לא לוותר על הבקעה: המהלך שמפלגות המרכז חייבות לבצע

לתביעת הבית הלבן להקמת מדינה פלשתינית הצטרפה לאחרונה תוכנית "היוזמה הישראלית". התוכנית, שגובשה במכון "מתווים" בשותפות עם קרן ברל כצנלסון, ממחזרת בשינוים זעירים את מתווה קלינטון לנסיגה כמעט מלאה לקווי 67'. המלחמה שפרצה בבוקר 7 באוקטובר לא שינתה דבר מהותי ביסודות החשיבה של מגבשי התוכנית. השינוי היחיד מתבטא בהכרה שאת התהליך המורכב הזה צריך לנהל בהדרגה.

בסוגיה הזו, יותר מאשר בסוגיות אחרות, נכון היה לממשלת ישראל להיענות לתביעת הממשל האמריקני באמירה: "כן, אבל". להדגיש שסוג של מדינה פלשתינית הוקמה כבר לפני 30 שנה על ידי יצחק רבין.

מהלומת 7 באוקטובר והמלחמה האזורית שפרצה גם בצפון, בהכוונת איראן, מטילה אור חדש על משמעות המרחק המהותי שבין עקרונות תוכנית אוסלו על פי יצחק רבין, לבין תוכניות הבית הלבן ומכון "מתווים".

רבין אכן שאף לסיום השליטה הישראלית על הפלשתינים במרחבי יו"ש ורצועת עזה. בשל כך כבר במאי 1994 הועברו כל הפלשתינים בשטחי רצועת עזה לשליטת הרשות הפלשתינית, שאך זה הוקמה. בהמשך, בינואר 1996, במסגרת אוסלו ב', הועברו כל הפלשתינים במרחבי יו"ש בשטחי AB לשליטת הרשות הפלשתינית. מאז הסתיימה השליטה הישראלית על כ־90 אחוזים מהפלשתינים באזורי ה"כיבוש" של מלחמת ששת הימים.

ואולם בנאומו האחרון בכנסת, ב־5 באוקטובר 1995, הדגיש רבין שלושה עקרונות יסוד: 1. ירושלים תהיה מאוחדת כשהיא כוללת את גבעת זאב ומעלה אדומים. 2. בקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה" תהיה גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל. 3. "המדינה הפלשתינית" תהיה "ישות שהיא פחות ממדינה".

מכל עקרונות אלה נסוג ראש הממשלה אהוד ברק בקמפ דיוויד 2000, מה שהוביל אל מתווה קלינטון, הכרוך בנסיגה כמעט מלאה לקווי 67'. מתווה זה הפך לנקודת המוצא להמשך והתבטא גם במפה שהביא עימו ראש הממשלה אהוד אולמרט לוועידת אנאפוליס בנובמבר 2007.

מהכרת הפער הזה בין עקרונות רבין לבין המתווה המוביל בימים אלה את הבית הלבן, צריך להתחיל הדיון הפנימי בישראל בסוגיית ירושלים ובקעת הירדן.

העומק טריטוריאלי

תפיסת רבין בהשראת תוכנית אלון חזרה והדגישה כי ללא החזקה ישראלית קבועה בבקעת הירדן, אין למדינת ישראל יכולת הגנתית בת קיימא. גבול מזרחי לישראל שיתפרס לאורך כביש 6 בכל אמת מידה, אינו גבול בר הגנה.

התומכים בוויתור על הבקעה לא מכחישים את האינטרס הביטחוני. אלא שתקוות השלום גברו אצלם על השיקולים הצבאיים. בכיר בצה"ל אמר בזמן קמפ דיוויד כי מדובר ב"תועלת שולית", שאינה שקולה למצב של הסכם קבע

כבר בחודשים הראשונים אחרי מלחמת ששת הימים ראש הממשלה לוי אשכול גיבה את ההתיישבות על פי מתווה תוכנית אלון. בתוכנית נקבע: "הגבול המזרחי של מדינת ישראל חייב להיות נהר הירדן וקו החוצה את ים המלח באמצעו... עלינו לחבר למדינה - כחלק בלתי נפרד מריבונותה - רצועה ברוחב 10-15 ק"מ לערך, לאורך בקעת הירדן". לאחר הסכם השלום עם ירדן ב־1994, וביתר שאת לאחר קריסת צבאו של סדאם חוסיין במלחמת עיראק - 2003, התרבו הטוענים כי חלף איום החזית המזרחית ופחתה חיוניות החזקתה של בקעת הירדן כקו הגנה מזרחי.

כדי לתמוך בטענתם, הדגישו "מומחים ביטחוניים" כיצד בעידן הטילים ארוכי טווח, המל"טים והטכנולוגיה המודרנית, איבדה הטריטוריה את מרב חשיבותה לביטחונן הלאומי של מדינות.
אלא שלקחי המלחמה באוקראינה, ובוודאי לקחי מתקפת הפתע במערב הנגב ב־7 באוקטובר ולקחי הלחימה בגבול הצפון עם חיזבאללה, מלמדים שוב על החיוניות של עומק טריטוריאלי.

פירוז שטחי יו"ש

הנחת יסוד של התומכים בכינונה של מדינה פלשתינית, היא שמדינה זו תהיה מפורזת מסוגי נשק ומערכות חימוש המסוגלות לסכן את ביטחונה של מדינת ישראל. מוסכמה זו אף התקבלה לכאורה על אש"ף. אך בפועל, לא זו בלבד שלא בוצע דבר מהתחייבויות חוזיות אלו, אלא שאש"ף ניצל אותן להפיכת שטחי יו"ש ורצועת עזה לחממות טרור.

בעוד הטרור ביו"ש רוסן במידה ניכרת, כתוצאה ישירה של יכולת צה"ל להמשיך לפעול בשטחים אלו, הרי עזה הפכה לישות טרור עוצמתית - ומיגורה, כפי שלומדים בחודשי הלחימה האחרונים, נעשה לאתגר מערכתי מורכב.

הפיכתה של מדינה פלשתינית עתידית בשטחי יו"ש לישות טרור דומה למה שהתפתח ברצועת עזה, תעמיד את ישראל בפני סכנה אסטרטגית חמורה ובפוטנציאל סיכון קיומי. על כן ברור כי פירוזה של מדינה זו חייב להיות תנאי הכרחי להקמתה.

כדי שהפירוז לא יישאר הבטחה ריקה, חייבת השליטה הביטחונית בבקעת הירדן להישאר בידי ישראל. הגם ששליטה ישראלית זו לא תביא לאטימה מוחלטת של שטחי יו"ש מזליגת אמצעי לחימה - כפי שאכן מתרחש בשנתיים האחרונות בהברחה גוברת של נשק מירדן אל ערי יו"ש - הרי היעדרה של שליטה ישראלית בבקעה יבטיח בוודאות, במוקדם או במאוחר, את הפיכתה של המדינה הפלשתינית לא רק לישות טרור עוינת, אלא לבסיס קדמי של מיליציות איראניות, שיתפרסו מול רצועת החוף.

הטוענים לכורח שבסיום הנוכחות הישראלית בבקעת הירדן אינם מכחישים ניתוח צבאי זה. ראש הממשלה ברק, שניאות בפסגת קמפ דיוויד לוותר על בקעת הירדן, זכר מטבע הדברים את השיקולים לתוכנית המגננה בחזית המזרחית, שלאורם קבע כרמטכ"ל את מרחב ההגנה המזרחי של ישראל כמשתרע מקו המים בירדן ועד לקווי הרכס במרכז השומרון.

אלא שתקוות השלום גברו ככל הנראה על השיקולים הצבאיים. במילותיו של תא"ל (מיל') שלמה ברום, ששימש בזמנו ראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון של צה"ל: "התועלת הביטחונית השולית הנובעת משליטה בבקעת הירדן, אינה שקולה כנגד המציאות האסטרטגית שתיווצר כתוצאה מחתימת הסכם קבע הוגן עם הפלשתינים ומהסדרי פיקוח בינלאומי ושיתוף פעולה שיהיו חלק מהסכם זה".

המציאות שהתפתחה מאז הסכמי אוסלו מלמדת כי ההנהגה הפלשתינית הפגינה ב־30 שנות התהליך את חוסר עניינה בהסכם שלום עם ישראל. ברמאללה לא השלימו עם עצם קיומה של מדינה יהודית.

יתר על כן, השינויים באופי המלחמה, השליטה הטופוגרפית של יו"ש על מישור החוף ואי־היכולת המובנית של כוחות בינלאומיים לספק ביטחון לישראל, מחייבים אחיזה ישראלית בבקעת הירדן ובשטחי C. לעיקרון זה, בהכרתו כאינטרס ביטחוני לאומי חיוני, יש יכולת לאחד את החברה הישראלית מתוך הסכמה ציבורית רחבה. אם מנהיגי מפלגות המרכז יכירו בתובנה זו, ויאמצו בסוגיה את עקרונות רבין בניסוחם באותו נאום מכונן, הם יוכלו לחולל שינוי דרמטי במפה הפוליטית הישראלית.