עירד מלכין
היסטוריון של יוון העתיקה
חתן פרס ישראל להיסטוריה, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב. חבר האקדמיה הלאומית של יוון
פרופ' עירד מלכין, בעוד שבועיים ייפתחו המשחקים האולימפיים בפריז, משחקים שיש בהם מסורת והיסטוריה רבה. כשחוקרים לעומק, מגלים מנהגים מעניינים מאוד שנסבו סביב התחרויות השונות.
"המשחקים האולימפיים נוסדו במאה השמינית לפני הספירה, 776 לפנה"ס ליתר דיוק, בצפון־מערב יוון במדינה בשם אליס, ונמשכו עד סוף המאה השלישית אחרי הספירה. בתקופה שלפני פתיחת המשחקים, שנערכו גם אז מדי ארבע שנים, יצאו שליחי שביתת נשק לשלושה כיוונים שונים בעולם היווני, שכלל אז 1,035 ערי מדינה עצמאיות שנמצאות בחופים - לרבות סיציליה, דרום איטליה, דרום צרפת, מרסיי, חופי לוב וקירנה וחופי הים השחור.
"שליחי הקודש הכריזו במקומות השונים על שביתת נשק קדושה, 'איקיי־חייריה', שחלה על כל העולם היווני וכללה הגנה על כל מי שנוסע לאולימפיאדה. לאולימפיה, מקום קיום המשחקים, הגיעו אלפי אנשים שישנו באוהלים, משום שבתי הארחה או מלונות כלל לא היו קיימים באותה תקופה. חלקם, אגב, אף התלוננו על בעיית זבובים במקום, ונהגו להקריב קורבנות ל'זאוס המגן מפני הזבובים'".
גם אז החלה האולימפיאדה בטקס פתיחה?
"מה שבטוח הוא שהיתה שם חוויית טקסים חזקה במיוחד. בפתח האצטדיון המרכזי הוקם מזבח לאלת האח והבית, הסטיה. שם בערה אש התמיד והודלק הלפיד האולימפי, המסמל את תחילת המשחקים. במחצית הימים מפתיחת המשחקים, נהגו להקריב 100 פרים לזאוס. משמעות הקרבת הקורבן היא שאוכלים את החיה, והבשר מחולק בהגרלה למנות שוות בין כלל המשתתפים, כדי לבטא תחושות שותפות ושוויון. את הקורבן לזאוס הקריבו ליד עץ הזית הקדוש, שממנו גם גזמו זרים למנצחים".
והמנצחים לא בדיוק זכו במדליות.
"מדליית הזהב הראשונה אי פעם באולימפיאדה ניתנה בסנט־לואיס ב־1904. עד אז היו ניתנים למנצחים זרי עלי זית ודפנה, שמוענקים עד היום. בעת העתיקה קיבלו הזוכים פרס ציבורי. היוונים המציאו את הספורט כדבר ציבורי, רחב היקף, במתקנים ציבוריים. לכן, בהתאם, הפרס העניק לאדם המקבל אותו 'חיי נצח' רגעים. האדם הורם מעם, והתקרב למדרגת הגיבורים והאלים. הוא הפך לאל ולגיבור לאומי, והביטוי לכך נעשה באמצעות שירה. הפרס, למעשה, זיכה כל מנצח בשיר שנכתב עליו, ממש שירת מקהלה.
"אבל כשקוראים את שירי התהילה הללו, המנצחים בקושי מוזכרים שם, אלא הערים והמדינות שמהן הם הגיעו. כשהם שבו לביתם, עטורי זר עלי זית ומשוחים בשמן, תהלוכה ענקית ליוותה אותם, לצד פסלים בדמותם וכתובות בהשראתם. נוסף על כך, מנצחי המשחקים זכו בארוחת חינם לכל חייהם בפריטניאון - בית הוועד הציבורי, שם בוערת אש התמיד של עיר המדינה. המשחק הזה בין ציבוריות ואינדיבידואליות קיים בכל ספורט עד עצם היום הזה. הזוכה במדליה זוכה זכייה אישית - אבל הכבוד הוא לאומי. אגב, המנצחים הגיעו ממקומות שונים - סיציליה, מרסיי, אוקראינה, לוב וכמובן - מיוון".
כחלק מהכבוד הלאומי - סיקור המנצחים לא היה עיתונאי, אלא סיקור תרבותי.
"בדיוק. כיוון שלאולימפיה באו מכל רחבי העולם היווני, היא הפכה להיות מרכז האמנות הגדול של יוון, כי משוררים, נואמים, ציירים ופסלים הגיעו לשם כדי להיחשף בפני העולם היווני בזמן המשחקים האולימפיים. זה היה שילוב בין ספורט ותרבות. היוונים הבינו שהבעיה של מופעי ספורט היא שהם נגמרים ולא בהכרח מותירים מורשת, ולכן היה ברור שהם ישלבו במשחקים אמנות, שתותיר זיכרון משמעותי בסיומם. שילוב האמנות נמשך גם ב־1896 כשהמשחקים האולימפיים נוסדו מחדש באתונה, עם תחרויות שירה, מוזיקה ומחול. לצערי, האולימפיאדה המודרנית ויתרה על הרעיון הזה".
מדוע, לדעתך?
"לא ברור. זו מסורת יפה וחשובה, שיכולה לחבר בין הייחודיות של כל מתחרה מהמדינות השונות. שירה היא בינלאומית, את שייקספיר קוראים בכל העולם ואפילו הלנה היפה אומרת באודיסאה 'נהיה לשירה'. הפחד הגדול של אודיסאוס, בשעה הוא מיטלטל בים, הוא למות אנונימי. לכן אין סיבה שלא לכונן את השילוב הזה מחדש, בטח בזמנים של מתיחות עולמית. הספורט מחבר בין אנשים, וכך גם האמנות. גם היום העולם שלנו מפוצל, קצת בדומה ליוון העתיקה. תאר לעצמך אם היינו מצליחים להתחבר על ידי כמה שבועות של שביתת נשק משותפת, שקט עולמי, וחיבור אמנותי. הדברים האלה מתחילים בצורה נקודתית ורק מתרחבים. היוונים הבינו לא מעט על הקיום שלנו, וכדאי ללמוד מהם".
אבל עברו מאז כ־3,000 שנים. האם הקישור בין ספורט לשביתת נשק יעבוד גם כיום? אני לא בטוח.
"תחשוב על אולימפיאדת הפינג פונג שהביאה להפשרת היחסים בין סין וארה"ב בשנות ה־80. זה התחיל ממשחקי פינג פונג בין סינים לאמריקנים, שפתאום התחילו לדבר. בדרך התברר שלא כולם בדיוק שחקני פינג פונג. בעולם היווני מדינות שהחליטו על הסכם שביתת נשק או שלום ארוך־טווח נשבעו מול המזבח של זאוס, אבל היום נראה שנסתפק בחתימה על הסכם רלוונטי. אגב, אותה שביתה העידה גם על מעמד הספורט באותה העת. כולם מפסיקים כל מלאכה לטובתו. היום יש מיליארדי אוהדי ספורט ברחבי העולם - אבל מעמדו ירד, ולא מתקרב לדרגתו כפי שהיתה ביוון העתיקה".
הספרינט: 192 מטרים
בוא נשוחח על אופי המשחקים. הספורטאים האולימפיים התחרו בחלק מהענפים ללא בגדים. מדוע בעצם?
"העירום הגברי ביוון בא לידי ביטוי גם בפסלים, והוא מייצג את הקרבה הגדולה ביותר לאל. זה מעניין, משום שיש דתות שרוצות חציצה: יהודים חוצצים בין ראשם לבין השמיים על ידי כיפה. הנוצרים יורידו את הכובע בפתח הכנסייה בדיוק מהסיבה ההפוכה. עבור היוונים, עירום הוא אי החציצה המלאה ביותר, והוא גם התגלמות היופי; עם זאת - העירום אינו ארוטי".
אילו מקצים היינו רואים בריצה, למשל?
