בשביל להוביל לשינוי צריך להתעסק במה שטוב

את עבודת המאסטר שלי בפסיכולוגיה עשיתי בבית חולים. ניסיתי לחקור את הדבר המדהים שגילו מחקרים פסיכולוגיים רבים, שלפיהם בערך שליש מהחולים לא נוטלים את התרופות שלהם כמו שצריך - חלק לא נוטלים בכלל, חלק נוטלים מדי פעם, חלק במינון לא נכון. מאות המחקרים שנערכו בניסיון לברר איך אפשר לשפר את ההיענות של חולים להוראות של הרופא, גילו באופן ברור ומוחלט כי דבר אחד לא מועיל כלל - תוכחה.

השיחה הרצינית עם הרופא שבה יובהרו לחולה הסיכונים והמחירים, ההשלכות והבעיות הצפויות לו אם לא ייטול את התרופות, לא משפרת את הרגלי נטילת התרופה לאורך זמן. אפילו כשהרופא מבהיר לחולה - "אם לא תיקח את התרופה כמו שצריך אתה תמות!" זה פשוט לא מועיל. ככה זה, תוכחה פשוט לא עובדת.

מי שדפדף פעם בספרי הנביאים יודע שהשיטה של תוכחה נוקבת והכאה על חטא לא עובדת על איש. 55 נביאים עמדו לעם ישראל וסיפרו לעם במה הוא חטא, עווה ופשע, אך העם, כמו שכתב חיים חפר, צחק להם ורץ לבילויים. הם לא גרמו כמעט לאף אחד לתקן את דרכיו, האפקט של איומי הפורענות היה אפסי, ואכן הפורענות הגיעה במלוא העוז. הנביאים היו שנואים ורדופים (תשאלו את אליהו, תשאלו את ירמיהו) - כך היא דרכם של מוכיחים בשער. הציבור פשוט שונא אותם. זה נכון לגבי רופאים, זה נכון לגבי נביאים, אך גם לגבי מורים, הורים, פוליטיקאים ורבנים.

כמה פעמים במהלך ה"קריירה" הרבנית שלי עמדתי על בימת בית הכנסת ואזרתי אומץ לומר לציבור כמה מילות תוכחה. דברים קשים ולא נעימים, שדורשים לדעתי שיפור ותיקון. ובכל פעם, אחרי שהעזתי לומר בקול במה חטאנו ופשענו, באו כמה אנשים, לחצו את ידי בחום ואמרו - "כל הכבוד על האומץ. סוף־סוף מישהו אומר את זה". והבלון הנפוח שיש בי התנפח כדבעי - ברוך הנותן אומץ לרבנים להוכיח ולהכות על חטא.

לקח זמן עד ששמתי לב שהאנשים הבאים ללחוץ את ידי הם תמיד האנשים שלא אליהם התכוונתי. תוכחות, מתברר, עובדות רק על מי שלא זקוק להן, והכאה על חטא היא שיטה מצוינת לחזק את מי שלא חוטא באותו הדבר.

אם יש תובנה שכל הורה, מורה, מדריך ומחנך צריך לדעת, זו התובנה שהמפתח לשינוי ולתיקון אצל כל אדם הוא דעה חיובית על עצמו. רגשות התיעוב והזעם המתלווים תמיד לווידויים ולתוכחות, גורמים לאדם מהר מאוד לנתק מגע ולהפסיק לנסות. לאורך זמן, בני אדם צומחים רק מתוך תחושת מסוגלות, יכולת והצלחה, לא מחוויות של תסכול ורגשות אשמה וחרטה.

פרשת "כי תבוא" מספרת על מצווה נשכחת, שהיתה נהוגה בזמן בית המקדש. בשביעי של פסח בשנה הרביעית לשנות השמיטה היו באים למקדש ואומרים את "וידוי המעשרות" - נוסח של וידוי המופיע בתורה, שאומר אדם שקיים את מצוות "ביעור המעשרות" - השלמה של חובת המעשרות השנתית והוצאת הפירות החייבים במעשר מן הבית. והווידוי הזה היה שונה לגמרי מהמשמעות הרגילה של המילה "וידוי" אצלנו. זה לא וידוי מדכא של תוכחות וחרטה - "אשמנו, בגדנו, גזלנו", אלא אמירה מחזקת ומצמיחה, המפרטת את ההצלחות וההישגים של אותו אדם - "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי... שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקַי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כו, יג-יד).

אני חושב שאנחנו בתקופה רעה מאוד. אני חושב שמצבנו הביטחוני קשה מאי־פעם, מצבנו החברתי חמור ביותר, ושהממשלה שאנו נתונים לחסדיה כיום, היא הגרועה ביותר בתולדות עמנו. לא פחות. אבל כשאני מתבונן בהפגנות הקשות ושומע את המומחים המזהירים מפני המצב ואת שלל המוכיחים והמאיימים, אני מרגיש איך אני מתרוקן מכוחות. פתאום אני מבין את החולים שלא לוקחים את התרופות, אף שהם מבינים יפה שזה מזיק להם. כשכולם רק אומרים כמה אנחנו גרועים וכמה מצבנו רע, קשה לגייס כוחות לתקן, לשפר ולהתרומם.

מודל נביא הזעם ומפגין המחאה משכנע את המשוכנעים ומרחיק במידה רבה את מי שבעצם צריך היה לשמוע את הדברים. כדי שיהיה כאן פעם טוב יותר, כדי שנחליף את השלטון ונציל את המדינה, חייבים להוסיף לצידו קול נוסף. חייבים להגיד "מה כן", ולא רק "מה לא". חייבים למצוא את מה לשבח, ולא רק את מה לבקר. חייבים להאיר ולחזק את ההצלחות ונקודות הכוח והיכולת, ולא לדבר רק על החסרונות והבעיות. לא רק "אשמנו בגדנו", אלא גם "עשיתי ככל אשר ציוויתני".