שלום, "שלום חבר"

נצח, מילה קטנה, זמן ארוך וסופו - מי ישורנו? במשמעות המילונית נצח הוא זמן אינסופי. זמן עצום, ומעבר, בלתי נתפס במושגי הזמן המוגבלים של חיי אדם. לא בכדי אומר שמואל הנביא לשאול המלך - "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם", ביטוי שנותר שגור מימי השופטים ועד ימינו. ביטוי המעיד על שרידות היהדות כקבוצה גם אל מול פני האובדן הפרטי של חיי האדם. ומעבר לכל המטבעות והשרידים הארכיאולוגיים, אשרינו שבארץ חמדת אבות יש לנו שפת אם עתיקה מתחדשת ונהדרת. אלא שהישראליות מאוהבת במילים עבריות יפות וגבוהות כדי להתפרכס בהן בשעת צער עמוק, רק כדי לנרמל אותן לפרוטות קטנות, בבוא שגרת השכחה.

"לנצח אחי, אזכור אותך תמיד, וניפגש בסוף, אתה יודע". מיליוני אנשים שרו את המילים האלו אי־אז בכיכרות. בצער ובלהט, עם דמעות ועם נרות. כמה זמן עבר? מספיק כדי להבין שהשנה התבהר לנו ש"נצח" בישראל זה קצת יותר משנות דור - 25 שנה, וקצת פחות מ־30 שנה. וזה בעיקר מספיק זמן כדי שאביב גפן יהפוך לקריקטורה של עצמו בקטע מודע, של הפוך על הפוף והשזלונג, ויציע בפרסומות לרהיטים, לילדי אור הירח: "להתבגר, יש לד…" וכולנו נצחק מהבדיחה על הזניית הערכים וההפרטה התרבותית הזו, ונגיד נו, רק אידיוט יסרב להיות פרזנטור, ועוד ועוד מילים לועזיות כמו קמפיין, טאלנט וליטרלי - אומייגאד.

אז התבגרנו או התברגנו? האם זה משנה אם זה אור הירח או אורות הלדים על כל מגדל, שמזכירים את החטופים, שסופרים את ימי המלחמה, העיקר הוא לזכור ולא לשכוח. וקרב הזיכרון כנגד השכחה הוא עז ועקשני ככל שחולפים הימים ואנו מתרחקים מדברי הימים עצמם. אך כמו בסיפור נשכח של אתגר קרת משנות ה־90, נראה שהשנה היא גם השנה שבה שכחנו את רבין כליל.

הבטחות הנצח שנשכחו

"כן, לימדו אותנו על רבין לפני כמה שנים, אבל השנה אמרו שכבר היה טקס ל־7 באוקטובר, לפני שבוע, ושבועיים, ולא רצו שנתבלבל יותר מדי עם הטקסים", סיפרה בתי הקטנה. ומי היה רבין, שאלתי. "ראש ממשלה שהאמין בשלום, ורצחו אותו. והוא גם שר את שיר השלום עם ריטה או עם עפרה חזה? אני לא יודעת, לא זוכרת איך קראו לזמרת".

קרב הזיכרון כנגד השכחה הוא עז ועקשני ככל שחולפים הימים ואנו מתרחקים מדברי הימים עצמם. אך כמו בסיפור נשכח של אתגר קרת משנות ה־90, נראה שהשנה היא גם השנה שבה שכחנו את רבין כליל

אז איך קרה ששכחנו את רבין? מה נשאר ממורשתו אחרי (לא) כל כך הרבה שנים? מדוע נשכחו הבטחות הנצח מכיכרות הנרות דאשתקד? התשובה המיידית ברורה - אלו מוראות הזמן והמקום. בשנה שבה כמות הנרצחים והנופלים על משמרתם היא עצומה, הזיכרון עצמו מתנגד בכל בוקר מחדש להרחבתו. שריר הזיכרון מתקשה עם המתיחה הלא נגמרת הזאת, עם הצער האינסופי והאסופי בכל פעם שהותר לפרסום והותר לפרסום והותר לפרסום. וזו לא רק הידיעה שכל שם וכל תמונת פנים הם כצער העולם, ועולם שנעלם. זה החשש שכל הפנים והשמות האלו עוד רחוקים מלהיות השם האחרון. תובנה שסותמת כל רצון לעסוק עוד ועוד בזיכרונות.