"בסך הכל נערכו 23 סוגים שונים של תחרויות ריצה, לנערים ולבוגרים. במרוץ הספרינט רצו לאורך 192 מטרים, ובמרוץ נוסף אף רצו כפול מכך. בשנת 520 לפני הספירה התווסף מרוץ ה'הופליטים', חיילי צבא רגליים בעלי שריון כבד שנשאו חנית. ההופליט, הנסמך על רעיו ונלחם כשהמגן שבזרועו השמאלית מסוכך גם על מי שלידו, מייצג עבורי יותר מכל את התפיסה של השוויוניות היוונית. קיים בהיסטוריה יחס ישיר בין אופי הצבא ואופי המדינה, וזה גם לקח עבורנו".
תסביר.
"בימי הביניים, הפיאודליזם - שהתבסס על אבירים ופרשים - פשה בכל מקום באירופה, מלבד שווייץ. אבירים ופרשים על סוסים לא היו רלוונטיים בהרי האלפים. לכן הם פיתחו חיל רגלים מדהים, וזה לא מקרה ששווייץ היא גם הרפובליקה הראשונה באירופה. חיל הרגלים שלהם היה עצמאי, ולכן לא תלוי באריסטוקרטים ובאצילים למיניהם.
"ביוון, עיקר הכוח התבסס על חיל הרגלים ועל היכולת לעבוד יחד. שורת הלוחמים, ההופליטים, היא החשובה ביותר, והיא זו שמוחצת את היריב. לכן, כשאתה מקיים מרוץ הופליטים, יש בכך סמליות משום שהם הדמות שמייצגת יותר מכל את ההגנה והשותפות בתוך עיר המדינה היוונית. כולם רואים את זה, ויש בכך מסר של אחדות. תאר לעצמך שמדינות אויב היו משתפות כיום פעולה במשחקים האולימפיים במסגרת קטגוריה מיוחדת של שיתופי פעולה בין מדינות. זה מסר של אחדות גלובלית בתקופה מפולגת".
מה היה נהוג בגזרת ההיאבקות?
"המתאבקים באולימפיאדה העתיקה התמרחו בשמן יוקרתי לפני הקרבות. בסיום התחרות, היו מגרדים את השמן מגופם כדי לשמור לפעם הבאה. החוק היה שלאחר שלוש זריקות של היריב על הקרקע - נקבע המנצח. בקרבות האגרוף נהוג היה להתחרות ללא כפפות, אלא עם רצועות עור שנכרכו סביב כף היד.
"האתלטים המיומנים ביותר התחרו בקרב חמש, פנטאתלון, שכלל 'סטאדיון', כלומר מרוץ רגלי קצר, היאבקות, קפיצה לרוחק, הטלת כידון וזריקת דיסקוס. במקביל, אחד הענפים המרתקים ביותר היה מרוצי המרכבות, שהיו נחלתם של אנשים עשירים שיכלו לממן מרכבה, להחזיק ולאמן את משתתפיה. זה גם היה המקרה היחיד שבו ניצחה אישה: קינקסה מהעיר ספרטה. היא לא ישבה במרכבה והובילה אותה, אלא מימנה אותה כנוהג מקובל, אבל היא זו שזכתה בפרסים ובהכרה".
הספורטאים היו מקצועיים?
"אפשר לומר שההתחלה התאפיינה בחובבנות, אבל כשהחלו להתווסף עוד ועוד תחרויות, בעיקר בתקופה הרומית, הספורטאים החלו להיות מקצוענים יותר ויותר".
תפקידו הכפול של השופט
מה היה הערך שעל בסיסו נוסדו המשחקים האולימפיים בעת העתיקה, והאם הוא קיים באיזשהו אופן גם היום?
"אין שום הצהרה אידיאולוגית במקורות על הסיבות לקיום המשחקים, ובכלל - היוונים היו קצת חסכניים בזה. הם גם לא הסבירו מדוע בחרו בדמוקרטיה, אף שאפשר למצוא קטרוג רב עליה. עם זאת, אפשר להניח שהביטוי המרכזי באולימפיאדה והסיבה המרכזית לה הם פולחן לאל עולמי. כשם שהפולחן בעיר המדינה מחבר את האזרחים, כך הפולחן באולימפיאדה מחבר את קהילת היוונים כולם.
