אחרי שמעכלים את נאום חמשת הבלונים, שנשמע כאילו נכתב בידי רה"מ נתניהו במו ידיו, קשה שלא לחשוב על הבלון השישי. הבלון הגדול שמרקד באמצע החדר, בזמן שכל הבלונים יורדים מהתקרה ודרדקי הכנסת והרחובות מפריחים כמו ביום הולדת עוד ועוד בועות צבעוניות לאוויר.
זה הבלון של תיק השוחד. המילה "שוחד" קיבלה עם הגשת כתב האישום כותרות ענק ומוחזרה באמצעים גרפיים ותעמולתיים, החל מהכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר וכלה בעיתוני הצהריים ובפרשני הערב ולפנות ערב. השבוע היא נראתה כמו שלטי הפרסום הענקיים של סרטי הראווה הישנים, אחרי שנסגר בית הקולנוע. אותיות פורחות באוויר. אותיות נופלות אל הרחבה שלפני הקולנוע הסגור. נשארו אולי שלוש אותיות מעל הכניסה הגדולה לאולם: ו' - ח' - ד'. קשה להבין מה היתה המילה המקורית שמשכה כל כך הרבה קהל.
כל שיח הבלון השישי המתפוצץ התנקז למדיה החברתית, על ערוציה השונים. שם אנשים בעלי שמות ידועים התיזו וסיננו ופלטו וחצצו ולעסו. אבל בעיתונות הזרם המרכזי נפילת תיק השוחד, ששיגע פה את המדינה והיה מוקד הקריסה הפוליטית של חמש השנים האחרונות, קיבלה פחות זמן אוויר מ"כוח ואגנר". לא, לא פעולת המרידה של כוח ואגנר במסעו המיוחצן למוסקבה, אלא פליטת הפה האומללה של אורית סטרוק, שאמרה על כוחות הביטחון, "מה אתם, כוח ואגנר?" זה קל. זה כמו להגיד "דיקטטורה".
סיפור השוחד מלכתחילה נראה מופרך. הוא בושל בעזרת כותרות מבזות על שמפניות וסיגרים וצוללות. אחרי שמנפחים כותרות שמציגות את ראש הממשלה ורעייתו כמו מר וגברת אימלדה מרקוס או בני הזוג צ'אושסקו, סמלי תקופה של שחיתות ויוהרה, נוקשות ועריצות רצחנית, אפשר בקלות ליצור את הזרם העכור. כמו נהר שמקורות המים שלו נמצאים למעלה בהרים, והם זורמים דרומה. כל החוקרים ואנשי הפרקליטות הופכים לכפיסי עץ. זרוק אותם למים העכורים, ולא משנה באיזה מצב תודעתי הם היו קודם - הם נסחפים במורד הזרם.
עכשיו האופנה היא משפטן עם כל דבר. מלומדי המשפט יודעים מה זאת דמוקרטיה. הם יודעים מה זה ביטחון. הם יודעים מהן זכויות אדם וזכויות אזרח. הם יודעים מהן מידתיות ונאורות ומהותיות. הם יודעים ומבינים בכלכלה. בעסקים. באסטרטגיה. בקידוחי גז. בתקשורת.
אז לא. כמו שאמר פרופ' ריצ'רד פוזנר בעימות המפורסם עם הנשיא אהרן ברק, המשפטנים הם אנשים רגילים, שהתמחו בחוקים ובניצול הזירה המשפטית למטרות שונות. אבל אין להם שום הבנה בתחומי התמחות אחרים. האם מי שכותב תקנונים להתנהגות של תלמידים, מורים והורים בבית הספר, יודע גם מה ההיסטוריה של עם ישראל, מתמטיקה ושירה אנגלית, וכיצד ללמד את כל אלה? זה פחות או יותר הסיפור עם המשפטנים ששורצים בכל סדק של הממשל, ורק השבוע קיבלנו תזכורת שגיל לימון, העוזר של מנדלבליט, מתריע שביטול הסבירות מסכן את הדמוקרטיה.
הכל נראה רע ברגע שסוגיית "הכותרות החיוביות" הפכה נושא לחקירה בידי המשטרה, כאשר זו מזמנת עיתונאים מהשטח ומשולחנות העריכה. העיתונאים וכל התקשורת שמאחוריהם הסכימו לתהליך הזה. זה היה תהליך מובהק של משטרת מחשבות, כי שיקולי המערכת במתן כותרות ובסיקור אינם עסקה של המשטרה או של הפרקליטות. רק במדינות טוטליטריות זה ככה. התריעו בפני היועץ המשפטי והפרקליט המדינה, אך אלה כנראה מצאו שסעיף שוחד תקדימי, שמכניס גם את עבירת השוחד למישור של "עבירת סל", כפי שהתריע פרופ' אמנון רובינשטיין כבר לפני שנים, הוא פטנט חדשני ונפלא. לא רק כדי להרשיע את רה"מ נתניהו, אלא בעיקר זהו אמצעי להפוך את המשטרה והפרקליטות לצל קבוע שמשתתף בישיבות המערכת. בום טראח! נקרע הבלון.
מה שגדל בערוגות
בהשראת אהוד ברק וחבריו המרכז הפוליטי גולש להקצנה, שבעבר היתה נחלתן של קבוצות קטנות ושוליות מהשמאל הרדיקלי
בכל מופעי הפעילות נגד הרפורמה המשפטית, מהפחות מזיקים ועד האלימות ההמונית מול ביתו של שר המשפטים יריב לוין במודיעין, חסר הקונטקסט. מה התופעה שאנחנו רואים. יש הסכמה שמשתתפי הפעולות שברו את כל הכללים, חצו את הקווים האדומים, ובמקרים מסוימים, כמו במודיעין, גם עברו על החוק.
ההקשר הוא של מערכה נגד מדינת ישראל, החברה הישראלית, תוך הפעלת האסטרטגיה שנועדה להביא להתפוררות החברה הישראלית ולפירוקה. לא משנה באילו מושגים הם משתמשים, ולא משנה כיצד מכנים אותם פרשנים מצועפי עיניים ברדיו או בכלי תקשורת אחרים. במקרים רבים אלו אנשים טובים, איכותיים, "מלח הארץ".
צריך לחזור לדברים שכתב בעבר וכתב גם בימים אלה ד"ר יואל פישמן: "הסיבות המוצהרות להפגנות ההמוניות, כביכול נגד 'הרפורמה המשפטית' ו'ההפיכה המשטרית', אינן הסיבות האמיתיות... מה המטרות האמיתיות של מנהיגי 'ההתנגדות'? קודם כל, חייבים להדגיש שהם משתמשים בשיטות של לוחמה פוליטית של דה־לגיטימציה נגד המדינה ונגד הדבק הפנימי של החברה כפי שמשתמשים בהן אויבינו המושבעים. שיטות אלו כוללות עידוד סכסוכים פנימיים והתפרקות חברתית והתקפות מכוונות נגד החוסן הלאומי של המדינה. שיטות אלו אינן מתאימות לוויכוח פוליטי הגון במדינה מתוקנת בעלת דמוקרטיה פרלמנטרית". אחת לאחת אפשר לקטלג פעולות שנעשו ופגעו בנקודות החיבור של החברה והמדינה, והאפקט שלהן היה כמו מטעני חבלה שמוצמדים לקונסטרוקציות שונות כדי למוטט אותן.
ב־23 בפברואר השנה היה אהוד ברק מסמר הערב בכינוס של "הארץ", ארגון "זולת" (של זהבה גלאון) והקרן החדשה לישראל. הרבה ציונות אין בארגונים האלה. בהופעתו הצהיר ברק שמטרתו היא להפיל את הממשלה, ולא חשוב מה יהיה המחיר. הוא טען, ש"הניסיון ההיסטורי מוכיח שכאשר 3.5 אחוזים של האוכלוסייה מתמידים בהפגנות בנחישות בכל האמצעים שלרשותם, הממשלה תתמוטט או תיפול. איני יודע אילו נזקים יהיו בדרך, אבל אני משוכנע שננצח מפני שאנו נמצאים בצד הנכון של ההיסטוריה, ואנו לא מפחדים משום דבר ומאף אחד" (דיווח ב"טיימס אוף יזראל", 25 בפברואר). בדבריו אלו דבק ברק בתפיסה שהמטרה מקדשת את האמצעים.
ד"ר פישמן מביא את הדוגמאות שהציג המדינאי וההיסטוריון הידוע ג'ורג' פ. קנאן, שעיצב את דוקטרינת ההכלה והבלימה של המערב נגד הקומוניזם במלחמה הקרה, ובאחרית ימיו אף חזה את המתרחש לנגד עינינו באוקראינה. בתמימותו טען קנאן שמחוללי המהומות במחאה נגד מלחמת וייטנאם "טעו" בכך שתקפו בעיקר את מוסדות הממשל והמשטר האמריקני, ולא את יסודות המדיניות של ארה"ב בימי ג'ונסון וניקסון.
דברי ההסתה של אהוד ברק, אולמרט, חלוץ, יאיר גולן ואחרים סימנו עבור משתתפי פעולות האלימות הפוליטית האידיאולוגית את המסלול. מה שחסר תקדים הוא ההתגייסות של חלקים מ"מיטב הנוער", כמו שאומרים, למאבק שבעבר היה נחלתן של קבוצות קטנות ושוליות מהשמאל הרדיקלי האנטי־ציוני והפרו־פלשתיני. אנשים ממרכז הספקטרום מדברים ועושים דברים שבעבר עשו אנשי "אנרכיסטים נגד הגדר" או "שוברים שתיקה" או "מחסום ווטש". למען האמת, מבחינת הפעילות האנשים והנשים של שוברים שתיקה ומחסום ווטש מעולם לא הגיעו למעשים של אלימות פיזית, בוודאי לא בחוצות ישראל.
ד"ר פישמן מעריך שאם תימשך הפעילות במסגרת "תוכניותיהם לערער את יציבותו של המבנה הדמוקרטי הקיים... סביר להניח שיובילו לשלב של אלימות, הכוללת מלחמת אחים, תבוסה ומהפכה". ששש... האויב מאזין.
כבו את המיקרופון הסורר
חוץ ממעגל מצומצם של יוצרים, רוב התקשורת והעיתונות שותפות לתגובות הפאניקה וההשתקה של ביקורת על מערכת המשפט בכלל, והפרקליטות בפרט
הנשיא אהרן ברק הצטרף פעם לסיור בבתי משפט בפריפריה בהדרכת השופט בדימוס בעז אוקון. הם שמעו את תלונות השופטים, כי המחשבה על גופי ביקורת שיעסקו בשופטים משתקת את עבודתם. "ברק טען בתגובה כי שופטים אינם חכמים מכל אדם אחר, אך ורק משום שמונו לשפיטה". לחיזוק דבריו ציטט את אחד מקודמיו לנשיאות, משה לנדוי: "מי שעולה על הצריח הגבוה ביותר של מגדל הכנסייה הגבוה ביותר ועומד שם וצועק, שלא יתפלא אם העורבות מקרקרות לו ליד האוזניים". אחר כך הוסיף משהו שלנדוי לא אמר: "ושלא יתפלא אם מחרבנים לו על הראש". הדברים מובאים בכתבה של ענבל בר־און, שדיווחה על כינוס בלשכת עורכי הדין בפברואר 2009 בעקבות יוזמתם של הפרופסורים מני מאוטנר ואמנון רובינשטיין להקים גוף לביקורת על הפרקליטות. שני האורחים הבולטים בדיון הסוער היו השופט בדימוס בעז אוקון ופרופ' בועז סנג'רו.
רוב האמירות היו חמורות ונטולות הומור. נשמעו האשמות על ידי משפטנים כי "הפרקליטות שיכורה מכוח", וכי "הפרקליטות רגילה שאין חולקים עליה, לרבות השופטים. (הפרקליטות) זורעת אימה בציבור בטענתה כי אם לא יינתנו לה סמכויות, ייפגם שלטון החוק".
הפרקליטות עסוקה מאז בהדיפה נרגזת של כל צל של ביקורת כדי למנוע את התיקונים הדרושים בגוף כל כך חזק, שגרם לא מעט נזקים לחברה הישראלית. יוזמי הרעיון להקמת גוף ביקורת על הפרקליטות בהחלט רשמו בפניהם את המקרים של רפול, יעקב נאמן, ראובן ריבלין, אביגדור קהלני ואחרים. בסוף העשור הראשון של המאה הדהדה בעוצמה הפרשה של חיים רמון ומשפטו המפוקפק. כעבור כמה שנים לא אנשי מקצוע ספגו את חרון מערכת המשפט, אלא גם התקשורת. צריך לשים לב שמדובר במעגל מרוחק של התקשורת, שבו נמצאים היוצרים הדוקומנטריים בטלוויזיה ובקולנוע.
הסדרה "צל של אמת" על פרשת תאיר ראדה תפסה כותרות. הנה התגובות לסדרה בעוד אחד מכינוסי המשפטנים הבכירים באפריל 2016. "בנאומה אמרה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור כי 'יש להיזהר מבתי משפט אלטרנטיביים' והוסיפה כי הסדרות גררו 'פרסומים סנסציוניים המתיימרים לדעת את האמת כולה, גם כשאין להשערות המועלות בהן יסוד עובדתי של ממש'". כך צוטטה בכתבה של איתי שטרן ב"הארץ".
פרקליט המדינה שי ניצן מתח ביקורת על ערוצי התקשורת שנותנים במה נרחבת ל"תיאוריות קונספירציה". "בדרך כלל מתייחסים לתיאוריות כאלה בסלחנות, אך כולנו חייבים להבין שזוהי סכנה ממשית לדמוקרטיה. משפטים פליליים אינם תוכנית ריאליטי, שבה הציבור מתבקש לסמס אם הנאשם הוא אשם או זכאי". הכל בהקשר למשפט זדורוב ולרצח תאיר ראדה.
הדוקומנטריסטים במקרה הזה השיבו מלחמה שערה. דרור מורה ("שומרי הסף", שהיה מועמד לאוסקר) טען נגד ניצן כי "דבריו הם קשקוש מקושקש. למה הוא מפחד מקצת ביקורת? ממה בדיוק הוא מפחד?" גיא דוידי, יוצר "5 מצלמות שבורות", הגיב בכתבתו של שטרן כי "שום דבר לא מצדיק אמירה כל כך קיצונית וכל כך מעוותת כמו זו של ניצן ונאור. הבעיה היא שזו רוח הדברים שאליה המדינה הולכת. כל יצירה שמטיחה ביקורת - הופכת סכנה לדמוקרטיה". הוסיפה יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים אסנת טרבלסי: "יש סכנה בדבריו של שי ניצן - שמסמן את היצירה הדוקומנטרית כסכנה לדמוקרטיה".
אי אפשר להתעלם מהתופעה שעולה לאורך השנים, והיא הפאניקה והתגובות האלימות של מערכת המשפט, ובייחוד הפרקליטות, לנוכח ביקורת שמופיעה בתקשורת. אבל אלה היו בעיקר יוצרי דוקו שפועלים כמו סוללת ארטילריה מרוחקת, שיורה מטח לחזית בקצב של פעמיים בשנה, אם לא פעם בשנתיים. בנושא של טיפול שורש בפרקליטות יש לחסידי הרפורמה המשפטית שותפים גם מבין אלה המתנגדים בגדול לאותה רפורמה.
אבל מה לגבי העיתונות הכתובה עצמה? כבר ב־2008 טען פרופ' מאוטנר כי העיתונאים נוטים לשתף פעולה עם הפרקליטות ומסייעים לה. אין ספק שתיקי נתניהו, ההליך סביב הגשת כתב האישום והמשפט עצמו יצרו קו מפלגתי אחיד, וזה התאים למערכת המשפט, מאותם שופטים בכירים היושבים בצריח הגבוה ביותר ועד אחרון התובעים והחוקרים. פתאום מסכנה לזכויות האזרח ואיום על הדמוקרטיה, הם הפכו לאבירי שלטון החוק ולמגיני הדמוקרטיה. ואם יש איזה מיקרופון סורר ברחוב שמציג תמונה הפוכה, נסתום אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו