החשד לרצח בהרצליה: מה התחולל בראשה של האם?

תחת מעטה החשיכה המנומנם, השקט השורר בשכונת גליל ים בהרצליה מתעתע. אישה צעירה ממתינה שהלברדור שלה יסיים לעשות את צרכיו; בסמוך אליה - זוג נשים מסתודדות, כמו ממתיקות סוד השמור למעגל הפנימי ביותר של דרי השכונה היוקרתית. "שמעתי שהיא הפעילה מוזיקה וסגרה את כל החלונות. בגלל זה לא שמענו כלום", אומרת דיירת המתגוררת בסמוך לדירת הגן של משפחת איצקוביץ.

מאז, הדממה העולה מהדירה מחרישת אוזניים. העלטה שבה מבעיתה. כשהגענו למפתן דלתה של בית המשפחה, אחזה בנו צמרמורת, תחושת מחנק. האופניים האדומים של ליאם הקטן, שלפי החשד נרצח במכות גרזן בידי אמו, סיגל יאנה איצקוביץ, כבר אינם. ליד הכניסה לדירה נותר רק שרפרף דו־קומתי אדום. על משקוף הדלת, מתחת לכיתוב "אנחנו ננצח", עוד תלויה שארית צהבהבה של סרט משטרתי קרוע, המזכיר רק במקצת את הזוועה הבלתי נתפסת שהתחוללה בדירה התמימה למראה.

הלובי דומם, מואר. בפתח המבואה תלויה מודעת אבל קטנה עם שמו של ליאם. ביציאה מהבניין אנחנו צועדים לכיוון צפון, לעבר הקניון שאליו צעדה סיגל. בדרך, זוג מבוגר מגלה לנו שתושבי השכונה עדיין בהלם, לא מצליחים להתאושש. לאחר כעשר דקות הליכה נפרסת מולנו גינת משחקים גדולה, שכבר הפכה לאטרקציה אזורית. ליאם בוודאי הכיר אותה ובילה בה לא מעט. תושבי שכונות אחרות ואף ערים סמוכות מגיעים לכאן עם ילדיהם, משגיחים עליהם, שומרים ומגוננים.

לפי עדויות של חלק מהשכנים גם סיגל שמרה כך על ליאם, דאגה לו ועטפה אותו בחום ובאהבה. "אם למופת", כפי שאמרו מכריה. הדיסוננס הזה - בין משפחה נורמטיבית לכאורה ואם נורמטיבית למראה לבין עננת האימה וחוסר הוודאות שמרחפת כרגע מעל הבניין החדיש שברחוב החליל - רק מחדד את השאלה: למה?

על פי הדיווחים האחרונים שעלו בתקשורת, לא ניתן לקבוע באופן חד־משמעי את כשירותה של סיגל יאנה איצקוביץ לעמוד לדין. על פי דיווחים נוספים, איצקוביץ תיארה בחקירתה כי שמעה קולות של חוצנים וחייזרים, שאמרו לה שה־CIA הכניס לגופה צ'יפ - מה שגרם לה לבצע כביכול את הרצח, שעליו היא מצטערת.

כל הדיווחים, לרבות תיאורים של תושבי השכונה ושיחות עם אנשי מקצוע שונים, העלו את ההשערה כי מדובר בהתקף פסיכוטי, מצב מנטלי שבמרכזו ערעור היכולת של האדם לתפוס נכונה את המציאות.

"פסיכוזה היא מצב שבו תפיסת המציאות מתערערת", מסביר ד"ר צבי פישל, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש. "לכולנו יכולה לעבור מחשבה פרנואידית של אדם שעוקב אחרינו, אך נצליח לסנן ולבטל אותה. לאדם הפסיכוטי - שחווה תוכן הקשור לנרדפות, לגדלות או לפרנואידיות - אין יכולת סינון. אדם פסיכוטי שיחווה תחושת רוממות ייכנס ללופ של 'אני חזק, מוכשר, חכם, משיח, אלוהים, כל יכול'. מדובר ברצף שהולך וגובר - ובזמן מחלה פסיכיאטרית, בוודאי בפסיכוזה, אין לאדם שיפוט נכון. ובמקום להתלונן לרשויות, חלק מהמקרים עלולים להסתיים בצורה טרגית, אך אין מדובר ברובם".

ההפתעה סביב המקרה האחרון בהרצליה העלתה את השאלה אם פסיכוזה יכולה להתרחש אצל כל אדם. "זו שאלה מעניינת", עונה רננה שטנגר אלרן, פסיכולוגית ואשת שיקום, יו"ר האיגוד לקידום גישות פסיכולוגיות וחברתיות לפסיכוזה. "ראשית, ייאמר כי השכיחות של הופעת הפסיכוזות באוכלוסייה עומדת על כ־3% בלבד. גיל הפריצה של משבר פסיכוטי ראשון נע בין 18 ל־25, וזה עלול לקרות בסביבות מלאות סטרס, כשההגנות והמשאבים של הפרט לא חזקים מספיק.
"הפרופ' האנגלי ג'ון ריד מוביל מחקר על גורמי סיכון להתפתחות של פסיכוזה - למשל טראומה מוקדמת בילדות, פגיעות מיניות, בריונות, חיים בעוני, שיוך למיעוט אתני ואובדן הורה בגיל צעיר. הוא מצא שאם מחברים חמישה גורמי התעללות - למשל פיזית, נפשית, מינית - אצל אדם אחד, הסיכון לפסיכוזה גדל פי 190".

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט מקשר את הופעת הפסיכוזה לכשל ביחסים המוקדמים בין התינוק לסביבתו המטפלת. לנוכח המחקר שציינת, עד כמה בכולנו טמון גרעין פסיכוטי, שעלול להתפרץ בהינתן סביבה וגנטיקה מסוימת?
"אני חושבת שהגרעין הפסיכוטי טמון בכולנו, ואצל חלק מהאנשים עלול להתפרץ בתנאים מסוימים. לכולנו יש רגעים קטנים, שבהם אנחנו חושבים מחשבות אחרות, שונות. לרובנו יש מספיק משאבים נפשיים או סביבה תומכת כדי לעבד ולהכיל אותן, כדי שלא נעבור את סף הפסיכוזה".

אלא שד"ר פישל מסייג את הדברים: "טראומות בילדות או בחיים הבוגרים לא גורמות לפסיכוזה לבדן, אבל הן יכולות להוות טריגר כשהגורם הגנטי דומיננטי. יש מחלות גופניות אחרות שעלולות להביא לפסיכוזה - עודף סטרואידים, עודף בהורמוני בלוטת התריס, שימוש בסמים כמו קוקאין, חשיש וקנאביס, ולפעמים גם גמילה מחומרים כמו אלכוהול, לדוגמה. כך שאני לא רואה את הפסיכוזה כרצף. האם הפוטנציאל התיאורטי להתפרצות פסיכוזה קיים? ייתכן שבאנשים רבים, אך בוודאי לא בכולם".

יש סימנים מקדימים למצב פסיכוטי?
"מה שמעורר חשד להתפרצות של מצב פסיכיאטרי, ולא רק פסיכוזה, הוא שינוי מהותי באורח החיים: אדם שחי חיים רגילים ויציבים ופתאום משתנה בצורה מפתיעה - לא הולך לעבודה, לא קם בבוקר, דפוסי השינה או התזונה שלו משתנים בצורה חריגה. לא צריך לחכות לאלימות. ככל שמזהים דברים מוקדם יותר, כך קל יותר לטפל.

"כמו כן, מצב פסיכוטי יכול לנבוע מכל מיני סיבות, גם כתוצאה מדיכאון או מסכיזופרניה, והוא יכול להגיע גם ללא מחלת נפש ברקע. נתקלתי גם במי שניסה לרצוח תחת התקף פסיכוטי, ללא רקע נפשי, אבל זה נדיר יותר. לגבי מה שקרה בהרצליה, אני לא יודע להכריע כי אני לא מכיר את המקרה. תיאורטית, האמא יכלה להיות במצב פסיכוטי שנמשך גם שבועות, ותוך כדי המצב הפסיכוטי תכננה את הרצח שבו היא נחשדת".

הפסיכוזה, אפוא, נשאבת מתוך תוכניו הפנימיים של האדם וקשורה גם לתרבות שממנה הוא מגיע. "פסיכוזה בנויה מחומרי הנפש, וככל שהעולם הפנימי סבוך וסוער יותר, זה גם מה שנראה בפסיכוזה", מסבירה שטנגר אלרן. "אם מישהי רצחה את יקירה", אומר פישל, "ייתכן שעולם התוכן היה קיים שם מתחילת ההתקף, ורק הלך והתגבר והגיע לרצח. לרוב אדם לא קם בבוקר ונהיה פסיכוטי, וההתמודדויות קיימות לאורך שנים".

איך מתחסנים למשבר נפשי?

בהתקף פסיכוזה או במצב נפשי אקוטי אפשר לתלות אחריות מסוימת גם בחולה, בתוקף?
שטנגר אלרן: "מבחינה משפטית, אדם במצב פסיכוטי לא אחראי למעשיו, אבל לפעמים משתמשים בזה יותר מדי בקלות. אני סבורה שגם בפסיכוזה יש אדם עם אישיות, עם ערכים. השבוע עסקתי במקרה של בחורה שניסתה לפגוע בעצמה בזמן פסיכוזה. זמן לא רב אחרי כן היא שחזרה איך הגיעה למצב הזה. במצבים האלה אנשים מסבירים שזה היה הם, אבל לא לגמרי הם.

"אני לא מאמינה באמירה שלפיה אדם במצב פסיכוטי הוא 'לא איתנו, ואין עם מי לדבר'. אני נוטה להאמין שגם במצבים הקיצוניים ביותר אפשר לדבר, ובוודאי שווה לכל הפחות לנסות לדבר. אצל כולנו יש זעם רצחני, ובזמן פסיכוזה הכל מתעצם. הנפש לא יכולה להכיל את הקושי הזה, והדברים נחווים כאילו הם מגיעים מבחוץ. אם תרצה, פסיכוזה היא ההגנה של הנפש כשהמציאות הופכת לבלתי נסבלת".

פרופ' אליעזר ויצטום, מהפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, מוסיף: "מבחינה אבחנתית, נמצא כי אימהות צעירות הרוצחות את ילדיהן לרוב עושות זאת בשל תחושות פחד ואימה, או בשל מצבים פסיכיאטריים - דיכאון, פסיכוזה או דיסוציאציה, ניתוק". בסקירות של ויצטום תוארו סיבות נוספות לרצח ילדים בידי הוריהם. לצד סילוק ילדים לא רצויים, רצח מתוך רחמים ומניע שמקורו בקורבן - כמו הורים מכים - ניצבות, כמובן, גם סיבות שמקורן בהפרעה נפשית קשה. מחקרים אחרים העלו כי נשים פסיכוטיות, יותר מאחרות, נטו להשתמש בכלי נשק כשרצחו את ילדיהן הבוגרים יותר, וכי אימהות שהשתמשו בסכין לרצח ילדיהן היו כולן פסיכוטיות.

במחקר שנערך בחטיבה לביטחון מרבי במרכז לבריאות הנפש שער מנשה נבדקו 69 מטופלים, כולם גברים, בטווח של כ־20 שנה, כדי להבין את המאפיינים הייחודיים שלהם. כל המטופלים אושפזו בצו אשפוז בעקבות הריגה או רצח, לאחר שנמצאו בלתי כשירים לעמוד לדין עקב מצב פסיכוטי.
"נמצא כי ל־70% מהמטופלים היו אשפוזים קודמים, ואצל 73% תועדו אירועי אלימות קודמים", מסבירה ד"ר לימור שפר, פסיכולוגית ראשית במרכז לבריאות הנפש שער מנשה. "ב־91% מהמקרים הקורבן היה מוכר לתוקף, וב־61% מהמקרים היה מדובר בבן משפחה. זה המון. החלק העצוב הוא שרובם סבלו מהידרדרות שניתן היה להבחין בה".

אם בכל זאת מזהים הידרדרות, מה אפשר לעשות?
"כשאנשים מקבלים טיפול פסיכולוגי עמוק ומתמשך, הם מצליחים לדבר את הדחפים התוקפניים, את החשדות, ולא לפעול לפיהם. בטיפול כן נוגעים פעמים רבות ברצח, וזה חשוב. הדבר הכי משמעותי שאני רואה כתוצאה מטיפול זה שהמטופלים מפנימים שכשהם פסיכוטיים - הם עלולים להיות מסוכנים, ולומדים לבקש עזרה. מבחינתי, בקשת העזרה שלהם בעקבות ההידרדרות הנפשית היא החלק המרגש ביותר, כי חשוב להם לשמור על עצמם ועל הסביבה. אני כואבת את העובדה שרוב מבצעי העבירות הקשות לא עברו טיפול פסיכולוגי לפני המקרה. זה ממש בגדר חיסון למשבר נפשי".

לעבד את הרצח ואת האבל

בפתיחת ספרה "אוטוביוגרפיות של שיגעון" מספרת שטנגר אלרן כיצד חלמה על מטופל שלה, שאובחן לפני שנים כחולה סכיזופרניה. האיש בחלום אחז בידו בחוט ומחט והיה עסוק בתפירה, כשלפתע, ללא התראה מוקדמת, הרים את ידו - ונעץ את המחט בכף ידה בכל כוחו. בחלום, כששאלה אותו מדוע עשה זאת, הוא ענה: "כדי שתדעי איך זה מרגיש".

כמה שנים מאוחר יותר החלום כמו ניבא את המציאות, ושטנגר אלרן התמודדה בעצמה עם משבר נפשי חריף. כיום, כשהיא מצוידת בידע מעשי ותיאורטי על חוויית הפסיכוזה וגם על הטיפול בה, היא מנסה להסביר מה חווה אדם שנמצא בפסיכוזה.

"רנה, שכתבה את הספר 'אוטוביוגרפיה של נערה סכיזופרנית' לצד האנליטיקאית שלה מרגריט סשהה, מדמה את שיגעונה לנסיגה לארץ זרה, שבה היא חשה כפועלת על אוטומט ומנוכרת מהעולם החיצוני. בספרה של ג'ואן גרינברג 'מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים', העולם הפסיכוטי מתואר כעולם בדיוני עם גיאוגרפיה, שפה ותרבות, המתקיים במקביל למציאות החיצונית.

"אחד מהמטופלים שלי תיאר זאת בצורה חדה יותר: הוא סיפר שהוא מרגיש כאילו נזרק מצוק, נופל לתוך תהום, איבריו נקטעים ומתפזרים והוא מנסה בחוט ובמחט, אפרופו החלום שלי, לאחות את איבריו בחזרה. כך שמדובר בקשת רחבה של חוויות, אבל התרבות והחברה נוטות להתמקד בקוטב השלילי והמפחיד שלהן. המשמעות היא שאנחנו משתפים פעולה עם הקצנת החוויות הפסיכוטיות ועם יצירת תמונה חד־ממדית של קונסטלציה מורכבת מאוד".

עם זאת, שטנגר אלרן מספרת כי לאורך המאה ה־20 היא הבחינה בשינוי מסוים בייצוג החברתי של הפרעות הנפש, והפסיכוזה בתוכן. "בשנות ה־70 ראינו את מחאת המטופלים הפסיכיאטריים, או התנועה הצרכנית בבריאות הנפש, כפי שהיא נקראת בישראל. העובדה שהם השמיעו את קולם החלה לייצר שינוי, שאחריו, לדוגמה, ראינו את 'רשת שומעי הקולות', תנועה בינלאומית שמציעה קבוצות תמיכה במדינות רבות בעולם, כולל ישראל. התנועה הזאת קוראת לחברה להקשיב לקולות האדם, והיא כמובן יכולה להפחית סטיגמה, כי ברגע שרואים את האדם ומבינים אותו - הוא הופך להרבה פחות מאיים ומפלצתי".

השינויים הללו הביאו גם לתמורות תרבותיות ביצירות שונות.
"נכון. ראיתי לאחרונה סרט שנקרא 'מילים על קירות האמבטיה', סיפור של בחור צעיר שמתחיל לשמוע קולות. אלא שדמותו היא חיובית, והוא לא מיוצג כאלים, מסוכן או מפחיד, אלא כבחור צעיר שחווה קשיים. אפילו נחשפים שם למשפחתו, לסביבתו ולמטפליו. זה ייצוג הרבה יותר חומל".
"הסקרנות האנושית למצבים הפסיכוטיים היא רבה, למרות האיום המבני שבהם", מוסיף פישל. "לכן ברור שיותר ויותר סרטים, הצגות ותוכניות טלוויזיה נעשים על אנשים חולים. הגענו למצב שבו אנשים פתוחים לשמוע על הפרעות נפשיות, אבל לא מספיק פתוחים לשמוע על מחלות כמו סכיזופרניה. זה יותר מדי זר להם, מאיים. זו אולי צביעות ואולי נורמליות של חברה, אבל נדמה שכולנו רוצים למצוא את הדומה לנו, את הצפוי".

הזר מפחיד אותנו, גם בגלל הסברה שלפיה חולים פסיכיאטריים הם אלימים יותר.
"חולים פסיכיאטריים הם לא אלימים יותר ביחס לאנשים שאינם חולים פסיכיאטריים. זה לא נכון לשייך אוטומטית אירועי קצה למחלה פסיכיאטרית. זה פירוש לא מדויק ואף מסוכן, משום שהמטופלים שלנו הם בעיקר קורבנות לתוקפנות".

שפר: "רוב האנשים שסובלים מפסיכוזה או ממחלה על הספקטרום הסכיזופרני לא פגעו באיש מעולם. הם סובלים, מפוחדים, רועדים ומועדים בעצמם לפגיעה".

"גם אם פסיכוזה יכולה להיות כשלעצמה רוויה בתוקפנות, זה עדיין מאוד רחוק מביצוע רצח", ממשיכה הפסיכולוגית הקלינית ד"ר סנדרין ברנר דז'יאן. "לכן יש להיזהר עם הקלות שבה משייכים מקרי רצח לנסיבות נפשיות. שאלת האלימות תורמת לסטיגמה המוטעית. אני רואה בכך אף סיבה לכך שאנשים המצויים במצוקה לא מעיזים לשתף ולפנות לעזרה, דבר שעוד יותר מגביר את המצוקה".

"עבדתי בעבר עם אם שחשבה לפגוע בילד שלה, אבל למזל כולם היא היתה מטופלת פסיכולוגית ופסיכיאטרית, כך שהמענה ניתן והטרגדיה נמנעה", מוסיפה שטנגר אלרן. "אבל ככלל, מערכת בריאות הנפש בקריסה, ובמקרי קיצון על כולנו לשאול את השאלה: איפה היתה המערכת? כמו באובדנות, נדרשים שומרי סף, אנשים שיכולים לזהות מצבי קצה - מורים, מרצים, מפקדים וסביבה קרובה. הסברה חשובה גם היא, כי אנשים לא יודעים דבר וחצי דבר על בריאות הנפש".

לקבל צל"ש בזמן מאניה

היעדר הידע הציבורי ביחס לבריאות הנפש משתקף גם ברבדים היסטוריים ודתיים, שעשויים לשפוך אור על מהות ההפרעות השונות והבסיס שלהן, מה שעשוי לשפר את יכולות ההסברה. מקרי הפסיכוזה הראשונים מתועדים זה מכבר, וניתן למצוא להם אזכורים לאורך ההיסטוריה. אלא שלאורך השנים מים רבים זרמו בנהר, וממעמקיו עולה וצפה השאלה: מדוע מלכתחילה משמרת האבולוציה את מחלות הנפש, ואת המצבים הפסיכוטיים בתוכם?

"כשהאבולוציה משמרת תכונה כזאת או אחרת, היא משמרת גם את הקיצוניות שלה, ולעיתים זה בעייתי. למשל, האבולוציה משמרת אנשים ברצף כריזמטי שונה. יש אנשים שנולדו עם כריזמה רבה ויהפכו למנהיגים, ויש אנשים שלא יתברגו לעמדות הנהגה. אבולוציונית, כדי ששבט יישמר נדרשת חלוקת עבודה. אי אפשר שכולם יהיו רק מנהיגים או רק עבדים.

"הכריזמה הזאת מתבטאת ביתר שאת אצל אדם מאני, מה שכולל לעיתים גם מרכיבים פסיכוטיים. אדם עם מאניה הוא כריזמטי, חד, חריף ובעל תעוזה. יש המקבלים צל"שים בשדה הקרב, ובדיעבד אנחנו מבינים שהם נכנסו למאניה. אנשים יכולים ליצור יצירות מדהימות והמצאות גדולות כשהם בתחילת המצב המאני. לאחר מכן יכולים להגיע התרופפות ומרחק".

אילון מאסק חשף לפני כמה שנים שהוא מתמודד עם הפרעה דו־קוטבית. ייתכן שההפרעה הזאת הביאה אותו לחלק מההישגים החשובים שלו.
"לא ברור אם היו שם פסיכוזות, אבל העניין הוא שהמחלה הפסיכיאטרית תהיה מוחזקת, מנוהלת. פרופ' ננסי אנדריאסן, אחת מהפסיכיאטריות החשובות בארה"ב, גילתה שרמת היצירתיות לא עולה בקרב אנשים עם מחלות פסיכוטיות, אבל כן עולה אצל קרובי המשפחה שלהם שלא מתמודדים פסיכיאטרית. ההסבר טמון בכך שבמחלה פסיכיאטרית קשה החשיבה לא מספיק מאורגנת - אבל אצל קרובי המשפחה, שנמצאים על ספקטרום תכונות מסוים ברמה נמוכה הרבה יותר, מתקיימת יצירתיות מסודרת יותר. לכן החשיבות האבולוציונית של הפסיכוזה היא בעצם ברמה של הקהילה, של החברה, ולא ברמת הפרט.

"מעבר לפן האבולוציוני - מבחינה היסטורית, אנשים שהיום אולי היינו מגדירים כפסיכוטיים, משיחים ונביאים מכל מיני דתות, בעבר היו נתפסים כנורמטיביים. היתה להם פסיכוזה מאורגנת שאיתה הם הצליחו לפתח רעיונות, ערכים וחוקים, לצד כריזמה להוביל את העם. בתחילת השלטון הנאצי המאניה של צ'רצ'יל סייעה לו לזכות בבחירות, לשלוט באנגליה ולנצח את גרמניה הנאצית".

גם במדינות שונות ניתן לראות פסיכוזות שונות, מסביר הפסיכיאטר ד"ר אורי שורצמן. "באפריקה, למשל, נפוצה הפרעה פסיכוטית קצרה: מצב שבו אדם נכנס במהירות לפסיכוזה ויוצא ממנה מהר, בתוך יום-יומיים, ולפעמים בתוך שעות.

"כמו כן, כל תרבות מזהה ציונים פסיכוטיים או סימפטומים פסיכוטיים שחורגים מהקו הנורמטיבי שלה. נדרשת הבדלה של חלקים שיכולים להיראות לנו פסיכוטיים, אך הם תרבותיים. לדוגמה, בנצרות, האמונה במריה ובישו ובכך שאישה יכולה ללדת ילד מרוח הקודש היא לגיטימית. בדתות אחרות הדבר עשוי להיתפס כפסיכוזה.

"אמונת חב"ד, שלפיה הרבי שלהם הוא המשיח, יכולה להיתפס בתרבויות אחרות כאמונה פסיכוטית, אבל אצלנו זה נורמלי לחלוטין. אגב, בתקופת הקמפיין 'היכונו לביאת מהשיח', עם דמות הרבי מלובביץ', לפתע הופיעו יותר חולים פסיכוטיים ומאניים. הם חשבו שהשלטים מדברים עליהם, שהם המשיח".

"לפני 50 שנה אף אחד לא דיבר על זה שהשתילו לו צ'יפ במוח או שפרצו לו במחשב. היום זה נפוץ יותר", מוסיף פישל. "אם פעם שיגעונות גדלות היו רלוונטיים לנושאי דת, היום הם רלוונטיים לנושאים אחרים: ספורט, תרבות. אדם יושב בתוך עמו".

הפרספקטיבה התרבותית וההיסטורית חשובה גם להבנה באיזה אופן מתבוננים אנשי הטיפול באדם שזה עתה חווה התקף פסיכוטי. שטנגר אלרן מסבירה כי היא "באה עם כבוד רב לאדם שמולי. זו חמלה והכרה בכך ששנינו אנושיים, פגיעים ושבירים. מי שחווה משברים כאלה מבין לעומק את חוויית השבריריות האנושית. אני גם מגיעה עם המון אמונה בכוחות האנושיים".

פישל: "הרקע הפסיכיאטרי מאפשר הסתכלות רחבה יותר, מעבר למעשה עצמו. לפעמים החיבור לאדם נעשה באמצעות חמלה לעתיד שלו - כלומר האתגרים הרבים שהוא ייאלץ לעבור לאחר שיבין את חומרת מעשיו. כשאדם משתחרר - מתחיל האתגר האמיתי שלו".

שפר: "שואלים אותי איך אני מטפלת ברוצחים כאלה. אני עונה שבטיפול אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשכוח מה המטופל עשה, ולכן עלינו להחזיק גם את החלקים הקשים והטראומטיים וגם את החלקים המיטיבים. לפעמים אנחנו נתקלים במטופלים רכים ונעימים, ואיש לא מבין איך הם עשו מעשים כה קשים. אנחנו מעבדים איתם את המעשים ואת האבל. אם המטפלים יחזיקו את האינטגרציה, גם המטופלים יהיו מסוגלים לכך. היכולת לחזור לתפקד כאדם שלם טמונה בהחזקת כל החלקים המנוגדים שבנפש".