"האולימפיאדה המודרנית, לעומתה, שנולדה בסוף המאה ה־19, שילבה ניאו־קלאסיציזם, כלומר הרצון לחדש ימינו כקדם, והפיחה מחדש את רוח את ההתלהבות מעצמאות יוון, מדינת הלאום הראשונה באירופה שהשתחררה מעול האימפריה העות'מנית. כלומר, מדובר בשילוב של תחיית הלאומיות הספציפית היוונית, שטבולה בהיסטוריה האירופית".
אילו עוד משמעויות טקסיות מהאולימפיאדה מלוות אותנו עד היום?
"פולחן האש הוא כנראה קדום ופרימיטיבי יותר מכפי שהדעת משגת בכלל. הסמליות של פתיחת האולימפיאדה העתיקה בהדלקת אש מתוך ה'הסטיה' של מקדש זאוס, נשמרה. הרעיון הוא להראות על המשכיות הציוויליזציה באמצעות אש נצחית ותמידית".
משמעות נוספת של המשחקים האולימפיים היא בהיותם מגדירי זהות.
"הם בעיקר מגדירים את הזהות היוונית. לאלכסנדר מלך מקדוניה, סבא רבא של אלכסנדר הגדול, לא נתנו להשתתף באולימפיאדה משום היותו ברברי, לא יווני. בסופו של דבר הוא שכנע את השופטים - מה שמלמד אותנו על תפקידם הכפול: לצד השיפוט במשחקים הם גם הכריעו מיהו יווני ורשאי להשתתף באולימפיאדה. מאחר שהמשחקים היו פתוחים רק ליוונים, הם חיזקו תודעה של זהות אתנית משותפת. עם הזמן מושג הזהות היוונית השתנה, ואז הותרה ההשתתפות לכל מי שמדבר יוונית או שותף לתרבות היוונית.
"מעבר לכך, בעולם העתיק לא היו פספורטים. האזרחות נשפטה אך ורק על פי הזכות שלך להשתתף בפולחן העיר. אם חלילה אסור לך להשתתף, ובכל זאת השתתפת, אתה עלול להביא טומאה. הפולחן מלכד בתוכו את בעלי הזהות המשותפת וזה חלחל גם לאולימפיאדה. מה שהכי מפליא זה שאין מנהל שמאגד את כל תהליך קבלת ההחלטות, זה פשוט קורה מהשטח".
למעשה זה היה אירועי יווני, אבל במובנים מסוימים – כבר אז הגיעו אליו מחלקים נרחבים על הגלובוס.
"נכון. אני תופס את העולם היווני כרשת ביזורית נטולת מרכז. איש לא מנצח על התזמורת. וכאשר אתה זורק כמה קשרים רנדומליים לתוך מערכת עם מספר גדול של נקודות, הנקודות מתחילות להיות קשורות זו לזו בתקשורת של יותר מ־90 אחוז. זה נקרא 'ארגון עצמי של מערכת מורכבת'. גם מי שגר בפריפריה הרגיש צורך חזק יותר להתקרב, אבל המרכז הוא וירטואלי. זה מה שכל כך נהדר בעולם הזה - היכולת לחיות בקהילות לא גדולות מדי, כאשר כל אזרח אוצר בתוכו משמעות משום שהקהילה קטנה יחסית; וזאת, יחד עם היותו חלק מתפיסה רחבה יותר של רשת יוונית ענקית שהתפרסה מגרוזיה ועד ספרד".
כיום יוון היא קצת פחות גלובלית. מעניין לדעת איך הפיכתה למדינה אזורית בחלוף השנים תשפיע על האופן שבו ייראו המשחקים האולימפיים בעוד כמה עשורים.
"אולי נשחק אותם באמצעות בינה מלאכותית. וברצינות, זו שאלה קשה. אני חושב שהמהות תישמר, בדיוק כפי שהיא נשמרה גם ביחס למשחקים העתיקים. נראה שינויים, יתווספו ענפים וייגרעו אחרים, ואולי אפילו נחייה מחדש עוד צורות עתיקות של תחרויות באולימפיאדה. ככה זה - כשאנשים הולכים לאיבוד בתוך מבוכה ענקית של שפע, הם חוזרים לקאנון קלאסי כדי להרגיש בטוחים יותר. הם חוזרים לבסיס".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il