עוד לפני האירוע הנוכחי, כל מי שעוקב אחר הישראליות יכול היה להבחין שזכר רבין התעמעם לו בשנים האחרונות. הסיבה לכך טמונה עמוק בתחתיות המיתוג ומיקוד דרך ההנצחה של רבין סביב "מורשת רבין" האידיאולוגית, ופחות על פני הסיבה שבגללה אנו מייחדים טקס זיכרון לראש ממשלה שנרצח ברצח פוליטי בעת כהונתו. רצח שנבע משנאת אחים, מהסתת חינם ומחוסר היכולת לקבל את החלטת הרוב של הדמוקרטיה.

האם רבין היה יותר לוחם או עושה שלום, צודק או טועה, בשל אוסלו או לא, אין זה רלוונטי כלל. הוויכוח ההיסטורי על החלטות חלוטות מהעבר הוא ויכוח סרק של "מה היה קרה אם...". הדלתות המסתובבות הסתובבו מאז מאות פעמים, והנתיב הנבחר והמפותל ממשיך את מסעה של הדמוקרטיה הישראלית אל העתיד. כל ראשי ממשלות ישראל עשו מעשים טובים וגרועים כאחד. זו קללת העושה, הוא בהכרח צודק וגם טועה מדי פעם. אנו רק מקווים שהוא יטעה כמה שפחות. אך לא החלטותיו הפוליטיות הן הסיבה שבגינה אנו מייחדים את רבין מכל ראשי ממשלת ישראל האחרים.

זיכרון הדבר המייחד

הסיבה העיקרית שבשלה אנו זוכרים את רבין, היא ההבנה והאמנה החברתית שכחברה אין אנו רוצים שראש ממשלה ייבחר על פי קוטר האקדח. ביעור שנאת החינם, וההבהרה שאלימות אינה מכשיר פוליטי, הם שצריכים לעמוד במרכז הדיון והטקסים של "מורשת רבין", ולא רשימת ההצבעות שלו בכנסת. אחרת, משרת ועד בנט, מאשכול ועד לפיד, לכל ראש ממשלה צריך להקים מכון ומורשת ומזכירות וסיורים חינוכיים בעקבות הצבעתו בעניין חוק "חובת הזהירות הכללית (תקנה 21)", שבו מחויב כל משתמש בדרך לעשות כל שביכולתו כדי "לא להיות מעורב בתאונת דרכים ולהתאים את נהיגתו למצבים המשתנים".

הלקח הגדול שעלינו ללמוד מהיעלמותם המתפיידת של טקסי רבין הוא שטקס לא יכול להיות, לא צריך להיות, ובעיקר לא נכון שיהיה, מכשיר פוליטי, גלוי או מוסווה. אין זה אומר שצריך לטשטש את הנסיבות ולהרחיק כל דבר שבמחלוקת בשביל חיבוקי סרק מלאי עצב ונרות. המחלוקת כאן והיא תישאר לעד. עלינו ללמוד איך להכיל אותה, כדי לעבוד יחד על עתיד החברה והמדינה שלנו. טקסים צריכים להכיל בתוכם את זיכרון הדבר שמייחד אותם. את הסיבה שבזכותה, או בגללה, בחרנו כחברה להפקיע אירוע מסוים משגרת חיינו. לייחד את הרגע ולומר - האירוע הזה חשוב ומשמעותי לנו, עד שאנו צריכים שהוא ייזכר ויזכיר לנו שוב ושוב ושוב, ומדי שנה. לייחד את האירוע כדי שנזכור, ולא נשכח מה קרה לנו, ואיך לא להגיע לאירוע דומה שוב.

שכן מהו זיכרון מופקע מהקשרו, אם לא כתב חידה בשפת סתרים. בסרט של קובריק "אודיסאה בחלל" האובליסק שמזדקר בין קופים מתקוטטים חסר כל ערך עבורם, ועדיין הם מתקוטטים עליו. כך, עם השנים, הופכים ימי הזיכרון לאנדרטה מוזרה בארץ נוכרייה, מבנה משונה וחסר משמעות עבור מי שאינו מבין או זוכר את ההקשר שבגללו הוקמה האנדרטה. אם לא נדע לחבר את מורשת רבין להבנה ש"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה", וההבנה שלטוב ולרע, ראש ממשלה מחליפים בקלפי דמוקרטית ולא ברצח, ושהסתה פוליטית ומיקוד השנאה כמטרה על ראשו הם דרך חתחתים מסוכנת לתוך התהום - הרי לא למדנו כלום מהעבר, ולא שימרנו דבר ממורשתו האמיתית של רבין.