מחוץ למטכ"ל יש מפקדים שעדיין לא איבדו את רוח הקרב

דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, נהנה מחופש ביטוי. הוא אמר כי "חמאס זה רעיון ואי אפשר להשמידו. העניין של להשמיד את חמאס, להעלים את חמאס, זה פשוט לזרות חול בעיני הציבור". תא"ל עופר וינטר ששוחרר לא מכבר מצה"ל עדיין לא נהנה מחופש ביטוי, אבל רבים אחרים שדיברו בעת שפורסמו דברי הגרי אמרו דברים ברוחו של וינטר, והמסרים היו הפוכים לדברי הגרי. "המסר בשתי מילים: מאוחדים לניצחון", אמר אלוף (מיל') יפתח רון־טל בפתח כינוס ראשון מסוגו של לוחמים ומפקדים במילואים, שנערך ביום רביעי בערב בגני התערוכה. "סתם אחדות... זה לא שהיא לא חשובה, אבל אנחנו צריכים אותה כדי להכריע את חמאס. כל מה שלא מאחד אותנו - לדחות לתקופה אחרת. המאבק הוא על עצם קיומה של המדינה היהודית".

כבר בתחילת הכנס שאלתי מומחה למדע המדינה ולחוקה שהגיע למקום אם כנס כזה הוא חוקי. הוא אמר שלגבי הופעתו של עופר וינטר יש באמת סימן שאלה אם בתקופה הזו, שמייד אחרי שחרורו מהצבא, הוא יכול לנאום בכנס כזה. לאחר שהחלו הדוברים בפאנלים להתבטא, נודע שאכן סגן הרמטכ"ל אסר על וינטר לדבר, אם כי הוא היה נוכח במקום. בימים אלה לאסוף 20 איש או אפילו מאה איש לכינוס כלשהו, זה קשה. באולם הכנסים נכחו קרוב לאלף איש. חלק גדול מהם חובשי כיפות, אך רבים היו חילונים. נצפו לפחות שני אלופי משנה במדים וכמה סגני אלופים. הרבה מילואימניקים צעירים עם נשק. האווירה היתה מסעירה, של רוח גבית למהלכים צבאיים מכריעים גם בלבנון וגם בעזה וברפיח.

הקליפ שפתח את האירוע נתן את הטון. זאת היתה הסצנה שבה צולם אל"מ בני אהרון, מח"ט 401, בטקס הדלקת החנוכייה בעזה. הוא דחף את לוחמיו "להאיר את העיר עזה האפלה באור שלכם... המשיכו להאיר ולגרש את החושך".

היה מי שהזכיר את המצב שבו התחבטה הממשלה בראשות בן־גוריון בזמן אחת ההפוגות במלחמת השחרור. זו היתה "הפוגה ללא הכרעה", והיה כאן הימור לצאת מתוך ההפוגה להתקפה שתביא להכרעה בדרום.

רון־טל שיבח את לחימת צה"ל שהיא "לא פחות מהרואית. זה דור שעולה על הדורות הקודמים. קלאסיקה של לחימה בשטח בנוי בשטח הכי מבוצר בעולם", אבל מתח ביקורת קטלנית על הניהול האסטרטגי של המערכה. "מעבירים תחושה שלא ניתן לנצח את חמאס. מה זה?! לא מבין מאיפה זה מגיע", הוא אמר. "אבל המשימה הגדולה יותר - הכרעת חיזבאללה בצפון. להעביר את רצועת הביטחון שחיזבאללה הכניס לתוך ישראל למקומה הטבעי בדרום לבנון, ולבנון תשלם מחיר כבד".

בפאנל שהנחה עמית סגל, הוא שאל את המשתתפים: איך נדע שניצחנו? "ננצח כשנשיג את המשימה - הצבא של סינוואר לא מתקיים", ענה לו ד"ר חנן שי. גבי סיבוני ציטט את יהושפט הרכבי, שהגדיר שניצחון נמדד בפרספקטיבה ארוכת טווח. אבל אל"מ סיבוני המליץ על "השמדה כמו שבעלות הברית עשו לנאצים". הקהל אהב את זה ומחא כפיים.

"לצה"ל לא היו תוכניות לכיבוש עזה", הפתיע תא"ל (מיל') הראל כנפו, "האחרון שהכין תוכנית כזו - והיא לא אושרה - היה גלנט, כשהיה אלוף פיקוד דרום. 15 שנה עברו מאז, ועדיין אין תוכנית להכרעת חמאס".

מהדורות החדשות מלאות בדברי הרהב ובאיומים של נסראללה, אפילו נגד קפריסין. מנגד, הרמטכ"ל הרצי הלוי משגר איום משלו. צה"ל הגביר בימים האחרונים את קצב חיסול המחבלים של חיזבאללה. ראש הממשלה עשה לאמריקנים הקש בגג, כשהכריז בפומבי על החסמים באספקת ציוד צבאי לישראל. זה מתחיל להיראות כאילו חיזבאללה וישראל משפשפים גפרורים ומשליכים אותם לשדה קוצים יבש.

ההסבר הנוח

בשמאל ובתקשורת אימצו לחלוטין את הנרטיב של "ביבי החליט לחזק את חמאס עם כסף מקטאר ולהחליש את הרשות הפלשתינית". מה הם שכחו בדרך?

"אדוני ראש ממשלת ישראל, עדיין לא מאוחר. מלחמה או מהפכה משטרית, מה אתה בוחר?" אפשר גם לשאול אחרת: מה מפתיע יותר, שאת המשפט הנחרץ הזה כתב תא"ל (מיל') עיבל גלעדי ב־2 באוגוסט 2023, חודשיים לפני מתקפת הטבח, ב"הארץ"? או אולי שיש בתרחיש המלחמה שפרש במאמרו מעין אקדח מעשן, הכולל משפטי אזהרה חד־משמעיים?

מי חשב שעיבל גלעדי כותב כבר תקופה לא קצרה ב"הארץ". אפשר ואולי מותר היה לצפות שאחרי 7 באוקטובר, הקצין הכי מזוהה עם תוכנית ההתנתקות לא ירצה כל כך להתבלט, גם לא לפני 7 באוקטובר. אבל מה שהכי משמעותי הוא שמאמרו של עיבל חושף מודעות ברורה של כל הבכירים - שעסקו בקריאות למרי שכלל יוזמות נרחבות של סרבנות במגזרי חיל האוויר, המודיעין והיחידות המיוחדות - למשמעות מעשיהם ולתוצאותיהם. עיבל וחבריו, כמו אהוד ברק, שקמה ברסלר, משה רדמן, איל נוה, יאיר גולן, דן חלוץ ושותפיהם, היו מודעים לכך שהם מובילים את המדינה למלחמה קשה. זאת המסקנה מדברי עיבל גלעדי חודשיים לפני 7 באוקטובר.

עיבל גם מוסר תיאור של אותה מלחמה שתבוא. הוא הדגיש שחיזבאללה וחמאס רואים כאן הזדמנות לפעולה מתואמת בשתי זירות בו־בזמן. זאת, למקרה ששני צבאות הטרור אולי החמיצו כמה מהתמונות ומהדיווחים על הנעשה בישראל. "לא, הם לא יכבשו שטחים, הם גם לא יצליחו לחדור ליישוב סמוך־גדר בצפון או בדרום. מדינת ישראל חזקה, ויש לה כוחות סדירים מצוינים שימנעו פעולות כאלה". מה שכן, חיזבאללה וחמאס ישגרו אלפי רקטות ונשב כשלושה שבועות במקלטים. איראן תוסיף זירה חמישית. משבר עם ארה"ב.

"אבל בשביל צמצום עילת הסבירות באופן חד־צדדי? זו הבחירה של ממשלת ישראל?" שוב, למי שלא הפנים. כל התארגנות המרד שנתלית בסוף הדרך רק על עילת הסבירות, מובילה למלחמה. אבל זה לא הם, זו הבחירה של ממשלת ישראל.

היום לא שומעים את התרחיש הזה או את ההסבר הזה לפרוץ המלחמה, אף שמריחים פה אקדח מעשן. השמאל והתקשורת אימצו לחלוטין את הנרטיב של "ביבי החליט לחזק את חמאס ולהחליש את הרשות הפלשתינית, והעביר להם מזוודות כסף מקטאר".

מי שדוחף את ההסבר הזה בצורה הכי גסה זהו אדם רז בספרו "הדרך ל־7 באוקטובר". המלחמה, לפי רז, היא התוצאה של הברית הבלתי כתובה בין נתניהו ליחיא סינוואר. בין השאר, מסביר אדם רז את היוזמה לכתיבת הספר (ספרו השלישי בתוך שנה או שמא שנתיים) שבאה תוך כדי שיחות עם עוה"ד מיכאל ספרד, שבהן הם דיברו על "הפשע" שישראל מבצעת בעזה. כמובן, גם אורי משגב דחף, ואנשים טובים, כולל עורך "הארץ" אלוף בן, קראו את כתב היד והציעו את הערותיהם הטובות והמיטיבות.

רוב הביקורת בתקשורת ומהשמאל - וזה מחלחל גם למרכז - גורסת שקיימת "זהות אינטרסים בין בנימין נתניהו לחמאס". זאת גם כותרת המשנה של החלק הראשון של הספר. וכל זהות האינטרסים הזאת נועדה למנוע הקמת מדינה פלשתינית. על צורת ההיגיון של אדם רז, המרקסיסט הקונספירטיבי, אפשר לעמוד באמירה שלו כי "נתניהו עשה שימוש ברגשות הנקם שהציפו את הישראלים... על מנת לקדם מדיניות החותרת לשמר את הסכסוך ואת האינטרסים שחמאס מייצג... יותר מזה, אני טוען שנתניהו פעל כדי להפוך את ישראל למדינה מצורעת".

אדם רז לא בא לדיון על מתקפת חמאס ותגובת ישראל בידיים נקיות. חוקר שיכול להראות שלאורך השנים הוא התריע מהתחזקות חמאס ומכך שהם רציניים באיומים שלהם כלפי ישראל, יכול לבוא ולפרוש את הערכותיו על המדיניות ועל הקונספציה וכל מה שרוצים, שהובילו למחדל 7 באוקטובר. ייתכן שפספסתי דברים שרז כתב, אבל כל מה שמצאתי בנידון זה מאמר ממאי 2021, שבו הוא פורש את אותה תזה על המדיניות המשותפת של סינוואר ונתניהו כגורם שהצית את מבצע שומר החומות. בין השאר טען אז, כמו יאיר לפיד, שנתניהו יצא למבצע כדי לסכל את הקמת "ממשלת השינוי" של בנט, לפיד ומנסור עבאס. זה קו שבוגרי מפלגת העבודה, שקשה היום להבדיל בינם לבין הקומוניסטים האנטי־ציונים הפנאטיים ביותר, מובילים מאז ימי רבין. מאז ימי אוסלו לפני כ־30 שנה. אז, ב־1995, זעק יצחק רבין: "הליכוד - סייענים של החמאס" (כותרת ראשית ב"הארץ"). נתניהו השיב: ראש הממשלה איבד את העשתונות.

יש תחושה שהאינטלקטואלים והתיאורטיקנים של השמאל גם הם איבדו את העשתונות ואתה לא רואה שום חרטה, שום הפקת לקחים מהשנה שקדמה ל־7 באוקטובר, ובייחוד מאירועי המרי והסרבנות.

לא הספיק להם

כשרואים שוב את אותן דמויות, על אותן במות, עם אותה הסתה קיצונית, קשה שלא להרגיש איזו צמרמורת בחוט השדרה

איך זה ששוב חוזרת הדינמיקה של הטירוף, שעליו התריעו קברניטי הביטחון בשנת 2023? נראה שהאולטימטום של מיליציית אחים לנשק בנושא החטופים איבד גובה בגלל יחיא סינוואר. אז עכשיו זה בחירות ולהפיל את הממשלה. ושוויון בנטל. כשרואים שוב את אותן דמויות, על אותן במות ועם אותה הסתה קיצונית, קשה שלא להרגיש איזו צמרמורת בחוט השדרה. הם שוב מחפשים קטסטרופה. האם זה אומר שהקטסטרופה של 7 באוקטובר לא הספיקה?

אתה שומע את מילות ההסתה בנאומי שקמה ברסלר ובהתבטאויות אחרות של הרקדנית רננה רז. "האמת ברורה - למדינת ישראל אין הנהגה. יש לה ראש ממשלה שמחייך כאשר קצין העיר דופק למשפחות נוספות על הדלת", התיזה ברסלר בנאום בהפגנה מול הכנסת. אז המילה "סרבנות" לא מופיעה בצורתה הרגילה. אבל כשארגון מזוהה עם מנהיגים מסוימים, כמו שהיה בזמנו "יש גבול", ומעביר מסרים קיצוניים, מנהיגיו לא חייבים לחזור שוב ושוב על קריאה מפורשת לסרבנות. בקטע הזה של ברסלר קיים סאבטקסט, והוא אומר שוב כמו לפני 7 באוקטובר - כשזה המנהיג שלכם, תחשבו ותשקלו אם צריך לשרת ולהילחם. רננה רז אמרה כמתברר כבר לפני כחודשיים כי הפתרון להפלת הממשלה יושג "רק באלימות", "צריך לקרות משהו קיצוני".

למי שלא הבין, משה רדמן אמר בראיון, "תמיד צריך לזכור שהמטרה היא מדינה פלשתינית". שלא נאבד קשר עין עם הכדור.

הם מקבלים לגיטימציה מהתקשורת החד־ערוצית על עיתוניה, מאתרי החדשות שלה ומתחנות הטלוויזיה. זה שטיח מקיר אל קיר של ביביפוביה. מהשמאל הקיצוני של הגרציות הפנאטיות מהכיכרות ומהפודקאסטים ועד המטיפים מהימין־ימין והימין־שמאל. היה צורך דחוף להוריד לעם הדווי הזה את המורל מייד אחרי "מבצע ארנון", שבו שוחררו ארבעה חטופים. פתאום תפס עיתונאי בכיר שיש התלהבות ציבורית גדולה מדי מההצלחה הפנומנלית של המבצע, ושיש סכנה שצה"ל ישחרר את הברקסים וימשיך הלאה, וחוץ מזה - כמה מבצעי אנטבה אפשר לרשום במשפחה אחת?

העיתונאי הזה בנה בזמנו מורשת לפסנתרן אלמוני, ששיגר איומים לעבר איראן וארה"ב מאחת הקומות הגבוהות. לפניו היתה זו מורשת אריק שרון. הוא בילה שעות וימים בהקשבה למשנותיו ולחוכמתו, שלא לדבר על הידידות שנרקמה עם בנו עומרי. והיה גם גנץ. כן, גם גנץ נכנס לגלריית המתדרכים. בעקבות מאמרו לפני שבוע (ב"מקור ראשון") אפשר להבין, שהפעם אהוד ברק מוטרד קשות מהמורשת האישית שלו ומהמורשת של בנימין נתניהו.

עורך "מעריב" דורון כהן אמר לפני 7 באוקטובר ולאחריו שאחד המניעים של ברק הוא להרוס את מורשת נתניהו, שלא רק החזיק בתפקיד ראש הממשלה קצת יותר ממנו, אלא גם חולל שינויים גדולים שהביאו איתם את השנים הטובות ביותר לישראל. לפי כהן, הכוונה היתה להיבנות מקריסה. זה תרחיש שעומד לנגד עיני כמה אנשי שמאל כבר שנים: חזרה לשלטון של השמאל - תהיה רק בעקבות קטסטרופה כלכלית או ביטחונית.