בצילם של טילים, חיסולים, כטבמי"ם ומלחמה, יגנבו בשבוע הבא הר הבית והכותל המערבי, חלק מתשומת הלב הציבורית. ויכוח פנים יהודי גדול, שבימי שגרה היה זוכה כאן ליתר בולטות, יצוף מחדש בט' באב; תחרות מוזרה בין שני סמלים יהודים מקודשים, שדווקא משלימים זה את זה: הכותל המערבי של מתחם הר הבית וההר עצמו. מאות אלפים יפקדו את הכותל. אלפים בלבד יבואו להר, ולמרות זאת, המבט יופנה להר, למעלה.
בכותל אין כרגע מתחרה ממשי לדת היהודית. בהר הבית, שרק בשבוע שעבר המוני מוסלמים ביכו בו את איסמעיל הנייה, אנו, היהודים, עדיין "אורחים". למוסלמים יש שם זכויות ומסגדים וחופש דת, ולעיתים גם חופש הסתה. ליהודים יש שם רק קומץ זכויות מדוד במשורה: תפילות וביקורים תחת מגבלות קשות - מעט שהוא גם הרבה בהתחשב בכלום שהיה לנו שם מאות בשנים. הבשורה האחרונה (כבר בת שבע שנים) היא התפילות במניין שמתקיימות פעמיים ביום בחלקו המזרחי של ההר; תפילות שקטות, ללא סממנים יהודיים חיצוניים כגון תפילין או טלית.
למרות זאת, מבחינת המוסלמים מדובר בטומאה שיש לבערה מההר, גם בכוח ובטרור. זהו השיח שרווח היום במזרח ירושלים, ביו"ש, בעזה, בטורקיה וברבות ממדינות ערב, ומלאכתם של מסיתים מקצועיים כשייח' עכרמה סברי היא קלה.
מהצד היהודי, הבעיה לכאורה עם התפילות הללו היא אחרת – הלכתית. כשהשר לביטחון הפנים או ידוענים אחרים עולים להר, העולם החרדי משתלח בהם בטענה שמדובר בחילול השם ובעבירה חמורה שהעונש עליה הוא כרת, מוות מידי שמיים. לא ניכנס כאן לטעמים ולשיקולים ההלכתיים של האוסרים והמתירים את שהיית היהודים בהר, אבל כן הגיע הזמן לנתץ מיתוס שרווח מאוד בקרב מחנה המתנגדים. בניגוד לדבריהם - אין היום קונצנזוס הלכתי־רבני שאוסר מדרך של כף רגל יהודית בהר הבית. היה פעם, אחרי מלחמת ששת הימים, אבל כבר מזמן לא. הוא התפורר.
קיר תמך ועלבונות
הרב הראשי יצחק יוסף כינה בעבר רבנים שתומכים בעלייה להר הבית "רבנים מליגה ד'". אז זהו, שלא בדיוק. קשת הרבנים שעלתה להר, או שהתירה לעלות להר, היא ליגה א' - מרשימה, רחבה, מגוונת. ניתן למצוא בה שלושה רבנים ראשיים לשעבר שכבר אינם עימנו - הרב שלמה גורן, הרב יצחק ניסים והרב מרדכי אליהו (השניים האחרונים התירו לבודדים שפנו אליהם לעלות להר), וגם את אחד מגדולי הדור ומהפוסקים בעולם הדתי־ציוני של ימינו - הרב אליעזר מלמד. גם הסמן הימני מקרב רבני יש"ע, הרב דב ליאור, נמצא שם, וכן רבנים כמו הרב רונן נויבירט (ממייסדי "בית הלל") והרב יהודה עמיטל, זכרם לברכה, או הרב רא"ם הכהן - שלושתם שונים מליאור בגישה ובסגנון, אך בעניין ההר דעתם כדעתו.
גם הרב יוסף קאפח, והרבנים שכיהנו כרבני הערים של תל אביב, חיפה ונתניה - חיים דוד הלוי, שאר ישוב כהן ודוד שלוש - וכן גדול התורה הרב נחום רבינוביץ', הרב ישראל רוזן שעמד במשך שנים בראש מכון צומת (כל השישה האחרונים אינם עוד עימנו), וכן רב קריית שמונה הרב צפניה דרורי - כולם נמצאים ברשימה, וכולם התירו. והם לא לבד. מאות רבנים נוספים מתירים היום להיכנס להר הבית (ותודה לעמיתי ארנון סגל על הסיוע בהרכבת הרשימה).
המחלוקת הפנים־יהודית הזאת אינה רק הלכתית, אלא גם השקפתית. חלק מנאמני ההר מנסים להרחיב את מעגליהם תוך כדי הנמכת הכותל. הם מתארים אותו כקיר תמך סתמי ש"הומצא" רק לפני כמה מאות שנים, ולא פעם הם ממטירים על הכותל דברי זלזול ועלבונות. מהעבר השני - מקוממים לא פחות - "רבני הכותל", שלא מסתפקים באיסור ההלכתי על צאן מרעיתם לעלות להר, אלא מחרימים ולעיתים משתלחים במי שנוהגים אחרת. מה שמתסכל הוא שהמוסלמים, שהיו רוצים לזרוק אותנו גם מהכותל וגם מההר, מנצלים את הוויכוח המיותר הזה לטובתם, ולו בשל כך ראוי לנסות להרגיע את שני הצדדים.
ניכור ואהבה אפלטונית
רבים מ"רבני הכותל" משכיחים שהורתו ולידתו הן בהר שמעליו. שעם כל קדושתו, הכותל הוא מקום של בדיעבד, ולא מקום של לכתחילה. שאלמלא נסיבות היסטוריות של חורבן, גלות ומגבלות מדיניות והלכתיות - כולנו היינו היום בהר, ולא בכותל. הם לא מבינים איזה חוב ענק הם חבים לשומרי הגחלת, שבלעדיהם הר הבית היה נותר טריטוריה זרה ומנוכרת, ובעיקר - נשכחת ומחוקה מן התודעה. להחזיק בריבונות יהודית בירושלים המאוחדת בלי נוכחות ממשית בהר זו מעין אהבה אפלטונית, והיא משחקת לידי המוסלמים, שלא רק מכחישים כל זיקה יהודית למקום - אלא אף משמידים עתיקות ושרידים יהודיים שם.
אנשי הר הבית, לעומת זאת, לא מבינים שללא ההמונים שבאים לכותל - הם לעולם לא "יכבשו" את ההר, ויישארו בבידוד מזהיר שם למעלה (למרות הגידול במעגליהם). הם לא מבינים שמי שמשתלחים בכותל, מנתצים מדרגות חיוניות שרק על גביהן ניתן להגיע גבוה יותר. שעבור הרוב אין קיצורי דרך. שלא ניתן לדלג על הפרוזדור שמוביל לטרקלין. הכותל הוא אולי "קיר תמך", אך הוא יונק קדושה ממקום המקדש שמעליו. יהודים מתפללים לצידו כבר אלף שנה ויותר, כי הוא הקרוב ביותר למקומו המשוער של קודש הקודשים, ובשל המסורת המדרשית על "שכינה במערב". רוב הציבור עדיין לא הגיע להר, לא פיזית ולא נפשית, ומי שפוסלים את הכותל - פוסלים את רוב הציבור, שבינתיים בוחר לעמוד למרגלות ההר ולא לבוא בשעריו.
הכותל, כך צריך להיות ברור לשני הצדדים בוויכוח, הוא אולי "מקדש מעט" החשוב והקדוש מכל בתי הכנסת האחרים שבעולם, "מקדשי מעט" אף הם - אבל הוא לא מקום המקדש. הוא אפילו לא כותלו המערבי של בית המקדש, כפי שסברו בטעות מאות בשנים, אלא הוא הכותל המערבי של מתחם הר הבית. ועדיין יש בו קדושה משל עצמו. מיליוני יהודים השקו אותו בדמעותיהם, וגם שם התנהל פעם מאבק בסטטוס־קוו מרושע, בריטי, שבו נטלו חלק אישים מרכזיים כמו הרב קוק ואיתמר בן אב"י, ויהודים ישבו בכלא בשל דבקותם בכותל.
להר ולכותל מהות אחת. אל תפרידו ביניהם. אל תסכסכו ביניהם. הם לא מתחרים זה בזה, אלא משלימים זה את זה. לשניהם יש מקום של כבוד וקדושה בקורות העם היהודי. אין מקום לריב ביניהם, גם כדי לא לתת את התענוג לאויבים שלנו, שמחפשים כל סדק כדי לתקוע בינינו טריז. בט' באב התפללו יחד, גם בכותל וגם בהר, לשלום עם ישראל, מדינתו, חטופיו וחייליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו