סיפור המסתננים הוא טרגדיה של כוונות טובות

בשבוע שעבר החליטו שרי הממשלה, במשאל טלפוני, להאריך את תוקף הביטוח הרפואי ל‏־14 אלף פליטים מאוקראינה, שתוקף הביטוח שלהם פג. את הכסף גייסה הממשלה מקיצוץ רוחבי בתקציבי כלל המשרדים. 42 המיליונים ששילמו אזרחי מדינת ישראל על הארכת הביטוח, נוספו ל־100 מיליון שקלים שכבר הועברו לכ־83 אלף אוקראינים ששוהים עכשיו בישראל כפליטים.

לבד מהעובדה שסיוע לפליטי חרב הוא חובה מוסרית שמעטים יתכחשו לה, ישראל חתומה על אמנת הפליטים הבינלאומית. ולמרות העובדה שפליט נחשב כזה רק במדינה הסמוכה למדינתו, ומי שהגיע בטיסה או דרך ארץ אחת (או יותר) לישראל אינו נחשב פליט - הנפש יוצאת אל אנשים שברחו ממדינתם כדי להציל את חייהם.

ולכן לא נעים לשאול: עד מתי ובאיזה מחיר צריכה ישראל לקלוט עשרות אלפי אנשים שאינם פליטים על פי ההגדרה, שאין להם זיקה למדינת ישראל, ושחלקם, כמו הרבה אזרחי מדינות עולם שלישי, נסים למדינות רווחה במערב כדי לשפר את תנאי חייהם. ושאלה נוספת ובלתי מנומסת - מתי פתרון מצוקה אחת מביא למצוקה לא פחות חמורה של הצד המיטיב.

מלחמה עדיין משתוללת באוקראינה, ולכן נניח לסוגיית אזרחיה ששוהים כאן. אך בחסות כוונות טובות דומות הסתננו לישראל דרך גבול מצרים 63 אלף אריתריאים וסודאנים. חלקם, פליטי דארפור, קיבלו פה מעמד ארעי. חלקם עזב בינתיים, וכיום נותרו 23 אלף מהם. מספר ילדי המסתננים שנולדו כאן לא ידוע, אך בדרום תל אביב רוב תלמידי בתי הספר הם ילדי זרים. בשכונת נווה שאנן 99%, בשכונת התקווה 92% ובשכונת שפירא 65%.

אין ספק שהרצון הטוב לסייע לאומללים אפריקנים - גם אם אינם פליטים או מבקשי מקלט - התפתח למשהו שונה לגמרי, שספק אם אליו התכוונו הרחמנים מלכתחילה. האם שיערו, או קיוו לכך, שדרום תל אביב ישנה את פניו, שהליכים משפטיים לגירוש יימשכו שנים על שנים, ושכל מי שיתעקש מספיק - יכה פה שורש ויהפוך את המדינה היהודית למדינת כל מסתנניה?

בספרו של ג'ונתן רוזן, ששמו בתרגום חופשי הוא "טובי המוחות: סיפור על חברות, שיגעון והטרגדיה של כוונות טובות", הוא מתעד את יחסיו עם חברו מילדות מייקל לודר, צעיר מבריק שחלה בסכיזופרניה אחרי שהשלים בהצטיינות את התואר הראשון באוניברסיטת ייל, והתקבל לתואר שני במשפטים לאחר אשפוז ממושך במחלקה סגורה ושהות במעון שיקומי.

רחמי הסגל וחבריו ללימודים נכמרו על הצעיר המבריק, ותוכנית לימודים מיוחדת נתפרה למענו ופטרה אותו מחובותיו האקדמיות. בסוף הלימודים לודר עדיין היה חולה מכדי לעבוד בתחום שלדעתו הלם את כישוריו האינטלקטואליים, אבל לא חולה מכדי להיות דובר נגד הסטיגמות על חולי הנפש.
רוזן מתאר את השינויים התרבותיים, האקדמיים, המשפטיים והממשלתיים שחלו בכל הנוגע לבריאות הנפש. בתי החולים לחולי נפש הפכו לאויב. אשפוז הפך סמל לכפייה. התרופה היתה "טיפול בקהילה", וטושטש הגבול בין שפיות לשיגעון, בין הפרעות קלות לבין מחלות נפש קשות כמו סכיזופרניה. רוזן, שסבל בעצמו מהתקפי חרדה, ידע מה ההבדל בינם לבין ההזיות של לודר, שחשד בהוריו שהם נאצים והסתובב בביתם עם סכין מטבח כדי להגן על עצמו מפניהם.

לודר הפסיק לקחת את התרופות שהחזיקו אותו במצב של תפקוד, וב־1998, בהתקף פסיכוטי, רצח את חברתו ההרה

ראיון שהעניק לודר ל"ניו יורק טיימס" לא הניב הצעות עבודה, אבל במקומן הוא קיבל משהו טוב יותר: חברת הפקה הוליוודית קנתה את הזכויות לסיפורו ביותר ממיליון דולר. בראד פיט הסכים לגלם את דמותו. כחלק מהעסקה קיבל לודר מקדמה בת מאות אלפי דולרים כדי לכתוב אוטוביוגרפיה. סוף טוב. אלא שלודר הפסיק לקחת את התרופות שהחזיקו אותו במצב גבולי של תפקוד, לא הצליח לכתוב ולו מילה אחת, וב־1998, בהתקף פסיכוטי, רצח את חברתו ההרה. בשל מצבו הנפשי הוא לא הועמד לדין ומאושפז במוסד סגור עד היום הזה.

רוזן כותב באמפתיה על חברו, וגם על האנשים שהקיפו אותו, תמכו בו וסבלו ממנו. הוא מכיר בחשיבותם של מוסדות קהילתיים וסביבה סובלנית. אלא שהכוונות הטובות והשינוי המערכתי ביחס לחולי נפש קשים לא שיפרו את מצבו של לודר, ולא את זה של שותפיו למחלה. כ־30% ממחוסרי הבית בארה"ב סובלים ממחלות נפש, כמחציתם סכיזופרנים או פסיכוטים. ה"קהילה" לא קיבלה את האמצעים להתמודד איתם, לא כל שכן לטפל בהם. כוונות טובות הן תנאי חשוב לחיים משותפים, וכך גם פקפוק בתקפותן של סטיגמות קבוצתיות. אך דרוש גם יושר כדי לא להתייחס אל שני אלה כאל חזות הכל. כוונות טובות ללא מחשבה מעמיקה עלולות להוביל לתוצאות הרסניות.

השבוע חזינו בעוד תוצאה של הכוונות הטובות כלפי מבקשי מקלט. פרעות אלימות של אריתריאים בדרום תל אביב קלקלו את הרושם המוסרי היפה, שאפשר לקבל מרצון להעניק מחסה לאומללי עולם שלישי. ברור כי גם הצדיק שבצדיקים לא התכוון לכך שאלה גם ייבאו לכאן מלחמת אזרחים ממדינתם. אולי כדאי לשאול: אחרי שקיבלנו והכלנו את הזר, את השונה, את האחר - מה הלאה? האם פתרנו את הבעיה או שיצרנו אחרות במקומה?

ייחוס משקל רב מדי לכוונה הטובה וחוסר מחשבה מספקת על תוצאותיה אולי מרוממים את ערכו של האדם בעיניו ובעיני סביבתו, אבל ברמת המדיניות יש מחיר כבד להתנהלות כזאת. מי שאחראי למדיניות צריך להביא בחשבון גם עניינים לא זוהרים כמו השלכות, מחיר ויעילות.

אחרי הרצח ויתרה חברת ההפקה ההוליוודית על הסרט על לודר. במקומו נבחר ג'ון נאש, מתמטיקאי חתן פרס נובל וסכיזופרן, שהביוגרפיה שלו, "נפלאות התבונה", יצאה באותה השנה שבה רצח לודר את חברתו. נאש לא רצח אף אחד, והקפיד במהלך חייו להתאשפז מרצונו בכל פעם שהמחלה גברה עליו. הסרט הניב ארבעה פרסי אוסקר. איזה פרס נקבל על מדיניות ההגירה שלנו? לא ברור אם יהיה כזה, ואם יהיה - ייתכן שמחירו כבד מדי.