השוטר הטוב: האיש שהציל עשרות ניצולי שואה מפוגרום, שנה וחצי אחרי שחרור אושוויץ

יהודים ושורדי שואה החלו להתקבץ בקיילצה בחודשים שלאחר המלחמה. בבית שעתיד להיות זירת פוגרום, הוקמה מסגרת קליטה לשארית הפליטה: "קיבוץ איחוד עקיבא". חוץ מקורת גג ותמיכה, נערכה במקום הכשרה לקראת עלייה לארץ. הקיבוץ כלל שלושה חדרים בקומה השנייה, עם חלונות הפונים לחצר. חדר לבנות וחדר לבנים. בדירות נוספות גרו אווה שוכמן, יו"ר הקיבוץ סוורין כהנא הפרטיזן מלביב, וסגנו יחיאל אלפרט, שהתגורר עם אשתו חנה בדירה נפרדת בקומה השנייה. המשרד הראשי היה ממוקם בקומה הראשונה. בדירות האחרות בבניין התגוררו פולנים.

משה פרידמן, כיום תושב חדרה, היה תינוק בן פחות משלושה חודשים בבוקר הפוגרום. אמו, פלה שוורץ, נולדה ב־1920 בשידלוביץ. כשפרצה המלחמה, היא נשלחה לעבודות כפייה במפעל התחמושת לייצור פגזים סקרזיסקן, בעוד משפחתה נשלחה להשמדה בטרבלינקה. "בסוף המלחמה היא הגיעה לקיילצה עם חברה מהעיר. שם הכירה את אבא שלי, ברל פרידמן, שלפני הקמת המשפחה עבד כפחח בקיילצה, תיקן גגות ומרזבים", מספר משה את ששמע מאמו. "אשתו הקודמת של אבי ושלושת ילדיו נשלחו להשמדה, והוא נשלח לעבודות כפייה כפחח. אחרי המלחמה הוא פגש את אמי, הם התחתנו וגרו בבית ברחוב פלנטי, וחלמו לעלות לארץ. לאחר שנה אני נולדתי".

בבוקר הטבח יצאה פלה עם משה התינוק לקניות בעיר. יהודים שזיהו אותה סיפרו לה שמתחולל אירוע דמים בבית, והציעו לה לבוא איתם ליער עד יעבור זעם. היא לא ידעה מה עבר על בעלה הטרי באותם הרגעים. "הוא היה ההרוג הראשון בפוגרום. הראשון שיצא מהבית. סקלו אותו באלות ובאבנים וזרקו את גופתו לנהר הסמוך", מספר פרידמן את המעט שהוא יודע.

מה היא סיפרה לך עליו?
"הוא היה איש עבודה. הלך לעבודה, חזר מהעבודה. הם לא הכירו זמן רב. את מכירה אדם שנה, מה כבר יש לך לספר? חשוב לי לציין שאלה פולנים שרצחו פולנים ממוצא יהודי. לא גרמנים, לא נאצים", אומר פרידמן בכאב.

לחשוף את הסוד

הטבח בקיילצה העסיק את הזיכרון הפולני. ב־1995 תיעד הבמאי הפולני אנדז'יי מילוש עדויות של ניצולי הטבח. החומרים נשארו על רצפת חדר העריכה, משום שהבמאי האמין לתיאוריה שהסובייטים גרמו לפוגרום כדי לטשטש את זיוף תוצאות משאל העם על העמקת שליטת בריה"מ בפולין, שהם ערכו שלושה ימים קודם. מילוש הפקיד את תמלולי הראיונות במכון הזיכרון בפולין, שם הם שכבו כאבן שאין לה הופכין וכמעט נשכחו. עד שד"ר ג'ואנה טוקרסקה־בקיר, חוקרת מהמכון ללימודים סלאביים באקדמיה הפולנית למדעים בוורשה, החלה לעיין בהם, והבינה מייד את חשיבותם ההיסטורית. מחקרה על פוגרום קיילצה הוליד את הספר "תחת הקללה", שראה אור בפולין ב־2019 ושצפוי להתפרסם באנגלית בחודשים הקרובים.

"מעולם לא נעשה בפולין שימוש בחומר הזה, כי החוקרים מעדיפים להסתמך על מקורות מוסדיים כתובים ולא על עדויות בעל פה, במיוחד של יהודים", היא מסבירה בשיחה עם "ישראל השבוע". טוקרסקה־בקיר יצרה פסיפס המורכב מעדויות וממסמכים, המתאר את הפוגרום דקה אחרי דקה, כמו רשומון, מזוויות שונות של אנשים שונים - שביחד יוצרים תיעוד מטלטל.

"במובן מסוים, המיקרו־היסטוריה דומה לפסיכואנליזה. החוקר ממתין עד שהמטופל יתחיל לדבר בעצמו. בשונה מהפסיכואנליזה, המחקר לא מתרחש ליד ספה אלא בארכיון. אולם כדי שפוגרום יתחיל לדבר, צריך לפנות מקום למסר שלו. הגיבורים שלי הם לא רק קורבנות הפוגרום, אלא גם העבריינים, החיילים והשוטרים, פקידים, עובדות ניקיון, שוערים, רוכלי רחוב, מחסנאים, ועוד. אלימות צריך לראות בהקשר חברתי גדול יותר - את הקורבנות רודפת חברה חולה", אומרת טוקרסקה־בקיר.

הציטוטים המובאים כאן של הניצולים לקוחים מהפרוטוקולים הגנוזים שהיא גאלה מחשכת הארכיון, ובהם גם סיפורו של השוטר הטוב שחילץ כ־20 יהודים מהפוגרום והציל את חייהם.

שוב עלילת דם

בוקר 4 ביולי 1946 נראה ככל הבקרים ברחוב פלנטי 7. בשעה 7:00 יצא בוריס ויינריב בן ה־22 להביא עיתון, בעוד חבריו מתארגנים לארוחת הבוקר. הם הגישו 180-160 ארוחות מדי יום לחברי הקיבוץ וליהודים שחלפו בעיר, רובם צעירים ששרדו את המחנות או שחזרו מבריה"מ. לא היה להם מושג שממש באותו הזמן, ילד פולני נוצרי בן 8, הניו, עושה את דרכו לתחנת המשטרה ברחוב סינקייביצ'ה 45 ביחד עם אביו, וולנטי בלשצ'יק. שלושה ימים היה הילד הניו בגדר נעדר, עד ששב לביתו ערב קודם. עוד באותו הבוקר ידווח רב־טוראי (פלוטונובי) סטפן קוז'מינסקי למפקד התחנה, אדמונד זגורסקי, כי "הילד מספר על יהודי שהחזיק אותו שלושה ימים במרתף בבית של היהודים".

כמה דקות אחרי השעה 8:00, בעודו מסתפר במספרה הסמוכה לתחנת המשטרה, מתעדכן ולדיסלב סובצ'ינסקי, ראש המשרד המחוזי לביטחון הפנים, כי "משהו קורה בבניין של היהודים". מי שמביא לו את המידע הוא עוזרו וחתנו, רומן נובאק, שחוזר למשרדו עם השמועה על "יהודים שרצחו ילדים פולנים". הוא מאמין לשמועה הזו, בדיוק כמו שאר תושבי קיילצה.

ניוסיה בורנסשטיין ושמוליק נסטר, דיירי הקיבוץ, עשו ברחוב סינקייביצ'ה באותו הבוקר את הטיול הראשון שלהם כזוג מאורס. הם מספרים כי שוטרי סיור משטרתי חולף הביטו בהם בצורה מוזרה, והם לא הבינו למה עד ששמעו אנשים צועקים שהיהודים רצחו ילד פולני.

שמוליק, ששרד את הפוגרום שנערך 11 חודשים קודם לכן בקרקוב, מבין מייד מה עומד לקרות. הוא מציע לניוסיה למצוא מחסה, אבל היא מתנגדת. "מה שיקרה לקיבוץ, יקרה גם לנו", היא מתעקשת, וחוזרת לבית בפלנטי 7. "בדרך ראיתי שכל העיר נהרה למקום הזה. צעירים, מבוגרים, ילדים, כולם מחזיקים בידיהם עמודים שנלקחו מגדרות, אלות, מוטות ברזל שנשלפו מהאדמה".

"אחרי ארוחת הבוקר ישבנו בקיבוץ על מיטות קרש", תיעד רפאל בלומנפלד, שהיה אז בן 25. בלומנפלד, יליד קיילצה ובן למשפחת חסידי גור, ששרד את המלחמה במחנה הריכוז זקסנהאוזן, היה מדריך בהכשרת הצעירים. "באותו הבוקר התכוננו ללכת לעבודה בחלקה קטנה ששכרנו מחוץ לקיילצה, שבה למדנו איך לעבוד את האדמה. לפתע נכנסה ניוסיה, מבוהלת מאוד, וסיפרה שהמונים נוהרים לאורך הרחובות בצעקות 'מוות ליהודים, בוא נהרוג את היהודים כמו שהם הרגו את ילדינו'. התחלנו לצחוק, אמרנו שהיא היסטרית. אחרי כרבע שעה שמענו רעש מתחת לבניין. הסתכלנו מהחלון וראינו שאנשים מתחילים להתאסף ולצעוק".

בשעה 10:30 מגיעים למקום כוחות כיבוי אש במטרה לפזר את ההמון בזרנוקי מים, אבל מישהו מחבל בצינורות והם חוזרים לתחנה כלעומת שבאו.

"אפשר להתחיל לרצוח"

"התיישבנו על המיטות, וניסינו להבין מה לעשות. לקחנו את הבנות לחדר האחרון, ואמרנו להן להסתגר בפנים", ממשיך בלומנפלד. "עמדנו מחוץ לדלת עם נשק שהיה לנו אישור עבורו, ותהינו מה לעשות הלאה. לפתע ניגש אלינו סגן היו"ר של התנועה, צ'ילק (יחיאל) אלפרט, שגם הוא גר בבניין הזה, ניסה להרגיע אותנו ואמר שהכל יהיה בסדר, כי המשטרה כאן והיא תדאג לנו.

"בחוץ, בתוך ההמון, עמדו גם הילד הניו בלשצ'יק ואמו, שהגיעה לראות במו עיניה איפה החזיקו את בנה. רק שאין מרתף בבניין הזה בכלל. האמא צעקה כל הזמן, כמו אחרים בקהל. התבצרנו בקיבוץ. מבעד לחלון ראיתי את הקהל גדל וגדל. זה התחיל ביחידים, ואחר כך היו עשרות, מאות, ובסוף אולי אלפיים אנשים. השוטרים הגיעו יחד עם הקהל הזה. הם צעדו בראש הקהל. ראינו מהמרפסת איך הם נכנסו לחצר שלנו".

גם בוריס ויינריב חזר לפלנטי עם העיתון שקנה. הוא פילס את דרכו פנימה דרך האנשים שצבאו על הפתח. ויינריב לחם בצבא האדום, ולאחר המלחמה חזר לפולין לחפש את משפחתו. "לא מצאתי אף אחד. אמרו שאחי כאן, בקיבוץ", הוא מספר. הוא הגיע לקיילצה שלושה שבועות לפני הפוגרום, והתאחד עם אחיו. כשמתחילות המהומות הוא מציע: "יש לנו רימונים חבויים בתנור האריחים, אולי נוציא אותם? חבריי לא נתנו לי. אמרו: 'רגע, רגע, אין צורך'.

"הייתי עד לירי על כהנא, יו"ר הוועד היהודי. הוא התקשר לרשויות, אמר שזה מסוכן, הם רוצים להרוג אותנו. הם אמרו שהם כבר שלחו את הצבא. אז הוא אומר: 'זה לא עוזר, שלח מישהו משירות הביטחון'. כהנא התקשר גם למשטרה כדי לגרום להם לשלוח עזרה. ככל שהם שלחו יותר, כך זה החמיר, כך הם רצחו יותר".

כל העדים תיארו את מעשי הביזה מהניצולים: כסף, בגדים, תכשיטים, מוצרי המזון שמהם הכינו אוכל לפליטים. הם קיוו שהאירוע יסתיים בשוד, אבל מהר מאוד הבינו שזה פוגרום. "הם ירו בכהנא, ואז אחד מהחיילים ניגש לחלון וצעק לקהל שעמד בחצר: 'הרגנו את היו"ר. עכשיו אתם יכול להתחיל לרצוח'", ממשיך ויינריב.

אמו של משה פרידמן (בתמונה), שהיה אז תינוק, הסתתרה עימו ביער. אביו, ברל, נרצח בטבח: "הוא היה ההרוג הראשון בפוגרום. הראשון שיצא מהבית. היכו אותו באלות ובאבנים וזרקו את גופתו לנהר הסמוך"

"ברחנו לקצה המסדרון, התחבאנו במשרד, ואז באו חיילים אחרים ואמרו: 'רדו, אנחנו נלווה אתכם'. יחד עם צ'ילק אלפרט ועם בחור נוסף נמלטנו בחזרה למעלה, כי ידעתי שהמוות מחכה לנו בחצר. אחי, אברם ויינריב, ששרד את המחנות, קיבל כדור מבעד לדלת ומת.

"תמונה טרגית חקוקה בזיכרוני: מהחלון ראיתי פולנים תוקעים סכינים באישה יהודייה. לא הצלחתי להבין איך נערים בני 16 יכולים לקחת סכין ולדקור אישה! אני, שהייתי בחזית, לא ראיתי דברים כאלה. ועברתי הרבה".

מתוך עדותו של רפאל בלומפלד: "פתאום שוטרים וקציני הצבא הפולני נכנסו לבניין. החיילים הורו לנו למסור את הנשק שלנו, וכשמסרנו את הנשק, באותו הרגע, התחילו לירות עלינו מכל כיוון".

העדים מתארים צרחות מכיוון החדר של הבנות, ואחר כך חבטות. הם הבינו שהם משליכים את הבנות למטה.

"במקביל, החיילים התחילו לדחוף אותנו החוצה לחדר המדרגות ולרדת לכיוון היציאה. התנגדנו", מתאר בלומפלד. "לא רצינו לזוז, אז התחילו לדחוף אותנו עם קתות רובים. הקהל התמקם משני צידי היציאה והתחיל להכות אותנו באבנים, באלות, במקלות, בברזילים. לכל אחד היה משהו ביד. ראיתי המון זועם, ראיתי עיניים שרצו לטרוף אותי. אם הם היו יכולים - הם היו הורגים אותי בעיניים.

"בין אלה שהיכו אותנו ראיתי נשים צועקות בהיסטריה, והן גם היכו אותנו באבנים, משתמשות בכל מה שהן יכולות, אבל גם גברים לא חסרו. הם צעקו 'מוות ליהודים'".

בעוד בוריס מתחבא בעליית הגג עם יחיאל ויהודים נוספים, רפאל מקבל חבטות מחפצים חדים ומושלך כמת לערימת גופות. כך ניצלו חייו. בזמן הזה עמד ברחוב ילד בן 12, יעקב סרדני, הילד הצעיר ביותר בקיבוץ. ב־1939 הגרמנים שרפו את עיירת הולדתו, וויסקוב נאד בוג'ים, והמשפחה חצתה את נהר הבוג לקרובי משפחה בוורקוביסק. לאחר מכן הרוסים גירשו את שמונת בני המשפחה לצפון הרחוק. המבוגרים לא שרדו את התנאים הקשים, ונותרו רק שלושת הילדים - אליאש הבכור, יעקב והינדה הקטנה. אחרי המלחמה הם עצרו בקיילצה.

"חיילים התחילו לצעוק עלינו לרדת למטה. הם לא רק הורו לנו לרדת, הם גררו אותנו במורד המדרגות. הם התחילו להכות אותנו מכל עבר, וקיבלתי מכה חזקה בגב", מספר סרדני.

"התמונה הנוראה ביותר, זו שאני לא יכול לשכוח, היא של אדם שנגרר במורד המדרגות. הראש שלו פגע במדרגות האלה כמו כדור, צעד אחד אחרי השני. לעיתים קרובות אני רואה את התמונה הזו כשאני עוצם את עיניי", הוא סיפר מול מצלמתו של הבמאי.

כשיעקב הגיע למטה, הוא ראה את ההמון המשולהב מכה כל אדם שיצא מהבניין. "בהתחלה הם לא תקפו אותי, כי הייתי קטן מדי. נשארתי לעמוד שם כי חיפשתי את אחותי ואת אחי. צפיתי במחזה הזה שעה ארוכה, לא הכרתי את העיר, לא ידעתי לאן עלי ללכת. לבסוף התחלתי ללכת ברחוב, אבל תפסו אותי והתחילו להכות אותי. צעקתי: 'אני לא יהודי, אני פולני!'. אז הם שאלו: 'אז מה עשית שם בחצר, בכיכר ההיא?', והתחילו להכות אותי שוב. אישה אחת אמרה: 'קדימה, בואו נוריד לו את המכנסיים. נראה אם הוא יהודי או פולני'".

כשהתחילו לקרוע לו את המכנסיים, רגע לפני שההמון עמד לחשוף את יהדותו של יעקב ולהרוג אותו, הגיע שוטר בג'יפ משטרתי ואמר להם: "עזבו אותו, אסתדר איתו". הוא הוציא את האקדח שלו מהנרתיק והצמיד לרקתו של יעקב. "הוא הורה לי להתקדם באיומי אקדח, לקח אותי לתחנת המשטרה בקיילצה והשאיר אותי שם לבד.

"לאחר זמן מה הוא חזר, ושוב הוציא אותי לרחוב וכיוון אותי ללכת כשאקדח מוצמד לצווארי". לאחר כמה רחובות הכניס השוטר את הנשק לנרתיק, כשהוא ממשיך להוליך את יעקב. "פתאום ראיתי את אחי אליאש באחד מהרחובות הצדדיים. רציתי לרוץ אליו, אבל הוא סימן לי בידו 'לא'. הלכנו עוד קצת, הסתובבתי וראיתי שאליאש עוקב אחר כל צעד שלנו.

"כשפנינו לרחוב צדדי השוטר הסתובב, כיוון את האקדח שלו לעבר אחי ושאל: 'למה אתה נגרר מאחורינו?'. אליאש תפס את השוטר בידו והצביע עלי: 'זה אח שלי!', והשוטר ענה: 'הצלתי את אחיך, ועכשיו שניכם תלכו איתי הביתה, אשתי יהודייה'".

שמו של השוטר היה זיגמונט מג'בסקי. "הוא אמר שלקח אותי מהמשטרה כי פחד שהם ירסקו אותי לרסיסים", העיד סרדני. "אשתו טיפלה בנו מאוד יפה. מרחה קומפרסים כדי להוריד את הנפיחות מהחבטות שחטפתי. אבל היינו עצובים, כי לא ידענו מה קרה לאחותנו. מג'בסקי חיפש אותה ומצא אותה בבית החולים בלודז'".

השוטר הצמיד אקדח לראש

בזמן הפוגרום, זיגמונט מג'בסקי הוא פקיד של המשרד המחוזי לביטחון הפנים. כשהוא שומע על הפוגרום, הוא מחליט על דעת עצמו לעלות על הג'יפ המשטרתי שלו ולהגיע לבית ברחוב פלנטי 7. חבר של הבן שלו גר בבניין הסמוך, והוא רוצה לוודא שהוא בסדר. כשהוא נחשף לזוועה, ולאחר שהציל את שני האחים לבית משפחת סרדני והביא אותם לביתו, הוא ממשיך להסתובב בעיר, שבינתיים מוקדי הפוגרום התרחבו בה לתחנת הרכבת, לתיאטרון ולרחובות נוספים - והכל במטרה לחפש יהודים שהוא יכול להציל מהתופת. לקראת סוף היום הוא מצליח לאתר את קרוביה של אשתו, יחיאל הלפרט ואשתו חנה, וגם את בוריס ויינריב, ומביא גם אותם לדירה הקטנה ברחוב עוקניה. אלה הם רק חמישה שמות ידועים מתוך כ־20 האנשים שהוא הציל באותו היום.

"אבא שלי סיפר לי שכל הדירה הצפופה מלאה ביהודים", מספרת לי 77 שנים לאחר הפוגרום אגניישקה מג'בסקי־סיווק, נכדתו של השוטר מג'בסקי. היא נולדה בצ'סטוחובה, ועד גיל 10 לא ידעה שיש לה סבתא יהודייה. "כשהייתי קטנה אכלתי מצה אצל סבתא שלי, הוגניה, בפעם הראשונה, ומצה־בריי. לא ידעתי שזה של יהודים. השם שלה לפני הנישואים לסבא שלי היה גולדברג, אבל כשקראתי את זה כילדה לא הבנתי שזה שם יהודי.

