האף תספה צדיק עם רשע?

מיפקדת חמאס יושבת תחת בית החולים "שיפא" - כך פרסם השבוע דובר צה"ל, ומחבלי חמאס מספרים בחקירותיהם כי מפקדיהם מנחים אותם להתחבא בבתי ספר ובבתי חולים, "מקומות שישראל לא תפציץ". אנו שולחים את לוחמינו לחזית ומפנים את האוכלוסייה האזרחית אל המקלטים שבעורף, בעוד אויבינו מחביאים את לוחמיהם במנהרות ובבונקרים ומותירים את האזרחים - זקנים וחולים, נשים וטף - כבשר תותחים בקו הלחימה הראשון. אל מול אויב אכזר כזה, החונה בליבה של אוכלוסייה אזרחית, קל להבין את הקולות הדורשים "למחוק את עזה" או "לתת לצה"ל לכסח", בלי הבחנה ובלי רחמים. ונראה שהאמירה שלפיה "אין בעזה חפים מפשע" מעולם לא היתה פופולרית כמו היום.

כולנו היינו שמחים לו ניתן היה להכריע את האויב בטילים מדויקים המונחים מרחוק, או בפעולות קומנדו "כירורגיות", ובכלל - לו היה בעולם כוח שפוגע ברשעים בלבד ומותיר את הצדיקים ללא שריטה. אך הניסיון מלמד שמציאות כזו לא קיימת. ה"טעות בזיהוי", "הנזק האגבי", הפגיעה ב"בלתי מעורבים", וגם, להבדיל, אירועי ירי "דו"צ" של כוחותינו על כוחותינו, הם תוצר לוואי בלתי נמנע של כל שימוש בכוח, וממילא מתעוררת השאלה אם לעשות זאת, ועד כמה.

רבים סבורים שהדילמה הזו היא סוגיה חדשה, שהפציעה בעולמנו בהשראת הרוחות הליברליות והפרוגרסיביות. שאילו רק נלחמנו באויבינו "בלי בג"ץ ובלי בצלם" - כבר מזמן היינו מכלים את הרוע מן העולם, יהיה "הנזק האגבי" אשר יהיה. אך התורה מלמדת שאין הדבר כן, ושימיה של הדילמה הזו כימי העולם.

סדום היתה המקום הנורא ביותר עלי אדמות, ואנשיה היו "רעים וחטאים לה' מאוד". הזעקה מהרוע ומהאכזריות שבה היתה כה נוראה, עד שהקב"ה החליט להשחיתה ולהשמידה. כששומע על כך אברהם אבינו, הוא מטיח מילים חמורות כלפי שמיא: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה). ובאופן מפתיע, אלוהים מקבל את דרישתו התקיפה של אברהם, ומבטיח: "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" (שם, כו).

גם כשאנו נאלצים להפציץ ללא רחם, הקולות המבקשים להרהר ולרסן לא מחלישים את רוח הלחימה, אלא מחדדים את ליבת הזהות שלנו. למען נדע ונזכור, גם בעיתות זעם וצער, מה בין תורתם של אוהבי החיים להשקפתם של תאבי המוות

מעניין לשים לב שהתורה לא מציעה את הפתרון המתבקש, והוא - שהפורענות האלוהית תפגע רק ברשעים, והצדיקים יינצלו ממנה. שתי האפשרויות העומדות על הפרק הן שהצדיקים יומתו עם הרשעים, או שהרשעים יינצלו בזכות הצדיקים. דברים דומים אומרת הגמרא על מכת בכורות: "כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים" (בבא קמא, ס). נראה שאפילו אלוהים בעצמו לא יכול להיחלץ מן הדילמה: מי שלא רוצה לפגוע בחפים מפשע חייב לרסן את המשחית, ומי שמשחרר את הרסן - צריך להביא בחשבון שהמחיר יהיה פגיעה גם במי שלא חטא.

המלחמה בחמאס אינה רק משימה צבאית של השמדת תשתית הטרור שלו, אלא גם משימה רוחנית של מאבק ברעיון המפלצתי העומד מאחוריו. וכאן אנו נכנסים למלכוד קשה ומורכב - ברור שעלינו להשמיד, לאבד ולהכות בחמאס בעוצמה אדירה, כדי שלארגון ולאנשיו לא תהיה תקומה. אך אם נגיע למצב שבו נהרוג זקנים וחולים, נשים וילדים, בלי הבחנה - נתחיל, חלילה, להידמות למעשים ולערכים של חלאות חמאס. האמירה שעלינו "לדבר איתם בשפתם" או לנהוג כמותם אינה הפתרון לאיום עלינו, אלא איום בפני עצמו. וחשוב להבהיר – מאז הזוועות הבלתי נתפסות של שמחת תורה, אין בי גרם של חמלה לעם העזתי. החשש שלי אינו ממה שיקרה להם, אלא ממה שעלול לקרות לנו.   

בסופו של דבר סדום נהפכה, ונראה שאם מנהיגי חמאס לא ייכנעו - כך יהיה גם סופה של עזה. כמו בסדום גם בעזה, את הפורענות הביאו על עצמם יושבי העיר, במעשיהם הרעים ובדרכם המרושעת. עם זאת, כמסר לדורות, התורה לימדה אותנו על חשיבותה של הקושייה המוסרית, ועל המקום הרחב הניתן בתורה לעצם הדיון. את הוויכוח הזה אין להשתיק.

גם כשאנו נאלצים להפציץ ללא רחם, הקולות המבקשים להרהר ולרסן לא מחלישים את רוח הלחימה, אלא מחדדים את ליבת הזהות והקיום היהודיים שלנו. למען נדע ונזכור, גם בעיתות זעם וצער, מה בין תורתם של אוהבי החיים ושוחרי השלום להשקפתם של תאבי הדם ואוכלי המוות. בין אלוהיהם המצווה על ה"שאהיד" וה"ג'יהאד" - לאלוקינו, המצווה "אל תשלח ידך אל הנער".