לוחם-ישראלי-גרמני-נוצרי: סיפורו יוצא הדופן של אוריה באייר, לוחם מגלן שנפל בקרב בעזה

בבקרים רעש התותחים מהדהד במעלות־תרשיחא. הוא מזכיר מדי זמן את המלחמה שעוד רוחשת בחזית הצפונית. מחסום ברזל חוסם חלקית את הכניסה לסמטה, רומז למנחמים להחנות ברחוב אחר ולהגיע ברגל לבית האבלים. המשפחה קמה משבעה.

על המחסום עוד מודבקות תמונותיו של רס"ל אוריה באייר. הוא היה לוחם במגלן, שנפצע באורח קשה ב־14 בדצמבר בקרב בדרום רצועת עזה. בן 20 היה כשנפטר מפצעיו. בכניסה לרחוב מתנוסס שלט בכתב יד: "חיילים אהובים, דואגים ומתפללים לשלומכם". לב אדום ומגיני דוד מעטרים אותו, דגלי ישראל מתנופפים ברוח ברחוב.

טרבין, נציג של היחידה להנצחת חיילים במשרד הביטחון, יושב מול נלי וגדעון, הוריו של אוריה. הוא מסביר למשפחה השכולה את זכויותיה. לייקה, כלבה שחורה ומאולפת, רובצת על שטיח סרוג מעשה ידיה של נלי. יונה, גורת חתולים בשחור־לבן, שהביאה השבוע הבת הבכורה, רחל, משחקת בכדור פינג־פונג מתחת לרגלי האורחים. הסלון התמלא בזרי פרחים, רובם של פרחי נץ חלב דוביום, פרחים כתומים כצבע הווילון. האב גדעון חוזר על המשפט שאמר לכל כך הרבה מנחמים בימי השבעה: "אלוהים לא טועה, זה רק אנחנו שלא תמיד מבינים אותו". הוא שואל את הנציג אם יש ציפיות מהם בתור הורים שכולים ביום הזיכרון. הנציג טרבין, בן לעדה הדרוזית, מספר שרק בשנים האחרונות אנשים התחילו לעלות לקבר בכפר שלו: "זה תלוי בכם".

האם נלי, אישה יפה ועדינה, אומרת שהיא רוצה קבר פשוט. "כמו שהיה בכפר שגדלתי בו בגרמניה. עם הרבה פרחים יפים. זה היה כל כך יפה שהיינו משחקים בבית העלמין כילדים". גדעון מוסיף: "אני מעדיף לחכות כמה שצריך, שהמצבה תהיה עבודה טובה, לא משהו שיתפורר".

נלי וגדעון מתייעצים ביניהם בגרמנית. זוג הנוצרים הגרמנים מקבל ייעוץ מנציג דרוזי של צה"ל בנוגע לקבר של הבן החייל, לוחם היחידה המובחרת. גדעון דובר עברית נטולת מבטא ומתובלת בסלנג אקטואלי. הוא הגיע בגיל שנתיים לישראל עם הוריו, יוחנן וקריסטל, שנשלחו מטעם ארגון "צדקה" הנוצרי־גרמני ב־1972.

מטרת הארגון היתה להקים כפר נופש במושב שבי ציון עבור ניצולי שואה. לאחר מכן הקימה הקבוצה את בית האבות "בית אליעזר" במעלות־תרשיחא, שבו המשפחה המורחבת עובדת כצוות עם מתנדבים נוצרים מגרמניה ומעניקה שירות לניצולי השואה באיכות גבוהה. הסמטה היא כמו קיבוץ קטן, שבו גרים המשפחה והמתנדבים לצד בית האבות. הדיירים הקשישים, ניצולי השואה, משלמים כפי יכולתם. בני המשפחה מקבלים תקציב קטן על עבודתם, כמו כל המתנדבים. את הפעילות מממן הארגון מגרמניה.

"לזבובה נשבר הרגל"

לפני שלוש שנים וחצי, בראשית מגיפת הקורונה, ראיינתי את בני המשפחה. הם הגנו אז על ניצולי השואה מהמגיפה ונעלו את עצמם איתם בתוך בית האבות. אני חוזרת אליהם לאחר שאיבדו את היקר להם מכל: אוריה, בנם הרביעי מתוך חמישה ילדים, נפל במלחמה בעזה. לאורך הראיון נלי וגדעון נשענים זה על זה, מתחבקים מדי פעם. הם שואבים נחמה, מתרפקים על ההומור המשפחתי, מזילים דמעה.

הם אוהבים לחיות בצניעות והרחק מאור הזרקורים, אך נעתרו להתראיין כחלק מהשליחות שלהם. "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם", אומר הפסוק בספר ישעיהו שמנחיל עבורם את התפקיד לנחם את עם ישראל, גם ברגעים הקשים ביותר. הם מקווים שהראיון הזה יעניק מעט תקווה.

אוריה היה ילד של אמא, מספרת נלי, ושולחת את בעלה להחליף לחולצה כתומה. "שיהיה חתיך, כמו שאני אוהבת. כתום זה הצבע שלי. גם בחתונה שלנו היה לי זר בצבע הזה. גם כשאודליה ורחל התגייסו לפלח"ץ (פלוגת חילוץ והצלה; הט"א), זה הצבע של הכומתה שלהן. כשמצאתי לו את החולצה הכתומה צחקנו, אמרנו שאנחנו חילוץ והצלה".

לאוריה היה אופי שקט, והם היו צריכים לדאוג שיקבל את תשומת הלב המגיעה לו. ילד חמוד שהיה מביא פרחים צהובים, חמציצים, לאמו, וליום הנישואים של אחותו הגדולה רחל העניק לה זר ענקי מהם.

"היתה לו נפש עדינה. לפני ארבעה חודשים התחלתי להקים גינה בחצר, והוא היה שואל בטלפון מהצבא איך הגינה מתקדמת, הבטיח 'כשאחזור לחופשה מהצבא אעזור לך'. הוא לא הספיק", מספרת נלי. היא עונדת את הדסקית המשופצרת שלו מעל שמלה פרחונית. "בגן הוא לא דיבר שנה שלמה, רק חייך ושיחק. רצו לשלוח אותו לבדיקת שמיעה בחיפה. אמרתי להם שהוא מבין הכל, ושגדעון יעשה לו בדיקת שמיעה בבית".

"זה מאוד פשוט", מסביר גדעון, "הייתי פותח טבלית שוקולד, הוא היה שומע את הרשרוש של הנייר ומייד מגיע לקבל קובייה", הם צוחקים. נלי ממשיכה: "הם התעקשו על בדיקת שמיעה. אמרתי, 'בסדר, נעשה בשבילכם', אבל ברור שהכל היה בסדר".

יום אחד אוריה הקטן ישב במרפסת וקרא: "אמא, אמא, אני עוזר לזבובה, נשבר לה הרגל". נלי נזכרת כיצד אביו הגיע ונחלץ לסייע לזבובה. כמו אחיו ובני דודיו, אוריה גדל עם דיירי בית האבות. הוא הכיר את כולם, והם היו אוכלים יחד את כל הארוחות בחדר האוכל. בימי שישי היו עורכים קידוש ושרים שירים בעברית.

באחד הימים, כשעזר להוריו, אוריה הבחין בשיירה של נמלים שעשתה את דרכה על השביל בכניסה לבית האבות. הוא התעקש לעזור לנמלים, ש"עבדו מאוד קשה". הרי נמלה אחת קטנה סוחבת מקל כבד, והוא היה צריך לעזור לה. כשגדל אהב להיות בבית. "כמו יעקב שהיה באוהלים". הוא היה יוצא עם חברים, אבל לא באינטנסיביות של האחים שלו. הוא לא אהב לקרוא וללמוד, אבל צלח בכל זאת את בית הספר בחיוך השרמנטי שלו. וכל העת הזאת חלם על שירות ביחידת דובדבן.

גם הדיירים איבדו נכד

נלי הגיעה לבית אליעזר כמתנדבת. "כבר אחרי חצי שנה ידעתי שאני אתחתן עם גדעון. הייתי צריכה להיות מלאה באמונה שזה מי שאלוהים שולח לי", היא מספרת. כשהתחתנו, הם לא החליטו מראש שיישארו בישראל. גדעון מספר שהם רצו להיות בטוחים שהגיעו למקום שאלוהים שלח אותם אליו. לבסוף הקימו את ביתם בארץ ודיברו גרמנית עם הילדים עד גיל הגן. בגן הילדים כבר למדו עברית, אך עד היום נילי מדברת איתם בגרמנית.

לבנות הגדולות היה קשה בהתחלה להתרגל לדבר בשתי שפות. לילדים הצעירים היה קל יותר, כי הם למדו זה מזה. "לא רצינו שגרמניה תהיה משהו זר עבורם. הם היו טסים בכל שנתיים לביקור שם, גם אוריה".

הילדים לא רצו אף פעם לעבור למקום אחר?
נלי: "מילדות הם ידעו שפה זה המקום שלנו מאלוהים, זה היה ברור להם".

גדעון: "אנחנו במשפחה מדברים חופשי על הכל. מותר לשאול את כל השאלות ולקבל תשובות. היה להם ברור למה אנחנו פה".

למה? מה אומרים לילדים?
נלי: "אנחנו עוזרים לאנשים המבוגרים. הם חיו וחוו את העשייה".

גדעון נזכר איך אוריה הגיע פעם מבית הספר היסודי אחרי ששמע על השואה, והיה נסער מכך. "שאלתי אותו: 'תגיד לי, אתה רוצה לפגוש ניצולי שואה?' הוא אמר 'כן'. אמרתי לו: 'כל הדיירים שלנו ניצולי שואה'. הוא שאל על הסבתא ההיא ועל הסבא הזה, ושם נפל לו האסימון בנוגע לשואה. הם היו בשבילו משפחה".

נלי: "בשבעה, שניים מהדיירים באו לנחם אותנו".

גדעון: "לאחת מהם היה יום הולדת למחרת, והיא אמרה שהיא לא מוכנה לחגוג ושישירו לה. הדיירים הרגישו שאיבדו נכד".

"לפני הצבא הוא הלך למכינה קדם־צבאית. 'חצים' זאת מכינה של שלושה חודשים של הקהילות המשיחיות בארץ, ושם הוא פרח", משתף גדעון. "הוא גילה פתאום שהוא מסוגל למשהו, ומשם היה שינוי".

נלי: "הוא קיבל אחריות ותפקידים".

גדעון: "הוא פרח. קיבל גיבוש צנחנים, שאף לדובדבן, ופתאום כשקיבל מגלן היה מרוצה. קיבל פעמיים אותות הצטיינות. כולנו הופתענו ושמחנו שמצא את עצמו".

הילדים במילואים

בבוקר השבת השחורה אוריה העיר את אמו בשבע ורבע בבוקר וביקש שתקפיץ אותו לנהריה. "גם אוריה וגם אני לא הכי מדברים בבוקר", היא מחייכת, "רציתי להמשיך לישון, ביקשתי שיבקש מאבא, והוא ענה לי שאבא כבר רוכב על האופניים. 'נו, בסדר', עניתי לו, 'אם אבא לא בבית אני אקפיץ אותך'. לא הבנתי מה קורה. הכל נראה שקט וטוב. הייתי רגועה".

בתוך כמה שעות הוקפץ גם צוריאל, שביחידה מובחרת בסדיר, הבנות אודליה ורחל נקראו למילואים, והזוג באייר מצא את עצמו עם ארבעה ילדים מגויסים לוחמים. את דיירי בית האבות נאלצו להוריד לקומת המרתף - המרחב המוגן, ובקומה העליונה התארחו מילואימניקים. "התפללתי והתפללתי. פתאום לא יכולתי לעבוד ורציתי לעשות שלט לחיילים, זה שתלוי עכשיו ברחוב - רעיון שלי, ביצוע של המתנדבים הגרמנים", מספרת נלי.

מאז ההקפצה איך היה הקשר?
גדעון: "ספורדי. הם היו בלי טלפונים כמעט".

נלי: "הוא נתן לי שרשרת של מגלן והיא נקרעה לי. בטלפון הראשון סיפרתי לו, והוא הרגיע אותי, אמר שיקנה לי שרשרת חדשה. פעם נקרע לו כפתור במדים. יש לנו במכבסה אוסף של כפתורים ישנים והחלטנו לשים כפתור מיוחד, לא צבאי. בשיחה אחרת הוא סיפר שבכל פעם שהוא חושב עלי, הוא מחזיק את הכפתור המיוחד".

ענן חולף על פניהם של נלי וגדעון, דמעות יורדות. בשעה 12:30 ב־14 בדצמבר הם קיבלו שיחת טלפון, שבה התבשרו כי אוריה פצוע קשה. שלחו להם מונית לבית החולים סורוקה. "הצבא טיפל בנו כמו משפחה. לא 'כמו' - משפחה", אומרת נלי.

השאלה האחרונה ששאלתי את מיכה באייר, אחיו של גדעון, בראיון לפני שלוש שנים וחצי, היתה אם ילדיו הקטנים ילכו לצבא. "בוודאי", הוא השיב, "האחיינים שלי עושים תפקידים מאוד משמעותיים בצבא".

האחיינים הם הילדים של האח הבכור שלמה, שגר עם משפחתו בשבי ציון. בזמן מגיפת הקורונה המשפחה של נלי וגדעון נשארה מחוץ לבית האבות כדי שתוכל להביא אספקה לבית האבות הנצור. הילדים הגדולים כבר היו בצבא והיוו סיכון להדבקה.

"לילדים היה ברור שהם הולכים לצבא, להורים פחות, לאמא בכלל לא", גדעון מחייך. "בדור שלי לא היו תפקידים משמעותיים עבורנו בצבא. אני היחיד במשפחה שקיבל זימון. היה תהליך - ושחררו אותי. הבנתי שאני אהיה יותר משמעותי בבית האבות מאשר בתפקיד לא חשוב בצבא. אנחנו לא מגבילים את הילדים ולא שולטים בהם. דיבור פתוח. זכות הילד להחליט משהו אחר מהדעה של ההורים שלו ועדיין להיות מאוד אהוב בבית".

נלי: "הבת הראשונה, רחל, רצתה ללכת לצבא כחובשת והיתה בהגנה אווירית. הגנ"ש. לאט־לאט למדתי".

גדעון: "אחרי שלושה חודשים היא רצתה קרבי, וקיבלה התנגדות מכולם, גם מהקהילה בחו"ל. אמרתי: 'אין בעיה שתלכי לקרבי, אני רק לא מוכן לבנות שרוצות להיות כמו בן. תתרמי מה שאת יכולה לתרום, אבל לא לחקות בנים'. בגלל ההתנגדות היא לא היתה בטוחה. אמרתי לה: 'תגישי בקשה ותיתני לאלוהים להחליט. אם אלוהים ירצה שתעברי לקרבי, את תעברי. ואם לא - אז לא'. היא הגישה בקשה, רצו לשלוף אותה במיידי. אני יודע שאלוהים סידר את זה. לא יודע איך. אני יודע שזו הדרך שבחר לה אלוהים. רק הוא יודע למה זה טוב, הראייה שלי מוגבלת. אני לא יודע למה זה טוב שקורה א'־ב'־ג'. זה לא מחייב אותי להבין אותו. אני מאמין שזו הדרך הנכונה. אנחנו, כהורים, אני לא יודע אם היינו משחררים מישהו לכלום".

נלי: "היה לי לא פשוט הגיוס של יונתן, הבן של שמואל, ואז יאיר, ואז רחל. היה לי קשה להשלים עם זה. אני באה ממשפחה של גרמנים ממוצא רוסי. במקור היינו בגבול של האי קרים, ושם נתנה קתרינה למשפחה פטור מגיוס - שרק יעבדו את האדמות באמונה. חונכתי לעשות רק טוב, לא למלחמה. לאט־לאט הבנתי שהפסוק מעשרת הדיברות 'לא תרצח' מתורגם לגרמנית ל'לא תהרוג', וזה הבדל גדול. בעברית כתוב: לא תרצח. 'לא תהרוג' - זה הצורך להגן על עצמך ולא 'לא תרצח'.

"היה לי גם קשה עם טקס ההשבעה בצבא, אבל כשבאתי להשבעה של רחל וזה היה וואו, זה נתן לי סימן. היו 500 איש בקהל והיה שקט, והרב הקריא מספר יהושע 'זו הארץ שלך'. הרגשתי שקיבלתי מסר מאלוהים ואמרתי לו 'אלוהים, הילדים שלך'".

איך הגיבה המשפחה בגרמניה?
"וואו וואו וואו", נאנחים שניהם, "מאוד קשה". גדעון מסביר: "נכנס להם פציפיזם מהעבר ומחוסר ידע. אבל ככל שהם ראו את העשייה של הבנות ושהן לא מסתובבות והורגות אנשים, אלא להפך - עוזרות לאנשים, כך הם שינו את דעתם. אודליה השתתפה בסרט על נשים בצבא וזה עזר להם להבין. הם ראו שהיא לא עזבה את האמונה ואת השליחות שלה. להפך.

"כשישבו אצלנו בסלון, הייתי מסביר לחברים מהקהילה שזה יפה שאתם נגד נשק, נגד צבא, אין לי בעיה עם זה. בואו תשבו איתי בסלון, אנחנו נדבר. הצבא יזוז מהגבול, ואז לא תהיה שאלה אם ישחטו אותנו או לא, אלא מתי ישחטו אותנו. אז זה היה תיאורטי, לפני 7 באוקטובר. אחרי הטבח הקשה, לאחר שאף אחד לא התגרה בהם, נגמרו כל התירוצים. זה היה חד־משמעי מה שהלך שם. זה שהם חוו את הילדים בצבא נתן להם פרספקטיבה אחרת. קיבלנו הרבה תגובות בקהילה שהם גאים באוריה.

"מבחינת ההשקפה שלי, אני לא יכול להבין מישהו שאומר שהוא אוהב את אלוהים ולא אוהב את עם ישראל. אני לא רוצה שהוא יאהב את עם ישראל כי זה עם פרפקט שלא עושה טעויות, אלא כי אלוהים אוהב אותו", אומר גדעון בנחרצות.

על פי הפסוק

אני סקרנית לדעת, למה עשיתם שבעה?
נלי: "היינו בהלוויה של סבתא בגרמניה והיתה לנו חוויה לא נעימה".

גדעון: "אני מכיר הלוויות ושבעה מבית האבות, הורידו את הארון ולא כיסו את האדמה. השאירו לפועלים שיכסו. הסברתי להם שאני מגיע ממדינה שבה זה כבוד להשתתף בכיסוי הארון. נשארתי לכסות ולא הבינו אותנו. ואז הלכו הביתה וכולם התפזרו. זה נגמר. היה לנו ברור שהמנהג של השבעה הוא טוב לשני הצדדים - גם למי שאיבד את היקר מכל וגם לאנשים מסביב".נלי: "בשבעה

נכנסו נשים דתיות, מהססות. לא הכרתי אותן, ניגשתי אליהן. הן באו לספר שנולד בשכונה תינוק בזמן שאוריה שלנו נהרג, ושקראו לו 'אוריה ישראל'. זה היה מרגש.

"הופתעתי כמה אנשים באו לבכות לי. אנחנו חווים את זה עוד יותר עם החברים בגרמניה. אין להם כתף לבכות עליה. כנראה נצא לגרמניה לעוד שבוע, לעוד שבעה בשבילם".

איך הייתם מגדירים את הקהילה שלכם?
"אנחנו לא קהילות משיחיות", מנסה גדעון להגדיר את מה שהוא לא באמת רוצה להגדיר, "אנחנו לא משויכים לזרם ספציפי. אנחנו מאמינים בתנ"ך ובברית החדשה".

הקהילות שלהם נמצאות בגרמניה ובקנדה, ומשם גם מגיעים המתנדבים. הבנים, צרויה ואוריה, קיבלו בהשבעה שלהם תנ"ך והברית החדשה כרוכים יחדיו בספר אחד באנגלית. הם היו מאוד גאים בזה.

"לא באנו לכפר על מעשי הגרמנים, אי אפשר לכפר על זה. באנו מאהבה לעם ישראל. אני לא בא בתור ניטרלי - אני בא בתור גרמני שהעם שלו פגע בעם ישראל מאוד", מוסיף גדעון. הוא עובד בחודשים האחרונים להרחיב את בית האבות ל־72 מיטות לפי התקן הגרמני של מיטה לחדר, "ומשרד הבריאות אישר לנו את זה", הוא מציין בגאווה.

למה שלא יאשרו? אני שואלת. נלי צוחקת כאילו אני לא מכירה את התפיסה והביורוקרטיה הממשלתיות, ואז קורצת לגדעון: "מה, לא נהיה ביחד באותו החדר?"

למה דווקא ניצולי שואה?
"הרעיון של הארגון הוא לעשות לניצולים עוד קצת טוב, כמו השומרוני הטוב מהברית החדשה, לשים קצת שמן על הפצעים ולחבוש אותם לאנשים שסבלו".

מה תעשו כשלא יהיו עוד ניצולי שואה?
"אנחנו עובדים לפי הפסוק 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם'. הייתי שמח אם בסוף הדור של השואה לא היה את מי לנחם בעם ישראל. זה לא המצב. אנחנו נצטרך לראות איזו קבוצה אנחנו יכולים לנחם יותר. אולי דור שני, אולי נפגעי פעולות איבה ומלחמות ישראל ופן סוציאלי. עוד לא יודעים. נקבל את ההחלטות ביחד כל המשפחה".

הסב יוחנן באייר בן ה־84 מצטרף: "מה להגיד לעם ישראל? מה שהולך היום זה מאוד כואב. אף אחד לא יודע מה יוצא מהבלאגן. דבר אחד אני יודע: עם ישראל הוא עם אלוהים, והעיניים של אלוהים כל השנה על עם ישראל".

אז למה קרה הטבח?
"אנחנו לא מקבלים תמיד תשובה. לשאול מה הוא רוצה בזה, מה הוא רוצה להגיד לנו. אני חושב שצריך ללכת בדרך של אלוהים, ככה אני רואה את זה. צריך להתפלל ולשמור על מה שהוא אמר. תיקחי את התהילים, זה נותן לך כוח."

•••

המשפחה, אגב, לא אוהבת בירות ולא כדורגל. אוריה היה היחיד שאהב בירות והחברים הכינו לו בירות עם איור שלו - "בירה מלך", ורחל ארגנה מדף מלא בבירות בסלון עבור החברים הישראלים.

"תמיד ראיתי את עצמי כישראלית", מסכמת האחות רחל, שהשתחררה עכשיו מהמילואים. היא סיימה לימודי קדם־רפואה באוניברסיטת אריאל. "זה הבית", היא אומרת ומחפשת את עצמה כמו כל יתר בני גילה. אחותה הגדולה שהיתה בטיול בדרום אמריקה התגייסה גם היא למילואים והשתחררה.

רגע לפני שאנחנו יוצאים נכנס לבית על קביים נטע, חבר ממגלן שנפצע בתחילת השבוע בקורס קצינים. הוא שמע ברדיו מה קרה לאוריה, והדבר הראשון שרצה לעשות כשהשתחרר מבית החולים היה לפגוש את ההורים של החבר הטוב, לספר להם זיכרונות משותפים.