"לסבתא שלי היתה חברה בשם הניה גרינבאום. פעם לקחה אותי לחברים שהשם שלהם היה דוד. אלה היו רמזים שלא ידעתי לפרש אותם. ב־1 בנובמבר יש חג קתולי, שבו הולכים לבית קברות להתייחד עם בני משפחה שהלכו לעולמם. שאלתי 'איך מסבתא חלינקה יש משפחה גדולה וממך יש לנו רק אותך?'. היא אמרה לי שהיתה מלחמה והמשפחה נהרגה, ואז שאלתי 'איך מצד אחד אף אחד לא נהרג והצד השני חוסל לגמרי? הרי המלחמה היתה לכולם'. לאט־לאט התחלתי לחבר את חלקי הפאזל. ואז הם הבינו שאני יודעת.

"כשפנינו לרחוב צדדי, השוטר כיוון את האקדח לאחי ושאל: 'למה אתה נגרר מאחורינו?'. אליאש הצביע עלי: 'זה אח שלי!', והשוטר ענה: 'הצלתי את אחיך, שניכם תלכו איתי הביתה, אשתי יהודייה'"

"הייתי סקרנית. שמעתי שיחות של מבוגרים שהיו באים לבקר את סבתא שלי. בנקודה מסוימת שאלתי את סבתא שלי ישירות. זה היה בשנות ה־70, מעט אחרי מארס 68', בסיבוב השני של גומולקה (המנהיג הקומוניסטי של פולין באותה העת, שהיה נשוי ליהודייה, אך במסגרת מאבק פוליטי במתחרהו האנטישמי נאלץ לפטר כ־20 אלף נושאי משרה יהודים, והאווירה נגד יהודים במדינה היתה קשה; הט"א), כשהוא הכריח את היהודים לעזוב. היהודים שנשארו ממש פחדו לדבר עם הילדים, שלא ידברו עם אחרים ויגלו את הסוד".

כיום ניתן למצוא מצות וחלות בכל מכולת שכונתית בפולין לאורך כל השנה, עדות לכך שבשנות ה־80 היה דור שלם של פולנים שגילה כי יש לו שורשים יהודיים, ולאחרונה רבים מהם מדברים על כך בגלוי.

אגניישקה מתחילה לבכות בעדינות. "היתה שתיקה בשנות ה־70. כשגיליתי שאני יהודייה חשבתי שאני היהודייה היחידה בפולין, כי כל האחרים נהרגו. שמרתי את זה בסוד".

אני פוגשת אותה בדירתה הקטנה בשכונת הלאום (Gorka Narodowa), שכונה חדשה ושקטה בפרוורי קרקוב. היא הספיקה לשמוע מסבתא שלה שהיא ואבא שלה נשלחו לגטו צ'נסטוחובה. הסבא, זיגמונט, הצליח להוציא אותם ולהביא אותם לאמא שלו. "הגטו היה פתוח בהתחלה, אבל בדיוק כשהוא בא הגטו נסגר, והוא היה צריך להיעזר בחברים כדי לחלץ אותם. אבא של סבתא שלי נרצח בגטו, והיא שמעה מניצולים שהוא נקבר חי. היא אמרה שהיא תיקח אותי לקבר האחים, אבל חודש לאחר מכן היא חלתה ומתה, ולא הספקנו", אומרת אגניישקה בכאב. בתקופה הזאת, רגע לפני שהלכה לעולמה, הסבתא נפתחה יותר, וגם סיפרה לה לראשונה איך זיגמונט הציל יהודים בפוגרום. סיפרה שהוא היה איש כל כך טוב, שכשהיה מקבל משכורת - היה מחלק חצי ממנה לעניים עד שהגיע הביתה.

את מעט המידע הנוסף שיש לה היא קיבלה מאבא שלה, קרול מג'בסקי, שהיה בן 10 בזמן הפוגרום. "הוא דיבר איתי לעיתים רחוקות ומעט, ואמר שהפוגרום של קיילצה יישאר לנצח בזיכרון שלו. כשהיה רואה התנהגות אנטישמית או הצהרות של פוליטיקאים נגד יהודים - הוא היה מתרגז ומעלה זיכרונות. הוא סיפר על הטראומה שלו מזמן המלחמה, כשהוא ואמו התחבאו אצל החמות, ופרטיזנים פולנים מהיער באו ורצו להרוג את אמא שלו, והסבתא הקתולית הגנה עליהם בחירוף נפש ואמרה שהיא קתולית".

לעיתים סיפר על הסבא שהסתובב ביום הפוגרום עם ג'יפ כדי לחפש יהודים שזקוקים לעזרה, ואיך הצמיד לילד שהיה גדול בשנתיים מהבן שלו את האקדח לרקה, כאילו הוא מנסה לרצוח אותו, כי זו היתה הדרך היחידה לחלץ אותו מההמון בלי שיחשדו בו.

אגניישקה מוציאה ממגירה בשולחן הכתיבה עט נובע בצבע ירוק, שהיהודים נתנו לסבא שלה כמתנה משותפת. הם גם כתבו מכתב תודה וחתמו את כל השמות. "לצערי המכתב נעלם. אני חושבת שסבתא שרפה את המכתב ב־68', מרוב פחד מהשלטונות".

את הסבא היא לא זכתה להכיר. שנתיים אחרי הפוגרום, ב־1948, הוא הורעל במהלך ניתוח שעבר. "הוא לא זכה להגיע לגיל 40. הוא נרצח כי תמיד חיפש את האמת. עוד לפני הפוגרום הוא הזהיר מאנטישמיות. זה מסובך. קשה להסביר את ההיסטוריה של פולין", היא נאנחת. "התפקיד שלו היה למצוא חברי מיליציה לא ישרים, גם מי שהיה מעורב בפוגרום. אלו היו שנים מאוד קשות אחרי המלחמה. אידיאליסטים של לפני המלחמה הלכו לעולמם, ואנשים רעים מאוד קיבלו תפקידים. אנשים ישרים כמו סבא שלי לא היו נחוצים לרשויות, כי הם לא מתפשרים. הוא אמר את האמת, וחיפש את האחראים לפוגרום. חיפש אנטישמים במשטרה, וגם כאלה שעשו דברים רעים אחרים. למעשה הוא שילם בחייו על האצילות שלו".

את מרגישה יהודייה?
"אני מרגישה קשורה מאוד לצד היהודי שלי, וגם לצד הפולני".

והבן שלך?
"הוא חי בזמנים אחרים. לפני גיל 13 סיפרתי לו על הסבתא היהודייה שלי בטיול שעשינו לישראל, ליד הכותל. הוא היה מאושר, כי באותו הזמן לא היה לו מושג מה זו אנטישמיות בפולין. הוא קנה בישראל חולצה של מכבי תל אביב והלך איתה לבית הספר בפולין, ושם שמע דברים שונים על היהודים. מאז הוא פחד להסתובב עם החולצה".

היהודים נוטשים את פולין

היהודים שהציל זיגמונט מג'בסקי נשארו בביתו במשך כמה ימים. הם חיכו ללוויה ולמשפט הבזק. בפוגרום נרצחו 47 יהודים (42 בפלנטי 7 והשאר ברחבי העיר), מתוך 163 שורדי השואה שהיו באותו הזמן בעיר. חלק מהנספים זוהו על ידי מכרים או באמצעות מסמכים שנמצאו בבגדיהם. חלקם נקברו בעילום שם. גופה אחת נקברה לפי המספר שהיה חרוט לה על היד: B-2969. אושוויץ.

אגניישקה, נכדתו של השוטר מג'בסקי, שהורעל שנתיים אחרי הפוגרום: "סבא נרצח כי תמיד חיפש את האמת. הוא חיפש אנטישמים במשטרה ואת האחראים לפוגרום"

ב־8 ביולי נערך מסע לוויה שעבר ברחבי העיר, והתושבים הפולנים צוו להשתתף בו. ב־9 ביולי החל משפט שבו הועמדו לדין 30 פולנים. תשעה מהם נידונו למוות. כל היהודים ששרדו את הפוגרום עזבו את העיר ברכבת מאורגנת ללודז', בחסות הצלב האדום. "הפוגרום הפתיע את השלטונות לא רק מבחינת כוחה של האנטישמיות, אלא גם בשל הסדקים שהוא חשף ב'מנגנון' הקומוניסטי החדש שנבנה", אומרת ג'ואנה טוקרסקה־בקיר. "היה ברור מייד שמיליציית האזרחים - המשטרה מהתקופה הקומוניסטית - והצבא הפולני הקומוניסטי היו מעורבים.

"התחלתי לחקור לפני 15 שנה את הטבח בקיילצה, שלאחריו עזבו את פולין יותר מ־200 אלף יהודים. הלכתי אחורה, מיולי 1946 לאוגוסט 1945, ליוני 1945, כי אני מאמינה שאם משהו הוא תופעה שחוזרת על עצמה - המשמעות שלו מתגלה רק בגמר, כמו הבריחה של היהודים מפולין לאחר הפוגרום בקיילצה.

"לאחר שחקרתי את הפוגרומים בקיילצה ובקרקוב, אני יכולה לקבוע שאין כל עדות להתגרות כלשהי מצד הסובייטים או השלטונות הקומוניסטיים הפולניים בהתגלגלות הפוגרומים שלאחר המלחמה. הסובייטים היו כובשים איומים, ובהחלט ראויים להישפט בחומרה, אבל זו תהיה טעות להאשים אותם במשהו שהם לא עשו. אלמלא חיילי הצבא האדום, הפוגרום בז'שוב (יוני 45') היה נגמר במרחץ דמים. ואלמלא המחלקות של הגדוד הממונע השישי של חיל הביטחון הפנימי (KBW), גם הפוגרום בקרקוב היה מגיע לסיום אכזרי. הקורבנות בפוגרום קיילצה, שנה לאחר מכן, היו תוצאה של איסור יציאה שהוטל על החיילים הסובייטים במהלך האירוע, מחשש שהתערבותם עלולה לעורר התקוממות.

"לפי הסטטיסטיקה, ב־1946 מאה אחוזים מהקצינים בקרקוב היו בעלי תפקידים לשעבר של המשטרה הכחולה, כלומר כוח המשטרה הפולני שדיווח לכוחות הגרמניים הכובשים וסייע להם בניהול השואה. אני טוענת כי ללא ספק, בקיילצה ובקרקוב כאחת - המשטרה שלאחר המלחמה, שנקראה המיליציה האזרחית, היתה מוסד שהשתמש ביריביו הפוליטיים כשכירי חרב. כך קיבלו מתנגדי השיטה הפוליטית החדשה מדים וכלי נשק, שאותם הפנו נגד היהודים".

מבקשים סליחה

בראשית שנות האלפיים, הקהילה הנוצרית בקיילצה החלה להתעניין במשמעות התנ"כית של היהודים ובהיסטוריה של יהודי קיילצה, כולל הפוגרום בעיר וחלקם של הפולנים בו.

"ב־2007 פנה אבי ליעקב גוטליב, ראש עמותת יהודי קיילצה בתל אביב", מספר אנדרו סוורז בן ה־33, שהוא ואביו, אדוארד, הם חלק מקבוצת פולנים אוהבי ישראל שחיה כיום בקיילצה. "שבועיים לאחר השיחה עם גוטליב נפגשנו במלון בתל אביב, שבעה ניצולים וארבעה פולנים. הופתענו כשאמרו שהם מבינים חיילים גרמנים, שקיבלו פקודות, בעוד השכנים הפולנים לא קיבלו פקודות כאלה. הדבר היחיד שיכולנו לעשות היה לאמץ את הכאב שלהם, ולהודות באשמה של עמנו. הגישה שלנו שינתה את הגישה שלהם, והם אפילו הזמינו אותנו לבתים שלהם".

מאז הם מנסים לפגוש את כל הקבוצות הישראליות שמגיעות לקיילצה. "אנחנו מתנצלים על הפוגרום, מכיוון שמעולם לא היתה התנצלות פומבית, ואומרים למבקרים שאנחנו חברים של ישראל ומעניקים להם מזכרת מאיתנו. עד כה פגשנו כ־25 אלף ישראלים. אנחנו גם מגיעים לכנסיות אחרות כדי ללמד על חשיבותה של ישראל בתנ"ך, ומארגנים פסטיבל תרבות יהודית פעם בשנה, ומצעדי זיכרון, תמיכה בישראל וגינוי אנטישמיות".

למה אתם עושים את זה?
"אנחנו רוצים לפתור את הבעיה הקשה של האנטישמיות, שלמרבה הצער נולדה בכנסייה הנוצרית. אנחנו מרגישים אחריות להיסטוריה כפי שירשנו אותה מאבותינו. אנחנו מתנצלים לא מתוך אשמה - אלא מתוך אחריות".