זר, לו נקלע לכאן השבוע, היה משוכנע שישראל הכריעה את סטלינגרד. הבילד־אפ המטורף שנמשך שבועות, הגלים הפתוחים בתקשורת, הצהרות הפוליטיקאים - כל אלה יצרו תחושה שמשהו דרמטי השתנה בלחימה בטרור, כפי שמיהר להצהיר ראש הממשלה.
המציאות, איך לומר בעדינות, קצת שונה. שום דבר לא התחיל בג'נין השבוע, ושום דבר לא נגמר. אחרי תקופה ארוכה שבה נמנע מלפעול במחנה הפליטים, מסיבות שונות, צה"ל נכנס לשם בכוחות גדולים יחסית, אבל גם יצא במהירות. ההישגים שגרף בדרך היו טקטיים ותודעתיים, אבל לא שוברי שוויון.
על מנת שזה יקרה נדרשים זמן, נחישות ואסטרטגיה. זמן הוא לא מצרך שיש למנהיגים: הם רוצים תוצאות כאן ועכשיו. נחישות דווקא יש לישראל: זה מה שמאפשר לה להילחם בטרור וגם לנצח, מאז ומתמיד. אסטרטגיה היא הבעיה העיקרית: תנסו לברר מה ישראל רוצה מהפלשתינים - לא מחר בבוקר, אלא בעוד כמה חודשים או שנים - ולא תקבלו תשובה.
הבעיה היא שהמציאות לא מחכה לנו. אם ישראל לא תעצב אותה, היא תעצב את עצמה. זה מה שקרה בג'נין בחודשים האחרונים, וזה מה שיקרה שם שוב - ובמקומות נוספים ביו"ש - אם ישראל לא תשנה דיסקט. אבל צה"ל ושב"כ לבדם, אלופי העולם ככל שיהיו, לא ישנו את המצב. כדי שזה יקרה נדרשת תוכנית רחבה שתציל את ישראל ואת הפלשתינים מעצמם.
בלי סודות
המבצע בג'נין היה מוצלח בסך הכל. מאחר שהוגדרו לו יעדים צנועים, אפשר היה להסתפק גם בהישגים צנועים. עיקרם: פגיעה בדימוי עיר המקלט (או "המצודה") שהדביקו מחבלי מחנה הפליטים לעצמם, ועל הדרך איסוף והשמדת אמל"ח, בעיקר מטענים, וחדרי פיקוד ומסתור. בתחום הפגיעה במבוקשים ההישגים היו טובים פחות: רובם נמלטו וישובו כעת לפעילות. אם צה"ל לא ייכנס שוב בקרוב למחנה כדי לעצור אותם או לפגוע בהם, תמלא ג'נין מחדש את המחסנים שהתרוקנו.
בתחום הזה ג'נין היא פורצת דרך, אבל המבט חייב להיות מופנה גם לגזרות אחרות. בחודשים האחרונים התנהל במחנה הפליטים ייצור שיטתי וסדרתי של מטענים, חלקם מטעני גחון עוצמתיים. מטען כזה התפוצץ לפני כשבועיים בפאתי ג'נין והשבית רכב קרבי מסוג פומה. רק במזל (ובזכות המיגון) הסתיים האירוע בשבעה פצועים, אבל בצה"ל נפל האסימון. היה ברור שנדרשת פעולה מהירה כפולה: יותר מיגון לכלים, ופגיעה מיידית בתשתיות בטרם תיווצר מסה קריטית של מטענים. מאחר שהמבצע היה ידוע מראש במשך שבועות (עניין מטריד כשלעצמו; בישראל לא ניתן לשמור כיום סוד), למחבלים בג'נין היה זמן להיערך. מתחת לצירי הגישה למחנה הונחו מטענים, צה"ל הפתיע כשפתח בתקיפה מהאוויר, אך את המטענים יש לנטרל. עם הידע של שב"כ אפשר היה לעשות זאת במדויק, במחיר של פגיעה קשה בתשתיות בעיר.
כרגע, בישראל מוטרדים בעיקר ממחנה הפליטים נור א־שמס שבטול כרם, שתוסס לאחרונה. אם לא תתבצע גם בו פעילות שיטתית, יומיומית, יידרשו בעתיד הקרוב מבצעים גדולים כדי להבקיע פנימה
את הידע הזה שנצבר בג'נין ניתן יהיה לשכפל גם לגזרות אחרות. כרגע, בישראל מוטרדים בעיקר ממחנה הפליטים נור א־שמס שבטול כרם, שתוסס לאחרונה. אם לא תתבצע גם בו פעילות שיטתית, יומיומית, יידרשו בעתיד הקרוב מבצעים גדולים כדי להבקיע פנימה. זה הלקח מג'נין: את מה שלא תעשה היום בכוח מצומצם, תידרש לעשות מחר בכוחות גדולים בהרבה.
איכות הכוחות של חטיבת הקומנדו והניסיון שלהם אפשרו לסיים את הפעולה במהירות ובהצלחה, למעט מותו במהלך היציאה מהעיר של לוחם אגוז דוד יהודה יצחק, שייתכן שנפגע מאש ידידותית. אבל כדאי מאוד לא להתבלבל: הקרב בג'נין לא באמת היה "כוחות". ישראל הגיעה עם כל עוצמתה הצבאית - בעיקר באש ובמודיעין - כדי להכריע כמה עשרות חמושים שהתבצרו במקום מורכב יחסית לפעולה, אבל כזה שמאפיין חצי מהזירות שעימן צה"ל יידרש להתמודד במלחמה עתידית - ביו"ש, בעזה או בלבנון.
הלקח הזה הוא חשוב, משום שיש מי שעלולים להתבלבל ולחשוב שבג'נין התנהלה השבוע מלחמה מוצלחת. אז זהו, שלא. זה היה, כאמור, מבצע מוגבל מאוד, לא נטול סיכונים, אבל כזה שצה"ל אמור לעשות בעין עצומה וביד אחת קשורה מאחורי הגב. התמכרות למה שקרה בו עלולה לבלבל את צה"ל שוב, כפי שקרה לו ערב מלחמת לבנון השנייה. לכן כדאי שהפיקוד הבכיר ימהר להבהיר לזוטרים ממנו, ודרכם לחיילים, שהמלחמה הבאה (בכל זירה שהיא) תהיה קשה ומלוכלכת בהרבה.
את המסר הזה כדאי היה להעביר גם לציבור. במקום זאת, המנהיגים מיהרו לדבר על ניצחון. חוסר הפרופורציה הזה בין גודל המבצע והישגיו לבין כמות המלל שנשפך עליו עלול להתפוצץ לכולנו בפנים כבר בקרוב, לאור רמת האיומים וההתרעות, שנמצאת רק בעלייה. אם למילים לא יתלוו מעשים - צבאיים, אבל גם מדיניים וכלכליים - ישראל תמצא את עצמה במהרה בנקודה נמוכה יותר מאשר ערב המבצע. כאמור, לא רק ג'נין מבעבעת, אלא יו"ש כולה; וכשאבו מאזן סופר ימים, צריכים להיות תמימים או חסרי אחריות במיוחד כדי להאמין שמה ומי שיבוא אחריו יהיה טוב יותר.
המחאה עדיין כאן
נקודה חיובית אחת במבצע הזה היתה הנתק שהושג בין ג'נין לבין גזרות אחרות. מעזה אמנם נורו רקטות בלילה שאחרי יציאת הכוחות מג'נין - אבל זה היה בבחינת מטח סמלי, לצורכי נראות בלבד.
בניגוד למקרים קודמים שבהם אירועים ביו"ש גררו תגובה אוטומטית מעזה - הפעם נשמרו ברצועה לא להתנגח בישראל (שנערכה מראש עם כיפות ברזל וכוחות למקרה שבו תהיה הסלמה בדרום).
גם כאן, כדאי לא להתבשם יותר מדי. המקרה הזה מעיד על עצמו בלבד, והוא נובע מהאינטרסים הפנימיים של הכוחות השונים בעזה. הג'יהאד האסלאמי עדיין מלקק את פצעי מבצע מגן וחץ, וחמאס לא מעוניין כעת בהסלמה. זה עניין שעשוי להשתנות בהתאם לנסיבות או ללחצים, בעיקר מצידה של איראן. אל מול החוצפה והביטחון הגוברים לאחרונה בטהרן, יש בהחלט סיבה לדאגה; ההתגרויות האחרונות של חיזבאללה בצפון הן איתות לכך.
גם למי שחושבים שצה"ל התחסן בפני המחאה הציבורית נגד החקיקה המשפטית, מומלץ להמתין עם הסיכומים. המבצע בג'נין היה מוגבל, והסתמך על כוחות סדירים בלבד (למעט אנשי מילואים נקודתיים בתפקידים ספציפיים). כל מבצע אחר, בכל זירה אחרת, יחייב גיוס מילואים נרחב יותר, בוודאי אם תידרש הפעלה מאסיבית של חיל האוויר.
אירועי הימים האחרונים - מהאצת החקיקה המשפטית בכנסת ועד לפרישתו המהדהדת של ניצב עמי אשד - מאותתים ששום דבר לא נרגע. ההפך הוא הנכון: ישראל נמצאת בהתנגשות פנימית מסוכנת. המסר הזה לא נעלם מעיני הסביבה.
במארס האחרון תרגמו אותו ארגוני הטרור כחולשה, ומיהרו לפעול בכל החזיתות. זה עלול לקרות שוב כעת, ובעוצמה גבוהה יותר. הקיץ במזרח התיכון מועד תמיד לפורענות. אם ישראל לא תשוב לעשתונותיה בהקדם, היא תגלה במהרה שמה שהתנהל השבוע בג'נין באמת היה משחק ילדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו