"הימים עוברים, אבל הזמן שלנו נעצר בשבת ההיא"

בכל פעם שנכנסים לטבריה, נזכרים כמה פעמים בשנים האחרונות היא היתה דוגמה מיקרוסקופית לסיפור הישראלי כולו. עיר שקיבלה במתנה את אגם הכנרת עוצר הנשימה וגמלה לו בארכיטקטורה עירונית שמזכירה את מה שנשאר סביב ביה"ח שיפא ובשנאת אחים יומיומית בין כל חלקי החברה הישראלית: חילונים ודתיים, אשכנזים וספרדים, יהודים וערבים. אל כל זאת ניתן להוסיף כמובן פשע ועבריינות שמאפיינים כל כך הרבה מקומות בצפון, ומצב כלכלי קשוח למדי של רוב תושביה. עיר ששורדת בקושי בזכות תיירות פנים ותיירות צליינית משגשגות, ולא באמת מנוהלת כבר כל כך הרבה שנים אלא נעה בין ייאוש לתקווה, ומקווה לשרוד את רעידת האדומה הגדולה שעוד מצפה לה, אחרי שנים של רעידות קטנות.

וכן, גם בשעת המלחמה הקשה ביותר שידענו, אפשר לסמוך על טבריה שתדע לספק לה את התפאורה המתאימה. מאז ומתמיד שימשה טבריה עיר מקלט למפוני הדרום. בכל סבב, עד שהגיעה הרגיעה (או מה שחשבנו שהיא רגיעה), התארחו מפוני הדרום על שפת ים הכנרת. הם אפילו התייחסו לזה במושגים של חופש.

אבל הפעם תושבי הדרום שהגיעו הנה הגיעו עם תאריך כניסה ואין להם מושג מתי הם יחזרו, כי שום גורם לא יכול להתחייב על כך. והם לא לבד בסיפור הזה, כי הכנרת הרגועה במזג האוויר הלא הגיוני הזה לנובמבר, כזה שבדרך כלל מושך אליו עשרות אלפי תיירים, מאכלסת בשבועות האחרונים גם את תושבי הצפון שפונו מביתם. תושבי הדרום והצפון, שומרי הגבולות שלנו, שנפגשים בעיר אחת קטנה. הם נפגשים ברחבי העיר, מדברים, מנסים להחליף חוויות ממה שהיה ומרגישים שהם חולקים גורל משותף, שמבחינתם קשור לזה שעדיין במרכז הארץ לא באמת מבינים מה זה לגור על הגבול עצמו. שבכל זאת בתל אביב המופגזת ממשיכים לחיות, בעוד השגרה שלהם היטלטלה שוב, בפעם המי יודע כמה. אבל כמביט מהצד, גם אם הדברים נכתבים בכאב, יש הבדל ניכר לעין בין הישראלים שפונו מיישוביהם בצפון לבין אלו שהגיעו הנה מהדרום. בין אנשים שכבר חוו טראומה שניכרת על פניהם לבין אלו מהצפון, שתודה לאל, פונו בזמן מאזור המלחמה.

בכניסה למלון "לייק האוס" ממתין לנו בעליו ראובן אלקס. על הנייר, המלון שלו היה אמור להיות עתה עמוס תיירים שמגיעים לתקופת החגים הנוצריים, ואולי היו מתקבלים באיזה עץ אשוח או כובע של סנטה קלאוס. בפועל נתלה על גג המלון שלט המברך את התושבים מהדרום ומבטיח להם שכל מה הם יצטרכו, הם יקבלו. "לפחות יש אנשים במלון. בתקופה כזאת גם זה משהו, לראות חדרים מלאים", אומר ראובן בחיוך.

ואכן בלובי של המלון התחושה היא שאנחנו באמצע אוגוסט, אבל רק כשמקשיבים לשיחות מגלים את מה שאולי אפשר היה לשכוח לרגע. אחת הדיירות מבקשת מראובן עזרה בארגון מסיבת בר המצווה לבן שלה, שהיתה אמורה להתקיים בדרום, ועתה צריכים לאלתר מחדש מקום. "יש בית כנסת, יש לך אולם ונעשה לו אירוע. ננסה גם להביא סלבס שהוא אוהב מהפועל באר שבע", הוא מבטיח. היא מצליחה לשחרר חיוך רגעי, אבל כזה המהול בסקפטיות. אחרים מדברים על כך שהם בכלל לא רצו לצאת מקריית שמונה, אבל המשטרה לא הותירה להם ברירה. על לוח המודעות נתלות הפעילויות להיום, וההודעה המפתיעה והמשמחת על כך שכוכבי נבחרת ישראל בכדורסל לשעבר יגיעו אחר הצהריים להעביר פעילות לאורחים.

"אני מרגיש שליח"

את דניאל הרץ אנחנו פוגשים ראשון. הוא חמוש במצלמה, "כי אני קודם כל צלם טבע". אף שחצה את גיל 60, הוא נראה צעיר לגילו. הוא בכלל ישראלי שחי תקופה מסוימת בברזיל ואמור היה להתגורר בקיבוץ ברור חיל של הברזילאים, אבל הוא נולד באור הנר של הארגנטינאים. הוא מאבטח בחברת אבטחה בנתיבות, וכרגע אין עבודה אז הוא יוצא מוקדם בבוקר לכנרת, לצלם את הטבע הצפוני במקום את הטבע של הדרום. "החיים באור הנר הם קזינו, לפעמים זולגים אלינו קסאמים משדרות אבל לומדים לחיות עם זה. הפעם נפלו אצלנו עשרה קסאמים באמצע הקיבוץ. ועדיין, לא האמנתי שפינו אותנו. לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות בחיים שלי. אמרנו שיש לנו צבא ששומר עלינו והלכנו כל לילה לישון בטוחים, והנה פתאום גילינו שיש נהלים אחרים בצבא, שאפשר לעבור את הגדר בלי בעיה".

מה שבטוח הוא שכל מה שהוא חשב על המציאות שלו כיליד הקיבוץ, כבר לא רלוונטי: "תשמע, זה לא הגיוני לחיות 20 שנה מסבב לסבב. נראה לך הגיוני שאנחנו באור הנר חיים בממ"ד, והם בצד השני לא? הרגילו אותנו ב־20 שנה האחרונות שאנחנו העם שסופג ומקבל. זה הזוי לגמרי. אני יושב איתך פה, וזה נראה לי לא נורמלי שזה ככה".

דניאל מסתובב עם הכלבה של הבן שלו, שנוסע וחוזר לדרום בכל כמה ימים. יחד עם דניאל נמצאת אמו, מלווה בעוזרת הפיליפינית שלה. לפני כמה ימים נחבלה האם ונזקקה לתפרים. הבוקר היא הולכת לביקורת בקופת החולים בטבריה. לכאורה עניינים שבשגרה, רק שאין באמת שגרה. "אתה פוגש פה אנשים שלא יודעים איפה זה אור הנר. אני שואל את עצמי אם אנחנו באמת חיים באותה מדינה. בכלל, רוב הציבור, עד מה שהתרחש, אם היית אומר לו 'אור הנר זה בדרום' לא היה יכול להגיד לך איפה אנחנו במפה. תגידו, אתם לא רואים חדשות? אני מרגיש שאני שליח, שאני מסתובב פה ומסביר לאנשים על המכה שחטפנו, מנסה להגיד להם כמה המכה הזו לא תיאמן. מה, אנחנו בשואה שלא היתה לנו מדינה משלנו? התחושה הזאת שהיה כאן כישלון נחרץ, אנחנו תושבי אור הנר הופקרנו. ואנחנו עוד קו שני, אז תחשוב על כל מי שאיבדנו בקו הראשון. הכישלון הזה והעובדה שאנחנו לא יודעים מה יהיה איתנו, זה משהו שחשוב לי להסביר לאנשים בכל הארץ, אבל גם להקשיב למה שיש להם להגיד".

"איבדנו את האמונה"

כן, תושבי אור הנר היו "בסך הכל" קו שני. הצליחו להתמודד בגבורה וחשבו שייצאו ויחזרו לביתם לאחר תקופה קצרה, כפי שכאמור קרה כל כך הרבה פעמים בעבר. אבל בינתיים הבית הפך לבסיס צבאי אחד גדול, ומועד חזרה עדיין אין. אז יש תורנות חליבה עדיין, ומדי פעם חלק מהתושבים חוזרים לחמ"ל ומבקשים להתנדב. אבל את הבתים לקח הצבא.

חלק מתושבי אור הנר נשארו בתל אביב, אבל אחרים בחרו בכנרת כי היא הרבה יותר בטוחה לדעתם מהמרכז. אחד מהם הוא רום ספינזי, שמגיע לשיחה איתנו עם ניב בתו בת השנה וחצי. אשתו ושני הילדים (בת ובן) הנוספים נמצאים במסגרות המאולתרות שאליהן נגיע בהמשך. "היא סנובית ארגנטינאית כמו הקיבוץ שלה אז אולי היא לא תרצה להתראיין, למרות שגם אני חצי ארגנטינאי", הוא מסביר בחיוך. "נולדתי בכלל בקיבוץ גבעת ברנר ולאור הנר הגעתי בעקבות שידוך. הרי אמרו לנו שזה גן עדן, כשמדי פעם נופלים קסאמים. אבל אמרנו לעצמנו בכל מקום יש טוב ורע".

הוא מנהל הנדסה וניהול בבאר שבע. מאז השבת השחורה ההיא הוא לא עבד שעה אחת. ביום ראשון בערב למחרת הקטסטרופה הגיע עם המשפחה ומאז הם לא עזבו, יחד עם עוד 450 משפחות. בימים הראשונים גייסו תרומות וארגנו לוגיסטיקה, ולא היתה להם אפילו דקה לנשום. אחרי השבועיים הראשונים הדברים התייצבו, ואז הגיעו המחשבות על העתיד, אבל בעיקר על מה שהתרחש.

"היתה לנו הפסקת חשמל לאורך כל השבת, ולא היו לנו הודעות בטלפון, לא חדשות, וכלום לא הגיע לממ"דים. לא היה לנו מושג מה סדר הגודל של האירוע. היינו מנותקים לגמרי, וכל היום נפלו קסאמים ומלא צבע אדום שאנחנו לא מכירים. התחילו לדבר על חדירת מחבלים, והתגבשה לה איזו טראומה אצלנו ואצל הילדים. מאז שהגענו הנה הימים שלנו עוברים, אבל הזמן שלנו נעצר בשבת. מבחינתי עכשיו הימים עוברים סתם. אתה יודע, הכי גרוע שחשבנו, התסריט הכי מפחיד שלנו לאורך השנים, היה שתיכנס חוליה לקיבוץ סמוך באמצע היום ותשתלט על גן ילדים. אף אחד לא דמיין את מה שקרה. יש לנו חברים בתל אביב, ובכל פעם שהיינו נפגשים איתם הייתי ממש משכנע אותם לבוא לגור איתנו, ממש הייתי שגריר של אור הנר. זה היה גן עדן עם שני אחוז גיהינום, אבל הגיהינום הגיע".

הוא מדבר בביטחון, אבל קשה שלא להיתפס לעיניו העצובות: "הכל התפורר לנו, כל מה שהבטיחו לנו מבחינת ביטחון, עבדו עלינו. אני לא יודע מה יגרום לי לחזור לשם. אם תגיד לי שכל היום יהיו מעכשיו חיילים בקיבוץ, זה מה שייתן לי ביטחון? אולי אפילו להפך. אנחנו מבינים שאנחנו עכשיו כאן, וצריכים למצוא מסגרת קהילתית חדשה, כי אנחנו נצטרך להישאר מחוץ לקיבוץ לאורך כל שנת הלימודים ואי אפשר לחיות שנה שלמה במלון. אני תמיד אמרתי שאני אגדל את ילדיי בקיבוץ, לא היה לי ספק, גם כשהייתי רווק בתל אביב. אני חוזר מחר בבוקר אם ייתנו לי ביטחון, אני חושב שרובנו כאלה. אם תשאל פה תגלה ש־95 אחוזים מהתושבים יחזרו מחר לקיבוץ".

אלעד ברקאי, שמקשיב לדברים כשבתו אייר על ידיו מגיב: "אז אנחנו מהחמישה אחוזים שלא נחזור. אני מעומר, אשתי מאשקלון, הסתובבנו בכל הקיבוצים בדרום והתאהבנו באור הנר. אנחנו מתים על הקהילה שם, אבל היום אני לא סומך יותר על אף אחד. איך אני מעלה את הבן שלי להסעה לבית הספר? אני לא רואה איך אני חוזר, גם אם אומרים לי שמחר נגמרת המלחמה. הנה, אנחנו יושבים פה ושקט, וזכרון יעקב שקטה, מה רע לחיות שם?

"לצאת מהקיבוץ זה קל, מי שירצה ללכת ילך. זה לא קשה. אנחנו כבר עשר שנים אוכלים חרא, ובשדרות 20 שנה אוכלים חרא, ונשארנו שם כי האמנו שלא יקרה מה שקרה, שיש מי ששומר עלינו. ואמרנו אין בעיה, נאכל עוד סבב, למרות שאת כמות הסבבים שאכלנו אף אחד לא אכל. ואמרנו אי אפשר לעזוב בית ככה, אתה לא עוזב את הבית שלך ככה, אבל הכל היה נכון ללפני שבת. מאז אני לא מאמין, לא בממשלה ולא בצבא. אנחנו הכי ציונים שיש, שאף אחד לא יגיד אחרת, אבל איבדנו את האמונה במי שאמור היה לשמור עלינו".

מורות מגויסות

בסמוך למלון נמצא תיכון רימונים, שעוסק ביום־יום בקולינריה. לאחר שבועיים שבהם הילדים והילדות מאור הנר למדו בחדרי ישיבות מאולתרים ברחבי המלון, הוקצו להם כיתות וחדרי גן אמיתיים. כאן היה צריך למצוא מי ילמד את הילדים למשך כמה שעות. מי שנקלט כבר במערכות החינוך (תושבי אור הנר מגמגמים בעצב כשהם אומרים "נקלטו באופן קבוע עד לסוף השנה", ע"ר) זוכה לשגרת יום, אבל צריך להיקלט במסגרת חינוכית קיימת.

בטבריה מיהרו לגייס מורות ותיקות, שלמעשה יצאו לפנסיה. וכך, מדי יום יוצאים מורות ומורים מרמת הגולן בחזרה לכיתות הלימוד המאולתרות, עם תלמידים שלא הכירו עד לפני שבועיים. למעשה, רק כדי להבין את גודל האבסורד שהמדינה נמצאת בו, ברמת הגולן לא נערכים לימודים לילדים, כי ההסעות לא ממוגנות ומפחדים שחיזבאללה יפציץ אוטובוסים.

אחת המורות היא בינה פבזנר, אשת חינוך מוכרת ברמת הגולן שרק לפני שנתיים הבינה שהקריירה שלה כמנהלת בית ספר הסתיימה. היא ניהלה את ביה"ס "שורשים" בנטור אשר ברמת הגולן, והיא מתגוררת בקדמת צבי: "היה ברור לי שאני מגיעה ללמד כאן, ומראש אמרתי שאעשה הכל בהתנדבות. זה היה חשוב לי. האמת? כיף לי. פגשתי כאן ילדים נהדרים, ואני מתכוונת לעשות את זה כל עוד יבקשו ממני".

אנחנו נכנסים למפגש עם ילדי כיתות ג'-ד'. גם אם לא התרגלו לבית הזמני שלהם, וגם אם משעמם להם, שגרת הלימודים בתפאורה שונה משכיחה מהם לרגע את הסיבה שהם בכלל פה. בינה מסבירה להם על עקרבים, ואחר כך הם יורדים לטייל על שפת הכנרת ולומדים על בעלי החיים באגם. ההורים זוכים לכמה שעות של מנוחה והילדים עוזבים רגע את הלובי של המלון, כשהם מודים ש"אולי הגיע הזמן לחזור הביתה".

קריסת הרעיון

"הקטע בלעזוב זה לא העזיבה הפיזית, זה קל. יש עשרה מקומות שיקלטו אותנו מחר. אבל הקושי בלעזוב זה להגיד 'היה לי רעיון, האמנתי בו, האמנתי שיש לי בו ביטחון, ואני כבר לא מאמין בדבר הזה. אני לא מאמין באנשים שיגידו לי שעכשיו יש לנו תחושת ביטחון'", מסכם רום לפני שאנחנו חוזרים למרכז והוא ומשפחתו נשארים בלייק האוס.

"יש לנו קבוצת ווטסאפ של כל החבר'ה, ואמרנו לעצמנו שבוע לפני שהכל התחיל, שדווקא מתאים עכשיו שבוע בצפון, קצת כנרת. כי אנחנו רגילים, מורידים מישהו בעזה ואומרים לנו להתפנות, וזה בלי אזעקות ובלי היסטריה. נוסעים לארבעה-חמישה ימים, המעסיק לא מציק ואנחנו חוזרים הביתה. ואז נרצח מישהו מקבוצת הווטסאפ הזאת ואמרתי לעצמי, 'האם אי־פעם אוכל לחזור לחוף זיקים שאני כל כך אוהב?' התחושה שלי אומרת שלא. האם גדר חדשה תחזיר לי את הביטחון? ג'מבו ג'יי, שהוא מקיבוץ אור הנר, סיכם את הכל בשיר 'סתלבט בקיבוץ'. תקשיב לשיר, המילים מסכמות את החוויה הקיבוצית".

אלעד לא מסתיר את הייאוש שלו לפני שהוא חוזר לתפעול השגרה: "תראה, בחמאס בסופו של דבר מטפלים, בדרום המצב יתבהר גם אם ייקח יותר זמן. תסתכל על החבר'ה פה מקריית שמונה, מכל המקומות ליד הגבול. מישהו יכול לספק להם ביטחון? הם בבעיה הרבה יותר גדולה מאיתנו כי בחיזבאללה לא טיפלו. כמו שאנחנו לא רוצים לחזור הביתה עד שלא יהיה לנו ביטחון, גם הם לא ירצו, שאף אחד לא יחשוב אחרת".

דניאל הרץ מנענע את ראשו בתנועות הסכמה: "זה באמת מדאיג, אני מאוד דואג לחבר'ה מהצפון. חיזבאללה יושב להם ממש על הבית, ולא מציעים להם שום פתרון. מה יהיה איתם במצב הזה?"