עוד סיפור אחד של הפגנה

טקס הדלקת המשואות האחרון נערך בעיצומה של מלחמה קיומית מרובת נרצחים ונופלים. הוא היה חריג לא רק כי הוקלט מראש, אלא גם כי הוא שודר בערוץ 12 על מסך מפוצל, במקביל ל"טקס כיבוי משואות" אלטרנטיבי. המסך המפוצל העיד על כך שבעיני חדשות 12, שני הטקסים שווים בחשיבותם.

טקס כיבוי המשואות, מיותר לציין, היה עוד הפגנה נגד הממשלה, וזהות מארגניו נותרה בערפל שהתקשורת לא טרחה לנסות לפזר. המשואות כובו במקום קטן יחסית - אמפיתיאטרון שוני בבנימינה, והשתתפו בו בין היתר בני משפחה של חטופים ונרצחים, וגם אמנים שבמשך שנים מזוהים עם השמאל, ואם לא השמאל - לפחות עם המחאה. חלקם גם וגם. משתתפיו החליטו לפרוש מהציבור - וזו כמובן זכותם, אך חדשות 12 פרשו יחד איתם. אחרי הכל, הטקס הממלכתי שנוי במחלוקת מכיוון שאחראית לו ממשלה שאותה הם מנסים, במסירות מרשימה, להפיל מאז הוקמה. עכשיו מתבצע מאמץ תקשורתי לבצע תעלול דומה גם נגד הטקס הממלכתי ליום הזיכרון לטבח 7 באוקטובר.

כאשר כלי תקשורת מתעב את הממשלה - כל דבר הוא סיבה להפגנה. רק התחפושת משתנה. לעיתים ההפגנה לובשת צורה של דיווח מופרז על כל חסימת צומת, לעיתים פרשנות, לעיתים ביקורת גלויה ולפעמים היא מתעטפת בכסות של חיבור וחיבוק. זו העטיפה שכמה כלי תקשורת מנסים להשתמש בה כדי להציג את טקס הזיכרון האלטרנטיבי כטקס הלאומי האמיתי.

הראשונים שפרשו מהטקס הממלכתי היו קיבוצי העוטף. ייתכן שהם לא רואים את אסונם הכבד כאסון לאומי, ומעדיפים לפרוש מהציבור שרובו ככולו רואה בהם חלק ממנו. להגנת הקיבוצים נחלצו לוחמים ואזרחים מכל קצווי הארץ ושדרות החברה, ובכל זאת הקיבוצים הפורשים העדיפו להתייחס לציון הטבח כאל אירוע פרטי. שדרות ואופקים, שגם הן איבדו תושבים ב־7 באוקטובר, דווקא רוצות להיות מיוצגות בטקס הממלכתי. אבל ייתכן שהחיים בקהילות אידיאולוגיות שחסומות בשער צהוב משפיעים על תחושת השייכות הלאומית. "לא נשתף פעולה עם טקס פוליטי שינוהל על ידי הממשלה", הודיע אחד הקיבוצים. הממשלה היא אכן גוף פוליטי. גם להתנגד לממשלה הוא מעשה פוליטי, אלא שיש פוליטיקות נאות יותר.

אך זוהי פרישה מהטקס הממלכתי ומהציבור, לא החלפתו בטקס אחר. לשם כך יש צורך במישהו להתקומם נגדו, ובמקרה הזה נמצאה מטרה נוחה: מארגנת הטקס, שרת התחבורה מירי רגב. גם לשם כך היה צורך בעזרה תקשורתית ובשיבוש דברים שאמרה בנוגע ל"רעשי רקע". השרה התייחסה להשמצות נגדה, והתקשורת שמחה לכתוב שרעשי הרקע הם משפחות החטופים. השקר הזה הספיק למיעוט, שנדרש לו התירוץ הקלוש ביותר כדי להעמיד פני רוב נעלב.

הזמר והלוחם עידן עמדי יצא נגד השרה. איש התקשורת והסטנדאפיסט חנוך דאום הזדעזע עד כדי כך מ"דבריה הפוצעים והמכאיבים" של רגב, עד שהחליט להנחות את מה שנקרא "טקס הזיכרון הלאומי של המשפחות השכולות והחטופים" ולספק "חיבוק משותף" לציבור הישראלי לכל גווניו. כל כך הרבה מונחים קבוצתיים כדי לתאר את הסלידה מהכלל.

"הבן שלי נשלח על ידי מדינת ישראל, והוא נהרג על קידוש השם בדרכו להשיב את החטופים. אם המדינה היא זו ששלחה אותו - המדינה היא זו שצריכה לקיים טקס הנצחה"

דאום לא ינחה לבד. "ב־7 באוקטובר אעמוד יחד עם המשפחות השכולות, עם משפחות החטופים והקהילות הכואבות, ועם כל בית ישראל, לערב של זיכרון ותקווה", הודיעה רותם סלע, טאלנט של ערוץ 12. גם הנשיא הרצוג קפץ על ההזדמנות לצייר את הממשלה כגורם מפלג, ואת עצמו - כמאחד. הוא הציע את בית הנשיא כמקום הטקס הרשמי. בהרצוג בחרו לנשיאות 87 ח"כים. בממשלת נתניהו - יותר מ־2 מיליון מצביעים. אלא שאלה לא נכללים בחיבוק המשותף. גם לא אנשי שדרות ואופקים.

הפעם זהות מארגני הטקס האלטרנטיבי ידועה. מדובר בגוף בשם "קומו", שחבריו פעילי שמאל שחברו לכמה מחאות נגד הממשלה עוד לפני 7 באוקטובר. אמנם הנשיא בתפקידו המאחד חיבק את "אחים לנשק" בתחילת המלחמה, ואף העניק להם אות התנדבות בהמשכה, אך חברי "קומו" עשו אף יותר: הם חברו ל"אחים לנשק" בפעולות המחאה הרבה לפני שמירי רגב פצעה את רגשותיו של עם דמיוני, שהומצא ככלי פוליטי לניגוח העם האמיתי.

כיצד מצליחות תנועות שמאל תוקפניות, שחבריהן משתייכים לאליטות מתבדלות ומתנשאות, לשווק את עצמן כארגוני אחדות עממית? ובכן, בשביל זה יש צורך בתקשורת שתשקר עבורן. זה לא התחיל בטקס הזיכרון הממלכתי. עם ישראל, ככלל, מאוס עליהם מאז התברר שיש ביכולתו לנצח בבחירות, ועל אחת כמה וכמה כאשר האספסוף הימני הנבער הוכיח שהוא צודק יותר כמעט בכל דבר: בתפיסתו הביטחונית ובהבנתו את האויב, וגם בגאוותו הלאומית ובזהותו היהודית. ומכיוון שאי אפשר לצאת ישירות נגד העם (אם כי גם זה בורח להם מדי פעם) - מתמקדים בממשלה: מירי רגב מפלגת, בן גביר כהניסט, ביבי אשם. ואם ההאשמות לא עוזרות - מדלגים מעליהן ומציעים חיבוק אלטרנטיבי שמאחוריו תמיד אותה הפגנה, למען אותה מטרה: להושיב את הימין באופוזיציה, ועד אז - להשתיק אותו.

לא חייבים לאהוב טקסים ממלכתיים, אבל הם באחריות הממשלה - כל ממשלה. ממשלות לא הוצנחו על ראשנו בכפייה. רובנו בחרנו בה. וגם אם לא - הנצחה לאומית וזיכרון לאומי הם חלק מתפקידה.

"מי ששלח את בני עמית לקרב הוא מדינת ישראל, לא קיבוץ או גוף אלטרנטיבי כזה או אחר", אמר השבוע איציק בונצל. בנו עמית, תושב שוהם, קצין בסיירת צנחנים, נפל בעזה. "הוא נשלח על ידי מדינת ישראל והוא נהרג על קידוש השם בדרכו להשיב את החטופים. אם המדינה היא זו ששלחה אותו - המדינה היא זו שצריכה לקיים טקס הנצחה ... מירי רגב היא לא העניין! אני רוצה לדעת שב־7 באוקטובר מדינת ישראל מוקירה את הגבורה ואת האובדן של הנרצחים וחיילי צה"ל. זהו טקס אחד של כל מדינת ישראל". האלטרנטיבה היא אותה הפגנה ישנה ומוכרת, כביכול נגד הממשלה, למעשה נגד הציבור שהעז לבחור בה שוב ושוב.