אם לא נדחק את הקץ - נזכה לראות את הפלא

1. מועקה רובצת עלינו. המראות הספורים של חילול קדושת יום השואה מאיימים להתפרץ ביתר שאת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לפרום את רקמת הקיום המשותף שלנו ולשבש את שמחת החג. קבוצה מסוימת בתוכנו בחרה מזמן ב"ברירת שמשון", ועכשיו מצאה קש (הנדמה לאילן) להיתלות בו בדמות הרפורמה המשפטית, גם אם החקיקה נעצרה ומתקיימת הידברות. במאמרים קודמים קראתי לעצור את החקיקה גם אם לא יגיעו לפשרה משום שהנזק רב על התועלת, וכבר לימדונו חכמים לחשב שכר מצווה כנגד הפסדה. 

זה לא שינה את התנהגות הקבוצה (שאינה מייצגת את כלל המוחים נגד הרפורמה, אבל היא משמעותית ודומיננטית לאין שיעור יותר מדוברים קיצוניים שוליים בצד השני). ברירת שמשון פירושה ייאוש מהמפעל הציוני ומפירותיו. מבחינת אותה קבוצה, אם היא לא מובילה את המדינה כמו פעם, ואם איננו מצייתים לסל הערכים המדומיין שחבריה החליטו שהוא הראוי ואין בלתו - כי אז תמות נפשם עם פלשתי(ני)ם והמטרה מקדשת את האמצעים; אין להם חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, לאוהליך ישראל.

2. אל ייאוש. בסערת הוויכוח והטחת ההאשמות ההדדית חשוב לרומם את המבט ולא לבחון את עתידנו מבעד לקוף המחט של המראות העכשוויים הניבטים ממסכי הטלוויזיה והרשתות החברתיות. הם אינם חזות הכל. ידענו מצבים קשים לאין ערוך וגברנו עליהם. השבוע ציינו את האירוע הנורא מכל. והנה, שלוש שנים בלבד לאחר שהושלכנו לגיא ההריגה, קמנו לתחייה במולדתנו.

לכן, גם אם מנסים לייאש שהקיץ הקץ על כולנו בתקווה להגיע להישג כלשהו, אסור להיכנע לתעמולה. אנחנו נמצאים בתקופה של בירור עמוק של זהותנו הלאומית והרוחנית, ומטבע הדברים חבלי הלידה נושאים בכנפיהם גם כאבים אדירים.

3. אלו עשרת ימי תודה שבין עשור לכסה, בין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות (בתקופתנו הסדר התהפך: קודם יום הכיפורים של השואה ורק אחריו ראש השנה לממלכה), ובהם חשוב להודות על הדרך המדהימה שעשינו כאומה בזמן כה קצר. בראשית מלחמת העולם השנייה, שעה שהנאצים עמדו בשערי הארץ לקראת קרב אל־עלמין והרוחות ביישוב היו אפוקליפטיות, פרסם נתן אלתרמן את הקובץ "שמחת עניים" שבמרכזו עיר נצורה. לא יהיה חורבן, אמר (השוו עם קינות החורבן הנשמעות מסופרים מסוימים בחייהם ובמותם).

הלילה הארוך של הגלות עומד להסתיים: "תַּעֲלֶה רְנָנָה, הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה,/ וּלְגִילַת אֲבַדּוֹן עָלָה שַׁחַר./ הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, הוֹי גִּילָה נוֹשָׁנָה/ הָאַחִים! אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה/ יֵש לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר!". לראשונה זה אלפי שנים יש למסירות הנפש שלנו משמעות החורגת מקיום רוחני בלבד וחותרת לקיום ריבוני במדינה עצמאית.

אל תתרשמו מהגייסות העולים עלינו: "כִּי בֵּין הַמְּצָרִים/ לֹא אַשְׁרֵי הַצָּרִים, כִּי אַשְׁרֵי הַנְּצוּרִים!". בסופו של חשבון היסטורי הנצורים ינצחו. ועוד אמר: "וְאַשְׁרֵי הַתּוֹלָע הַנִּלְעָג וְהָרָשׁ,/ הַמְרֻמֶּה וּמֻקָּף וּמְמֻגָּר וְנֶחֱרָש,/ וְחוֹתֵר מֵחָדָשׁ וְזוֹכֵר וְעוֹיֵן,/ וּמַרְגּוֹעַ לוֹ אֵין וּכְלָיָה עָלָיו אֵין!". אשרי התולעת, שלמרות האיומים הרבים - אין עליה כליה. איזו תולעת?

4. ב"שירי מכות מצרים" דיבר אלתרמן על "פֶּלֶא הִוָּלֵד פַּרְפַּר מִן הַתּוֹלַעַת". התולעת היא תולעת משי שבתהליך הפיכתה לפרפר הופכת לגולם. אם נחצה את הפקעת, ייראה לנו הכל מת וסופי, אך אם נמתין בסבלנות ולא נדחק את הקץ - נזכה לראות את הפלא: כיצד מעומק המתים עולה פרפר נפלא הפורש כנפיו אל האור.

התולעת היא, אפוא, בת דמותו של העם היהודי, שדימויו לתולעת מופיע כבר במקרא, בדברי העידוד של הנביא ישעיהו: "אַל תִּירְאִי (אל תפחדי) תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי (אנשי) יִשְׂרָאֵל, אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".

על פי מסורת פרשנית מדובר בתולעת המשי: "אין עוד ברייה בעולם כתולעת משי זו. כך ישראל, הם כתולעת זו, שאף על פי שמתים, יחזרו ויתקיימו בעולם כמקדם". ייתכן שיפגעו בנו באופן קשה, אבל לא יבטלו את קיומנו. רגע לפני עלות השחר, כשהמלאך רואה שאינו יכול להתגבר על יעקב, הוא פוגע בכף ירכו, לפגוע בהמשכיותו (השוו: "יוצאי ירך יעקב", כינוי לצאצאיו), ולא מצליח. גם אם יצאנו צולעים מהמאבק הקיומי, המשכנו ללכת בשבילי ההיסטוריה מרומא לירושלים.

5. בהיותי ברומא הוזמנתי לכנס מול סטודנטים מצטיינים, דור ההנהגה העתידי של איטליה. בקהל היו שרים וראשי מדינה לשעבר. ביקשוני להרצות על מושג התחייה בישראל. בין השאר התייחסתי לסוד הפיכתה של ישראל ל"אומת ההזנק" (הסטארטאפ). אנחנו פחות פורמליים, אמרתי, חסרי היררכיה או מסורות חברתיות משתקות. הסקרנות טבעית לנו עד כדי חוצפה וחדירה לתחום האישי.

הוסיפו לזה את השירות הצבאי המטיל בגיל צעיר אחריות עליונה, וכן ההשקעה המתמדת של המדינה בחדשנות, אף אם רוב ההמצאות אינן מבשילות. המסורת התרבותית בעמנו ראתה בלימוד ערך עליון ומחשיבה את ערך השאלה והטלת הספק. חכמינו לימדו במשנה: "לא הביישן לָמֵד ולא הקפדן מלמד".

המסורת התרבותית העתיקה שלנו מציבה סימן שאלה גם על החלטותיו של אלוהים. אבי האומה מתווכח עם אלוהים על גורל סדום. הוא לא מבקש רחמים אלא מוכיח: "חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!". לא מצאתי סיפור כזה בתרבויות אחרות. התנ"ך והספרות העברית מלאים בוויכוחים עם אלוהים. משמעות הדבר היא ערעור מתמיד על כל אוטוריטה, כולל אוטוריטות מדעיות והנחות יסוד.

ואז ביקשתי להוסיף עוד קומה להסבר. במאה ה־12 פרסם בספרד רבי יהודה הלוי את ספרו "הכוזרי" - דו־שיח פילוסופי בין מלך כוזר לרב יהודי. בין השאר שאל המלך: מדוע אתם חולמים על הארץ שגליתם ממנה, הרי עברו מאז יותר מ־1,000 שנים? תשובת החבר: כמו עץ הזקוק לאדמה מיוחדת לו כדי לצמוח בצורה מלאה ובריאה, יותר מאשר לוּ ניטע באדמה אקראית, גם אנחנו זקוקים לארצנו. שם נמצאת הקרקע המתאימה ביותר להצמחת הרוח בעמנו, שכן רק היא מוכשרת לנבואה.

אתם מבינים, אמרתי לסטודנטים האיטלקים - כשאנחנו שבים הביתה לציון אחרי אלפי שנים, שבים אלינו אוצרות רוח ונפש שהיו רדומים שנים רבות, ואיתם יוזמה ותעוזה, חשיבה יצירתית וביטחון עצמי, ועוד. עץ הדעת והחיים שנעקר מגן העדן חוזר לאדמתו ומתחיל להניב פירות. ומהי המצאה המגיעה מהברקה אם לא התנוצצות רוח הנבואה?

וכמו בתנ"ך, איננו משאירים את הרעיונות וההמצאות האלה רק לנו, אלא משתפים אותם עם העולם לטובת האנושות כולה. הנה לכם, סיימתי, מדוע שיבת ציון והקמת מדינת ישראל יש בהן תקווה גם לעולם כולו. סבלנות דרושה לנו, ואמונה. אנחנו רק בתחילת התהליך.