ביום חמישי תעלה עדן גולן על הבמה במאלמו, שבדיה, ותנסה להתברג לגמר האירוויזיון 2024. כוחות הביטחון השבדיים כבר ערוכים. האבטחה סביב המשלחת הישראלית תוגברה. גם בתאגיד השידור הציבורי נערכו: כמו בשנים האחרונות - השיר יושר באנגלית. מילותיו שונו פעמיים כדי לנקות אותו מכל רמז למשהו נורא שהתרחש בישראל. למעשה, אין שום דרך לזהות אותו כישראלי. או כיהודי.
תחרות האירוויזיון היא אירוע קיטשי, שמח וקל דעת, שגם בימים כתיקונם מחובר למהות הישראלית כמו כפפה לרגל. אפשר לשער שבזמן שישראל נלחמת על קיומה הממשי, סופרת את נופליה ונרצחיה ומייחלת לשוב אזרחיה החטופים - האירוויזיון היה אמור לעמוד בראש רשימת "אירועים שלא נאה לקיים בשעת מלחמה" של אניני הרגש. אבל איכשהו, היו מטרות ראויות יותר לביקורת.
כאשר שר החינוך יואב קיש ביקש להעניק השנה פרסי ישראל רק לאנשים שהתבלטו בזמן המלחמה, עלתה שוועה השמיימה. "קיש מנסה להפוך את ישראל מאתונה לספרטה", זעק "כלכליסט". "קיש עוטף את מסע הרס הממלכתיות שלו ב'ערבות הדדית'. איזו מניפולציה מתועבת", מחתה דינה זילבר ב"הארץ". בג"ץ הוציא צו על תנאי נגד השר ודרש ממנו לנמק מדוע לא יחולקו פרסי ישראל במתכונת הרגילה. הקו היה ברור: פרסי ישראל הם מסורת מקודשת שאין לגעת בה. הבנו - במסורת לא נוגעים. ואז הגיע חג הפורים.
פורים, אגב, עתיק אף יותר מפרס ישראל, אך תומכי אתונה המירו את דתם באחת לספרטניות: "חגיגות פורים השנה הן כמו שיכור שמשפחתו קורסת, שצוחק ואומר: 'מוכרחים לחגוג'", פסק טור ב"מעריב". "הארץ" הפגיז בגינויי פורים מכל כיוון. "האם חגיגות פורים הן הפרה בוטה של הסולידריות שלנו עם החטופים?" תהתה כותרת אחת, וחברותיה הוסיפו: "שום דבר בפורים לא אופייני לאף חג יהודי. איך זה קרה?"; "איך פורים הפך לשבוע של גירוי יתר חסר תכלית". כלפי האירוויזיון "הארץ" היה ביקורתי פחות. השבוע, בתוך פחות מיממה, התפרסמו שלוש כתבות על האירוויזיון: עדן גולן בחזרה ראשונה, השירים שכדאי לשים לב אליהם, וכתבה על השיר "ווטרלו" שזכה באירוויזיון לפני 50 שנה. צא ולמד: שמחת האירוויזיון היא מובנת מאליה. עם פורים, חברים, יש לנו בעיה.
מפה לשם הגיע פסח, חג שלא מאופיין בשתייה עד דלא ידע ובמסיבות תחפושות. השנה נוספו בבתים רבים אזכורים לחטופים: כיסא ריק, תמונות, תפילות - הכל מרצון ומאהבה. לא לכולם זה הספיק. אביב גפן הכריז: "לראשונה בחיי לא אעשה סדר פסח. מבחינתי אין חג חירות בזמן שיש חטופים בעזה". החטופים לא מנעו בעדו מלהתייצב בחגיגת מימונה עתירת סלבס במועדון תל־אביבי, או לקיים את נשף הרוק שלו בסוף מאי כי "דווקא עכשיו, כשאויבינו מנסים להשתיק את ישראל ולשבש את אורח החיים הישראלי שמקדש חיים ותקווה, בדיוק עכשיו זה הזמן לחזור אל החיים".
