורט בפלשתין נהרסו ו־283 אנשי כדורגל נהרגו על ידי ישראל". עד כה כל ניסיונתיו נכשלו, אבל הוא ממשיך לפעול במסדרונות הכדורגל העולמי.
"משהו נסדק בנו"
מכבי ברלין הוא מועדון הכדורגל היהודי היחיד שפועל כיום באירופה, לאחר שבעבר נסגר עם עלייתם של הנאצים לשלטון. בעלי המועדון הם יהודים, האוהדים יהודים והשחקנים מגיעים מכל הדתות, כולל כוכב מוסלמי אחד שקעקע על רגלו בעברית את המילים "שלום" ו"סלאם". בעונה שעברה הצליחה מכבי לזכות בגביע המקומי לקבוצות בברלין, וכפרס העפילה לראשונה בתולדותיה לתחרות גביע המדינה הגרמני שבו משתתפות הקבוצות הגדולות במדינה.
הקבוצה סבלה לאורך השנים מאירועים ספונטניים של גילויי גזענות ושנאה, אבל לא ממשהו יוצא דופן. קריאות "הייל היטלר" הן משהו שהחברים נאלצו להתרגל אליו. מאז 7 באוקטובר התופעות הללו רק הולכות וגוברות. לשיאם הגיעו הדברים בחודש האחרון, כאשר לא פחות משתי התקפות על אוהדי הקבוצה התרחשו בשבוע אחד, דבר שלא קרה מאז שנות ה־30 של המאה הקודמת. "זה מעלה תהיות רבות לגבי ההמשך", מספר מיכאל קובלנץ, אחד מבעלי הקבוצה. "אנחנו עשינו את זה כדי להראות שאנחנו כאן, עם הסמל של מכבי על החזה, שלילדים היהודים תהיה מסגרת שהיא מעבר לכדורגל, כי אנחנו מעניקים להם עוד כלים לחיים כאן במועדון שלנו. אבל בתקופה האחרונה אנחנו מקבלים טלפונים מהורים ששואלים אם תהיה ניידת משטרה באימון של הילדים, כי אחרת אין להם שום כוונה לשלוח אותם. פעם האימהות לא היו שולחות את הילד שלהן לאימון כי יש שלג בחוץ, כיום הן לא שולחות אם אין ניידת משטרה בחוץ. אז כן, צצות שאלות למה אנחנו צריכים את הבלגן הזה".
חשוב לציין כי בכל הקשור לעולם הכדורגל הגרמני, מדובר במקום עם הכי הרבה תמיכה בישראל בכדורגל העולמי. אוהדים של קבוצות רבות ביקרו פה ודואגים להנציח את החטופים והחטופות הישראלים עם שלטים ביציע, כמו ענבר הימן ז"ל או הרש גולדברג־פולין ז"ל. דניאל לוייכנר, מי שאחראי מטעם בורוסיה דורטמונד על הקשרים מול הקהילה הישראלית, ואף הזמין את משפחתו של נטע אפשטיין ז"ל לגמר ליגת האלופות בעונה החולפת בין ריאל מדריד לבין קבוצתו, מסביר: "משהו נסדק בכולנו מאז 7 באוקטובר. אם עד אז הפעילות של רוב מועדוני הכדורגל בגרמניה עסקה בעיקר בהיסטוריה ובמלחמה באנטישמיות, התמונה השתנתה מאז. ב־7 באוקטובר, אחרי כמה שעות, המועדון הבין שמשהו רע מאוד קורה ושאנחנו צריכים להפגין סולידריות. עדיין לא היה לנו כל המידע, אבל המחשבה מאחורי זה היתה שזה הדבר הנכון לעשות ושצריך לעשות אותו עכשיו".
התמיכה הזו נמשכה גם השבוע, כאשר מועדונים רבים ציינו את ליל הבדולח ותמכו באוהדי מכבי תל אביב בעקבות אירועי אמסטרדם.
נטע זר באירופה
7 באוקטובר טשטש הבדלים, כמובן, בין הקהילות היהודיות לבין מדינת ישראל. פעולות צה"ל השליכו ומשליכות מדי יום על חייהם של מיליוני יהודים ברחבי העולם, ומגרש הספורט הוא המקום שמייצר את האפקט הגדול ביותר למפגש הזה. מי שנחלצו לעזרת אוהדי מכבי תל אביב היו ראשי הקהילה היהודית ואנשי "מכבי" הולנד. הקהילה הקטנה התגייסה במהירות, כמו גם יהודים מרחבי אירופה.
השבוע נודע שיהודי מבריסל ששמע את החדשות נכנס למכונית והסיע הלוך וחזור אוהדים ישראלים מאמסטרדם לעירו, מרחק 300 ק"מ, במטרה להציל אותם מהתופת. ואם העדויות הללו נשמעות לכם מוכרות, אז מה נגיד על כך שלאחר שנה של חרם תרבותי, כלכלי, אקדמי ורפואי על ישראל, רק כאשר אוהדי כדורגל ישראלים חטפו מכות מיהר נשיא ארה"ב היוצא, ג'ון ביידן, לגנות את מה שהתרחש סביב המשחק. לכדורגל יש כוח שאין לשום היבט תרבותי, רחב ככל שיהיה, ואת זה הבינו בסוף השבוע גם אוהדי הכדורגל הפשוטים ברחוב. אפשר לתקוף את מדיניות ישראל בהרבה חזיתות, אבל זו של הכדורגל יוצרת את האפקט המהיר והחד ביותר.
"הכוח של הספורט הוא רחב לא רק במובן הכלכלי אלא בעיקר במובן החברתי", מסביר גרטמן. "כשהסתיים האפרטהייד, כשנלסון מנדלה יצא לחופשי, הוא בחר להראות לעולם את העובדה שדרום אפריקה יוצאת לעתיד חדש דרך הנוכחות שלו במשחק הרוגבי - ענף ספורט שהיה שייך ללבנים בלבד. האירוע הזה זכה לעשרות ביטויים בתרבות הפופולרית: בסרטים, בסדרות, בספרים, ועוד. כשאתה פוגע במישהו דרך הספורט - זו פגיעה כפולה: הן בתדמית והן בעורק חשוב של החברה, אבל מאז שהספורט התמסחר בצורה מוחלטת יש כאן גם פגיעה כלכלית עמוקה".
הקרב על השליטה בספורט העולמי היה מלווה תמיד בתהליכים פוליטיים. מספיק להסתכל על ההיסטוריה של ישראל בזירה הבינלאומית בכל הקשור לכדורגל. עד 1992 שויכה ישראל בכלל לבית האוקיאני, עם נבחרות כמו אוסטרליה וניו זילנד. איך הגענו למצב הזה? בתחילת דרכה של המדינה עוד שיחקנו נגד קבוצות אסיאתיות, לאחר שהשכנות שלנו לא הכירו בנו. אחר כך גם באסיה כבר לא רצו אותנו, וביתר שאת לאחר החלפת השלטון באיראן. בסוף ריחמו עלינו שליטי הכדורגל, שראו בנו מדינה קטנה ומוקפת אויבים שרוצה לקחת את הכדורגל שלה לשלב הבא. אבל הימים הללו חלפו, וישראל מצטיירת כיום כאימפריה מקומית, בטח לא מסכנה.
"אנחנו לא באמת שייכים לאירופה, ואתה רואה את זה בכל מקום", אומר אותו גורם בהתאחדות. "אנחנו היחידים באירופה עם אבטחה כל כך כבדה, אנחנו היחידים עם מגנומטרים בכניסות. כשהאוטובוס של הנבחרת נוסע ממקום למקום זה גורם לרמת האבטחה לעלות, וכל זה עוד לפני מה שהתרחש בסוף השבוע באמסטרדם. בסוף, וזה לא חדש, אנחנו קוץ בתחת של הספורט העולמי, ובמיוחד בכדורגל".
הפרוצדורה של אירוח קבוצה או נבחרת ישראלית מורכבת ביותר: אישורים מגופי הביטחון הישראליים שהם מאפשרים לצאת למשחק; אישור לכמות מאבטחים ישראלים ומאבטחים מקומיים, כאשר לכאורה לראשונים אסור לשאת נשק, דבר שתמיד מייצר חיכוכים בין הצדדים; וצמצום פעילות של ספורטאים ישראלים בתחרויות - נאסר עליהם לצאת מהמלון, מהכפר האולימפי או מאזור התחרות. מאז תחילת המלחמה קבוצות ונבחרות מבקשות לארח את ישראל ללא קהל, דבר שעולה להן מאות אלפי יורו הן באיבוד הכנסות והן בעלויות אבטחה גבוהות. ספורטאים ישראלים בענפים יחידניים כמו טניס נדרשים לשחק ללא דגל ישראל ולייצג לכאורה רק את עצמם, כדי לא לגרום לסיבוכים מיותרים.
מקדמים מטרות אסטרטגיות
מאז הפך הכדורגל לממוסחר במהלך שנות ה־90 המוקדמות ומכר את עצמו לדעת, הזירה הפוליטית התרכזה בשליטה במועדונים. השליטים הערבים, עם הכסף הקטארי וכספי הנפט, לא יכולים לבנות נבחרת אמיתית, אז הם משתלטים על מועדוני ספורט. עוד לפני כן היה הכדורגל מפלט עבור אוליגרכים רוסים, שחיפשו את מקומם בחברה האנגלית והבינו שהכדורגל הוא כרטיס הכניסה. רומן אברמוביץ' היהודי, ששלט בצ'לסי עד למלחמה בין רוסיה לאוקראינה, היה מהראשונים שהבינו זאת כאשר לקח את קבוצתו עד לאליפות אירופה. הוא ניצל את כוחו הרב לאלפי פעילויות שהיו קשורות במלחמה באנטישמיות ושינה את התדמית הגזענית של קבוצתו.
אברמוביץ' לא התעניין ספציפית בשום קבוצה, אלא רצה לחדור לליגת הכדורגל הפופולרית בעולם. ההצלחה היתה כאמור פנומנלית, בכל החזיתות, אך פקחה את עיני העולם כולו. בספר "מיליונר משום מקום", שכתבו האנגלים דומיניק מידג'לי וכריס הוטצ'ינס, הצביעו השניים על כך שאברמוביץ' היה הראשון שהציג בפני הקרמלין, שלא מחבב אוליגרכים בלשון המעטה, את האפשרויות הגלומות בשליטה רוסית באחד מהמועדונים הגדולים בעולם, דבר שמצא חן בעיני ולדימיר פוטין.
אבל את ההשתלטות היהודית על הכדורגל האנגלי החליפה מאז השתלטות מוסלמית על הכדורגל האירופי כולו, במטרה להתרחב גם לספורט האמריקני. וכאן, בזירה הזאת, מתרחשים בשנים האחרונות קרבות שהספורט הוא תירוץ עבורם. אם היה נדמה לרגע שיהודים רבים נוטשים, הרי לא כך הדבר, ולמעשה על כל קבוצת ספורט פנויה נלחמים כיום אנשי עסקים יהודים אל מול הכסף המוסלמי באירופה או אל מול בעלים שאינם יהודים באמריקה.
כאשר כוכב ה־NBA הגדול ביותר של זמננו, לברון ג'יימס, צייץ שורה משיר שדיברה על "הכסף היהודי" ששולט גם בספורט, הוא מיהר למחוק את הפוסט ולהתנצל, בטח בליגה שהקומישנר שלה, אדם סילבר, הוא יהודי. כשמארק קיובן בחר לשים את קבוצתו, דאלאס מאבריקס, על המדף למכירה, היתה הסכמה שבשתיקה שהקבוצה תימכר רק לבעלים יהודים אחר כמותו, ואכן הקבוצה נמכרה למרים אדלסון (בעלי העיתון שאתם קוראים עתה). המשחקים על הפרקט והדשא הם רק תירוץ, כאמור, למה שמתרחש מאחורי הקלעים.
אבל בעוד שבארה"ב 40 אחוז מקבוצות הספורט נשלטות על ידי מי שמזדהים כיהודים או כאלה שיש להם שורשים יהודיים, באירופה הסיפור אחר. ד"ר אלון אפק מהקריה האקדמית אונו מסכם את העניין וצופה פני עתיד: "השתלטות על קבוצות ספורט מאפשרת למדינות ולגורמים פרטיים לקדם מטרות אסטרטגיות שלא היו נגישות להם באמצעים אחרים, וכך הספורט הופך לכלי פוליטי רב עוצמה במגרש הגלובלי. בעלות על קבוצת ספורט אהודה מעניקה לממשלות או לגורמים פרטיים תמיכה ציבורית. ההצלחות הספורטיביות משמשות גשר בין השלטון לבין הציבור ויוצרות אהדה, שמגינה לעיתים על השלטון מביקורת.
"מדינות כמו קטאר וערב הסעודית מצליחות להגביר את השפעתן דרך הספורט ולהתקבל בצורה חיובית בקהילות שמעבר לגבולותיהן. האוהדים המסורים שמחים על הצלחת המועדון שלהם, ומבחינתם ה'גורם' להצלחה הופך גורם להערצה ומנורמל כחיובי, ללא קשר להתנהלותו השלילית והמסוכנת לעיתים בעשייה פוליטית יומיומית".
אפק טוען שהתופעה רק תתחזק בשנים הקרובות: "בעלות על קבוצה בליגה מרכזית באירופה או בשווקים בינלאומיים מאפשרת למדינות ולמשקיעים גישה לממשלות ולגופים בינלאומיים בעלי השפעה. הקשרים הללו מחזקים את המעמד הדיפלומטי של מדינה בכל ההיבטים: הסכמי סחר, קשרים דיפלומטיים, השקעות נלוות וחיזוק הקשרים עם הקהל המקומי והקהל הבינלאומי. אנחנו נמשיך לראות את התופעה הזאת גם בשנים הקרובות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו