בים המוות בוחרים בחיים: ביקור בעיר המפונים במקום הנמוך העולם

עד קצה הירידה בין ערד לים המלח הכל נראה שגרתי. טרקטורים מניפים סלעים, כלים כבדים מעבדים את העפר, מעבר להם נגלית רצועת מלונות המלח וארץ חלוקי הספא. אך מבט מקרוב מגלה שבפנים כלום לא אותו דבר. בכניסה למלון לאונרדו, די.ג'יי עם כיפה מפגיז את המנון השעה: "עם ישראל חי". כמה גברים שרועים על הספות, ביד אחת הנייד, ובשנייה מנופפים בדגלי ישראל. בלובי מוצף השמש הנשים רוקדות כמחוללות את הזמן.

איכשהו, הכל מתחבר לצו השעה - תנועה קדימה, לחיות ולא ליפול. ישישה בכיסא גלגלים מנופפת בדגל קטן בתנועה חדגונית. אחת הרוקדות מבחינה בה, ניגשת ומניעה את הכיסא שלה באדוות קטנות של שמחה. חיוך מבויש זורח על פנים מזרח־אירופיות. מעבר למגלשות בחלונות הלובי הגדולים אפילו ים המוות מודה - עם ישראל חי, ובעוצמה יתרה. ברוכים הבאים ל"תמר סיטי", עיר חדשה שחוברה לה יחדיו מכל מפוניה לחופי ים המלח.

ההמולה האמיתית נמצאת מתחת ללובי. שולחן ביליארד נטוש מוקף עגלות ילדים. זאטוטים מתרוצצים במסדרונות, ילדה עדינה מציירת על אחד הקירות, שמתברר כחוצץ עץ שמאחוריו כיתות קטנטנות. עוד סטארט־אפ ישראלי בא לעולם - פעוטון "ספא" ראשון מסוגו בעולם. שתי מתנדבות צעירות חמורות סבר מבקשות שיתקינו מצלמות אבטחה אחרי שכמה משחקים נעלמו מהמשחקייה, "ומי יודע מה עוד יכול לקרות..."

בתוך היכל האירועים "כוכב" נמשכים החוצצים שמגדירים מחדש את המושג "בית ספר" ו"כיתה", גומחות קטנות בקירות ההיכל. "זה בית הספר הראשון שחב"ד הקימו בישראל", מתפעם אורן עמית, רכז מתנדבים למפוני שדרות. על החוצצים נכתבו משפטי העצמה לילדים, ובכניסה תמונת הרבי מלובביץ׳ מחייכת אל חנוכייה.

בחוצץ היחידי שפתוח עובדת אדיתה אבן אריה, מדריכה מחוזית מדע וטכנולוגיה מבאר שבע. "לא חרדית ולא דתית - יהודית. בעיתות מלחמה הכל מיטשטש - הגבולות, התפקידים, הערכים המבדילים, הכל נהיה לצורך העניין. הילדים כאן צריכים מסגרות, תומר אושרי גייס אותי, ואני עוזרת להם להקים את מערך החינוך בבתי המלונות מבחינה פדגוגית. כרגע מסייעת להם לארגן את מערכת השעות".

לאורך כל היום ב"תמר סיטי" מובילים אותי מבית ספר אחד לאחר כדי שאראה במו עיני. מה שנראה מובן מאליו בכל יישוב אחר, הוא העוגן שמקרקע את העקורים והפליטים מהעוטף אל הזמן והמקום.

"בהתחלה היה כזה בלאגן, לאף אחד לא היה מושג מי נמצא היכן", אומר עמית, "הכל היה כאוס מוחלט ואנשים נזרקו משגרת יומם אל מצב חסר יציבות. בלי בית, בלי סדר יום, כולם הגיעו איך שיכלו ואיך שהתפנו. הדבר הראשון שהתחיל להחזיר אותם למציאות ולייצב את הקרקע, היה לעשות סדר יום לילדים, להחזיר אותם למסגרות".

הצלצול הגואל

הרב שמעון אלהרר, נציג חב"ד בים המלח ואחד האנשים שעומדים מאחורי המיזם, מספר: "אשתי אמרה לי 'תראה מה זה, אנחנו יושבים בערד, אין טילים ואין אזעקות, רק לדמיין הורים וילדים בחדר של 17 מטר מרובע במלון, שלושה שבועות ביחד, ובטוח מישהו פה יתחרפן בלי בית ספר. או הילדים או ההורים'. אז מייד ירדנו לים המלח ובדקנו איך פותחים פה בית ספר. מצד אחד הר, מצד שני ים - ובאמצע מלונות. אבל נשבענו שלא יוצאים מכאן עד שיהיה בית ספר. דיברנו עם תומר אושרי ממשרד החינוך, והרב קצ'ינסקי, מנכ"ל בתי הספר של חב"ד, אמרתי להם שאנחנו צריכים לפתור פה בעיה חינוכית מיידית. איגדנו אותם יחד ובסוף יצא לנו צ׳ולנט טוב. תוך שבוע ויום בית הספר עמד, עם 150 ילדים.

"כבר הקמנו בית כנסת על המצדה, יצרנו אפשרות ליהודים מכל העולם לעשות שם טקסים, הבאנו סופר סת"ם שיכתוב שם, ועכשיו - בע"ה, במאמצים אדירים עם אינספור מתנדבים ומתנדבות שצריך להכיר לכולם תודה, עשינו בית ספר ליהודים מכל הגוונים".

שעת צהריים, הורים יורדים מהלובי לאסוף את הילדים. "בשבוע הראשון לא ידענו איך להפריד אותם, הם נצמדו חזק ולא רצו לשחרר", אומר הרב אלהרר. אני תוהה אם הילדים לא רצו לשחרר מעט את ההורים - או להפך. "לא היה קל, חלק נשארו איתם כל היום בכיתה, מפחדים להשאיר אותם לרגע אחד לבד. אבל הנה, תראה עכשיו, כל הילדים כאן מתרוצצים ומשחקים, וההורים צריכים לקרוא להם. בהתחלה לא היינו צריכים אפילו שומר, הילדים לא רצו לזוז. עכשיו כל הזמן הילדים אומרים 'אני הולך לשירותים', ובורחים למעלה לשתות ברד בחינם בקפיטריה.

"הבאנו לכאן כמה חיילים שישמרו עליהם, חזרו אלי ואמרו לי 'כבוד הרב, הם משגעים אותנו, מעדיפים להיות בעזה מאשר לשמור עליהם'. בסוף הבאנו שומרת אימהית אבל ג׳דה כזאת, ומאז הכל בסדר. אבל כל השובבות שלהם זה בסדר גמור, אם יש משהו שאנחנו גאים בו כאן זה שהצלחנו להחזיר לילדים האלה את הילדות שלהם. זה דבר גדול".

לפני שאנחנו עוזבים, אלהרר מראה לנו את הדבר "הכי חשוב" שקנה לפני שפתחו את בית הספר - פעמון לצלצל בו להתחלת הלימודים ולסופם. מאושר, הוא מצלצל בו פעם ועוד פעם. הצלצול מהדהד במסדרונות המלון הארוכים, כמקרב את ביאת המשיח.

מופלטה בשביל הנפש

אין עיר בלי שוק, או סופר־שוק. אך איפה יש שוק במתחמי תיירות? ממש מתחת למרכז החוסן לנפש, בחניה הגדולה שבין בתי המלון, נפתח מרכז חוסן ללב הצרכני. במקום עומדות שתי משאיות רחבות עם מצרכים למפונים וקופה לקונים. שופרסל בדרכים. סימה כהן משדרות באה לקנות "את הדברים שהכי חסרים לי במלון - מה אני צריכה כאן? יש לי שלוש ארוחות, אבל מים מינרליים או שתייה, ככה שיהיה בערב, אני קונה כי אין לי כוח כל הזמן לצאת מהחדר, לחכות למעלית לרדת ללובי בשביל להביא לי מים לשתות. אז קניתי לי קצת, וגם כמה דברים לנשנש. אבל מה שאני הכי רוצה - אקונומיקה - אין להם. כל כך חסר לי הריח הזה של הנקיון. נמאס לי מכל הריחות המוזרים ששמים לנו כאן. גם אין כאן מוניות ואין לי איך להגיע למלון שלי, הוא רחוק, ובעלי נפצע ברגל ולא יכול לנהוג, אז מזל גדול שיש אותה, היא מלאך משמים". כהן מצביעה על רכב מתקרב, מתוכו יוצאת רחל שי ואוספת את המצרכים לרכב. השתיים מתחבקות.

"תראה מה זה, גם היא משדרות ולא הכרתי אותה בכלל, רק פה הכרנו", מתפעמת כהן. שי מחייכת חיוך רחב. אני שואל איך היא מרגישה כאן. "זה כלוב מזהב, אבל כלוב", אומרת שי, "יש לי הכל, העירייה עושה מאמצים מעל ומעבר ובאמת כל הכבוד להם, והילד שלי בחינוך המיוחד, אבל חסר לי לעשות דברים בסיסיים כמו לנקות, לעשות דברים בעצמי, הכי חסר לי לבשל".

כהן משתוממת. "אבל אני מבשלת, יש לי סיר חשמלי". איך תבשלי בחדר עם כל הגלאי עשן? תוהה שי. "אני יוצאת למרפסת, עושה לעצמי מופלטה, שלא אשתגע".

אני תוהה אם הן חושבות על החזרה הביתה. "אמרתי לבעלי שנלך ביום חמישי ביחד, חזרנו, היה נהדר, אבל אז היה מטח אחד ופתאום הכל חזר אלי והבנתי מה זה אומר. אמרתי לו 'בוא נברח מכאן מהר'. אני לא יודעת מתי נחזור אבל אני בטוחה שזה יהיה אחרת. לא יחזירו אותנו במצב של פחד. הילדים מסתכלים לכיוון ירדן ואומרים לי 'אמא, הם לא יבואו משם?'. זה כל הזמן בעיניים, זה לא עוזב אותנו".

בתוך הקניון, מוכרת קוסמטיקה מטופחת מחכה לקונים. "המפונים באים הרבה לקניון, אבל הם לא קונים כמו תיירים", היא מציינת, "זה משהו אחר, הם לא בבית והם לא תיירים, וזה הורג לנו את העסקים".

בקומה השנייה של הקניון הריק הקים עמית את הספרייה הציבורית הנמוכה ביותר בעולם. כל הספרים, משומשים כחדשים, נתרמו. הספרנית המתנדבת לא כאן כדי להמליץ איזה ספר כדאי לקרוא, על קיר של פרסומת למקדונלד'ס נתלה שלט ועליו כתוב שאפשר לקחת את כל הספרים ולהחזיר מתי שרוצים. אמון, זו כל השיטה ב"מק־ספרייה". "מה שהכי מבוקש כרגע זה כמובן רומנים, תשבצים וסדרות פנטזיה כמו הארי פוטר או דמדומים", אומר עמית. וספרים על הסכסוך? הוא צוחק. "ממש, ממש לא, אבל הספר של ברגמן על יחס מדינת ישראל לחטופים נחטף בתוך שנייה ברגע שהוא מגיע לכאן". ספרות השעה.

חיים, אוויר - והפוגה

שלום או מלחמה, העתיד הישראלי הוא נדל"ן. כציפורן חודרנית רצועת אדמה נכנסת אל המים. מתישהו יבנו כאן מלון כלונסאות ייחודי, אבל עכשיו על האדמה החשופה אנשי מועצת תמר הקימו את "תמר בלב", מתחם בילוי לנוער. במה ורמקולים ענקיים מאחורי גדר ביטחון, עגלות מזון ומשקאות, כיסאות ומזרני רביצה, מסלול נינג׳ה ישראל, משהו בין מתחם הפוגה לאימוני הישרדות.

"ראינו שהנוער הולך פה לאיבוד. אחרי שיצרנו מסגרות חינוכיות וחוגים, בנינו להם גם מתחם בילוי, שיהיה להם מה לעשות בערב", אומר ראש המועצה האזורית תמר, ניר ונגר, "המפונים הראשונים הגיעו אלינו כבר בשלוש בלילה שבין שבת לראשון. אפילו לסופ"ש בן אדם יוצא עם מטען לטלפון, הם הגיעו בלי כלום והיה צריך לדאוג להם להכל. לא קל לחיות במלון חודשיים ברצף. הקמנו פה שישה בתי ספר יסודיים ועל־יסודיים, שש מרפאות, שהתנאי היה שכל אחת מהן מקבלת ומטפלת בכל אנשי הקופות השונות, הקמנו מרכז חוסן ומרכז לבריאות הנפש. יש מרפאה וטרינרית ניידת וגם שופרסל מגיעים, וכדי לתכלל את כל הדברים האלו יצרנו את אפליקציית 'תמר סיטי', שתיתן מענה לכל המפונים. זה כמו פירמידת הצרכים של מסלו - אחרי שהם קיבלו חיים ואוויר ואוכל ובגדים, עכשיו הם מקבלים הפוגה".

חלק מהדברים שבולטים בעיר החדשה הם ההתארגנות המהירה והיוזמות הרבות שנותנות מענה לבעיות המפונים, בעוד הממשלה פיגרה מאחור. "פרט לאנשי משרד הרווחה שהתחילו לעבוד כמעט מייד, לקח לממשלה לא מעט זמן זמן להיכנס לאירוע, אבל הם התעשתו", אומר ונגר, "וכל האירוע הזה קורה כיום בעזרת משרדי הממשלה הרלוונטיים: רווחה נגב וגליל, בריאות, פנים, חינוך, תחבורה ותיירות, לכל אחד מהם יש נציג שמתכלל כאן את העשייה הזאת. ואגב, אנשי השטח של הממשלה פעלו כמעט מייד, אלה המטות שלא הפנימו את גודל השעה. האירוע הזה הוכיח שרשויות מקומיות חזקות הן יתרון עצום למדינה. גם בחירום וגם בשגרה.

"זה מה שאני אומר לכל אלו שמגיעים אלינו עם דיבורים על צדק חברתי - כשמישהו חזק ומישהו חלש, הדבר הכי גרוע זה להפוך את שניהם לבינוניים. אם תמר לא היתה רשות חזקה שבתוך חודש יודעת להקים פה עיר ומסגרות חינוכיות, ולהוציא 600 טיולי הפוגה - היתה פה קטסטרופה על קטסטרופה".

אני אומר לוונגר שאחד הדברים הבולטים לעין זה שהמפונים כמעט ולא מסתובבים בחוץ. "ברור, אמש מישהי אמרה שלהיכנס למלון של בארי זה כמו להיכנס לשבעה שנמשכת חודשיים. לא כל היישובים קיבלו את אותה מכה, וכל אחד מתמודד אחרת. הקושי העיקרי הוא לעסקים המקומיים שנפגעו קשות, מדובר בירידה של חמישים עד שמונים אחוז בפעילות. המפונים הם לא קהל בנופש, גם החקלאות שלנו נפגעת כי העובדים הזרים בורחים. כל מונית שמביאה עובד מוציאה חמישה. אני מקווה שהממשלה תבין את הצורך והשעה ותדע איך לפצות את העסקים ולהחזיר את הכלכלה למסלולה".

ונגר מספר כי תושבי מועצת תמר, במציאות שבה יש להם אורחים יותר מחודשיים, נותנים את הכוח להמשיך ולעשות. "תמיד יש תלונות במישור העסקי שנפגע, אבל מהתושבים יש רק חיזוקים. בשבועיים הראשונים כל הצוותים שלנו עבדו 24/7 רצוף. המחשבה שתמר היא מועצה של 1,600 תושבים היא שגויה - פרט לחינוך ולרווחה אנחנו מטפלים ב־20,000 איש כל יום, ויש גם דברים טובים שקורים. הנה, עכשיו אנחנו מסיימים את הקמת מרכז הצעירים ומתחם עבודה שיתופי בנווה זוהר. חמישים שנה זה היה מבנה נטוש עם הנוף הכי יפה בעולם, ועכשיו אנחנו מסיימים שם מתחם עבודה משותף עבור 70-50 משרדים". ונגר מפנה אלי את אוזנו: "תביט, זה העגיל היחיד שאני הולך איתו מגיל 25, זה יין ויאנג. אין טוב בלי רע, ואין רע בלי טוב. זו הסיטואציה וזוהי התקופה, השאלה היחידה היא מה אנחנו עושים איתה".