"את חגיגות יום העצמאות הקרוב יש לבטל", כתב עקיבא נוביק. אין לדעת אם הדברים נכתבו לפני או אחרי שהתכונן למשימתו בשנים האחרונות: אספקת קריינות שנונה לאירוויזיון מטעם התאגיד
היו שהחמירו אף יותר וביקשו להוציא מחוץ לשיח את הברכה "חג שמח". היטיב לנסח יאיר גולן, בסרטון שפרסם לפני כניסת החג: "אי אפשר להגיד חג שמח. אפשר להגיד חג בטוח ושקט". בסרטון שהעלה לכבוד המימונה לא טרח בכלל עם ברכה כלשהי, שהרי יש חטופים וישראל מפולגת. מעניין שבין פסח למימונה הספיק גולן לברך את העדה הדרוזית לכבוד חג נבי שועייב. אמנם גולן לא התאפק ושרבב לברכה הזאת את חוק הלאום, אך חתם את דבריו ב"חג שמח!" מכל הלב. מן הסתם, שמחת חג אסורה רק בכל הנוגע לחגים יהודיים.
גם חגיגות יום העצמאות הופכות לאירוע רגיש בזמן מלחמה, ומוסדות המדינה שינו אותן בהתאם, כל מוסד על פי שיקול דעתו. טקס המשואות יתקיים ללא קהל, הזיקוקים בוטלו. עיריות צמצמו את במות הבידור. צה"ל הודיע שלא יערוך את המטס בשמי הארץ, ואף ויתר על פתיחת בסיסי צה"ל לביקורים. עקיבא נוביק מ"הארץ" רצה להדר במצווה. "את חגיגות יום העצמאות הקרוב יש לבטל", כתב. "בלי במות רחוב ובלי מטס ובלי זיקוקים ובלי להפנות לכך שקל אחד מהתקציב. (...)כמובן, אלה שירצו למנגל - בכבוד. לפצוח במחול - חג שמח! לצאת לפארקים - תרבחו ותסעדו. ערב קריוקי - אהלן וסהלן. אבל המדינה והממשלה צריכות להרכין את ראשיהן. התחלה טובה תהיה ויתור על מופעים של שמחה ממוסדת". אין לדעת אם הדברים נכתבו לפני או אחרי שהתכונן למשימתו הקבועה בשנים האחרונות: אספקה של קריינות שנונה לאירוויזיון מטעם תאגיד השידור הציבורי. אולי התאגיד לא קשור בכלל לממשלה, אינו ממוסד, ולא לוקח אפילו שקל אחד מהתקציב.
האם גם יום השואה ויום הזיכרון ישנו מתכונת, או שמא מטבעם הם כבר עצובים דיים? אין לדעת. בשנה שעברה ניסו אנשי המחאה להמיר את העצב על הנופלים בכעס על הממשלה. את תפילות יום כיפור הפכו לרדיפת מתפללים. ובזמן המלחמה נראה שלוח השנה היהודי והלאומי יכול לבטא כל רגש שאינו שמחה, או לאומיות, או יהדות. קובעי הטעם ביטלו את הציווי "ושמחת בחגך". עיריית ירושלים ספגה ביקורת על קיום העדלאידע של פורים. עיריית תל אביב כבר מתארגנת למצעד הגאווה.
מכיוון שמסיבות עדיין מתקיימות, תוכניות בידור עדיין מצולמות ומשודרות בטלוויזיה ואמנים מופיעים, ברור שמותר ואולי אף רצוי לחגוג, ואפילו לשמוח, בזמן מלחמה. בתנאים האלה טוב שיש אנשים שקובעים את הכללים ומקפידים שהשמחות והחגיגות לא יהיו קשורות למסורת היהודית והלאומית.
אלא שהיהדות והלאומיות הן השלד הקשיח של חיינו, שנושא גם את פצעי הבשר. הן אלה שמזכירות לנו מי אנחנו גם בימים קשים, ומכיוון שהן נטועות עמוק בעבר וחזרו על עצמן במשך מאות שנים - הן מספקות יציבות, ומשמעות ותזכורת למי שאנחנו. לא מדינה ששרה באנגלית באירוויזיון, אלא עם שמאז ומעולם חגג את פורים, ופסח, ויום העצמאות. ומכיוון שכך - הוא יכול להצמיח על גבם נשפי רוק ומצעדי גאווה, וגם אירוויזיון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו