זוכרים את השירים, ויותר מזה: על סערת חנן יובל

"אהוד מנור הנביא אמר את זה כבר ב־82' - 'מוזיקת השוליים הזאת תהיה המיינסטרים בעוד עשור או שניים', וכשהיו אומרים לי 'מוזיקה ים־תיכונית', אני אמרתי קיבינימט - גם אני ים־תיכוני, אל תוציאו אותי החוצה, גם אני כאן במרחב הזה ואני לא פחות ים־תיכוני. בנסיעות הארוכות בדרכים אהוד ואני היינו מדברים, והוא בגאוניותו אמר: 'כל אחד והבנימינה שלו. אני יכול להיות בקזבלנקה, בניו יורק או בתל אביב, תמיד כשיגידו לי ים - אני אהיה על שפת הים של קיסריה'".

את הדברים הללו אמר חנן יובל כשראיינתי אותו בשנת 2019. השבוע, מכל הזמרים שבעולם, בחר בו כבוד השר (המיועד) דודי אמסלם כדי להוציא את דיבתו רעה ולתהות "מי זה?"

אז בוא, מר אמסלם, נשים בצד את "אתם זוכרים את השירים", ו"לכל איש יש שם" של זלדה (מדגדג לך לשאול מי זאת?), עזוב "פגישה, חצי פגישה" של רחל (גם היא "מי זאת?! רחל אמנו?"), אפילו לא נדבר על "כל עוד אני ים־תיכוני", שכתב אהוד מנור (מי זה?)

אבל באמת יכול להיות שבשלן ה"סטורי" של יום שישי אף פעם לא שר מעל הסירים איזה "היינו ילדים וזה היה מזמן, אני וסימון ומואיז הקטן", שחנן יובל הלחין למילות יוסי בנאי (מי זה?). וכשכבודו מכין את ה"סחינה" של שבת, לא התפלק לו פנימה איזה "פסוליה, זה יום מנוחה"? וואלה כבוד השר המיועד, בחיי שגם את זה חנן יובל הלחין למילות דודו אלהרר (מי זה?)

אבל שאלת "מי זה?", אז הנה תשובה מי זה חנן יובל, ולא במילים של ויקיפדיה.

יובל היה יכול בקלות להיות עוד אחד מבני אליטת יפי הבלורית וטוהר הגיטרה. הוא נולד בקיבוץ משמרות, גדל בפרדס חנה, אחותו הגדולה יעל נהרגה מכדור של חייל בריטי שיכור. הוא היה חבר בלהקת הנח"ל המיתולוגית, ואחרי זה התברג ללהקת השלושרים יחד עם בני אמדורסקי ושלום חנוך. כיאה לבן פרדס חנה, יובל הקדים את זמננו הפוליאמורי כששר על "צרות טובות", ויכול היה להישאר בקלות בפנטזיות אמבט כ"לו הייתי פיראט".

מגיל צעיר יובל היה זמר ידוע, עם הכיוון הנכון ובמקום הנכון. אבל כאן ההבדל. אף שיכול היה להישאר ילד טוב פרדס חנה ולשמור על מעמדו כמשמר המשמרות, יובל היה סקרן בלתי נלאה ועשה דבר נדיר לזמן ולמקום. הוא הביט החוצה מהחדר האטום והתחיל להתעניין ולהסתקרן מישראל השנייה, השלישית והרביעית עוד בתקופה שאף אחד לא ידע שהיא אחלה קרדום לחצוב ממנו קריירה.

אחרי מהפך 77' חבריו ובני דורו של יובל לאליטה התרבותית דאז הגחיכו את הליכודניקים והמזרחים כ"שודדים וגנבים, שגנבו לי את הלילה", הבינו ש"בא לשכונה בחור חדש" אבל שאלו "מה הדאווין שלך?" גדול הרוקרים של ישראל הוציא אלבום "מופתי", שבו האשים ערסים עם סכין העונים לשם "שוקו", שרוצים שיידעו "מי כאן המלך!", בזה שהלכה לו המדינה. לעומתו, יובל ניסה לגשר בין העולמות השונים של הישראלית מעל המים הסוערים של התקופה.

בשנת 1982 הוציא יובל, יחד עם דודו אלהרר, אלבום נהדר בשם "הקוסקוס והסרפן". מתחילתו ועד סופו עסק האלבום בפער העדתי בישראל. אבל במקום להתחיל בקרע, האלבום נפתח דווקא בתקווה לעתיד מחובר יותר, כפי שתואר במילות עידית פאנק: "הימים שעוד נכונו לנו שיהיו נכונים, שיהיו רכונים, שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים. ואנחנו שני המינים, נברך עליהם, ובין כפות ידינו ידרכו קשתם כוכבים רחוקים להביט בנו מתוך הלילות, ולא נבוש להיות מוארים בימים, בימים".

מעבר לנחמה המשותפת, היו באלבומים שירים ביידיש ובערבית על סבא פריץ וסבתא סולטנה. שירים ששרו את הפערים הישראליים בצורה גלויה, שלא עטפה את הכאפות בכפפות הגנה. הנה מה שיובל שר בתגובה לציוץ של אמסלם, עוד ב־1982: "לא מעניין אותי מאיזו ארץ באת, או מה עשית למען המולדת. לא מעניין אותי מאיזו עדה אתה, איזו מפלגה המשפחה שלך אוהדת, אל תהיה אומלל מקצועי, קח חזק את עצמך בידיים, אני תשובתך, אולי זה לא נעים, אני, אני ולא רחמי שמיים. רק שתהיה בן אדם, רק שתהיה לי חבר, צריך שיהיה לך דם, לחבר דברים לא לשבר".

ואם כבודו מתרגז מההתנשאות האשכנזית, שירגיע, כי את השיר כתב לא אחר מאשר ספרדי טהור העונה לשם יהורם גאון (מי זה?! באמת?)יובל הקפיד לצאת מאזור הנוחות שלו גם אל המגזר הדתי

עוד הרבה לפני שזה היה אופנתי ורווחי להפליא. הוא הקליט משירי הדת של קרליבך (מי זה?) כי "הבנתי שזו מוזיקת הנשמה הכי טובה שהיתה כאן, איזו אנרגיה מטורפת יש שם! קרליבך הוא אמן הנשמה הכי גדול שהיה בינינו. זה הרי לצעוק את הקישקע שלך. האנרגיה הפנימית שלי תמיד היתה רוקנרול, וככה אני בא. הבייבי פייס שהיו לי עד לפני כמה שנים הטעו אנשים, ויש בי צדדים שלא מכירים. עד היום העמידה שלי על הבמה, ומה שיוצא החוצה, זה לא שירי ארץ ישראל היפה והטובה - זה רוקנרול".

ואם זה לא מספיק לאמסלם כדי להבין "מי זה" חנן יובל, כדאי שיידע שיובל גם לא נמנע מלצעוק את מחאת המזרחים בזמן אמת באלבומיו. "הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף, בשכונה שאמרו עליה מעברה. הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה עוני", הלחין יובל את השיר "קו העוני" של המשורר רוני סומק.

(אגב, אם כבר מדגדג לך באצבע הצייצנית לשאול "מי זה". ובכן, סומק הוא משורר ישראלי מעולה, יליד עיראק, שאשכרה כתב על זהות מזרחית בישראל ולא עשה ממנה מטבוחה בכיינית של "מי זה?", "מי זה?", "מי זה?" כאילו היה חבר בצוות השופטים של "המשפיל במסכה", ולא שר בממשלת ישראל).

לאורך השנים יובל הופיע מכל עבריו וצדדיו של הקו הירוק. לא כהצהרה פוליטית, אלא מתוך הבנה שהוא זמר "פולק", זמר של עם, באשר הוא עם. ליובל לא בא להופיע מול הכנסת הנוכחית, עניין שלו. בתמורה בחר כבוד השר המיועד להשפיל את יובל ב"שופוני" טוויטרי ולנגח אותו עם הזמר קובי פרץ. אגב, אם אמסלם היה רוצה להביא את קובי פרץ במקום יובל, שיתכבד, ישלוף תקציב ויביאו.

אבל ראוי שאמסלם יידע שיובל הזמין את קובי פרץ כבר ב‏־2003 לשיר איתו על הבמות. והוא לא עשה זאת מפני שחשב שיום אחד זה יביא לו עוד נקודות ומנדטים אצל הבייס. במקרה של יובל, להזמין את קובי פרץ לשיר איתו היה צעד הפוך להיגיון. אבל יובל עשה והזמין. שכן בניגוד לגישה הטוקבקיסטית של כבוד השר המיועד לענייני הקשר בין הממשלה לכנסת (אגב, מה זה? מיזם חדש של וולט?), יובל תמיד עסק בעשייה ובחיבורים. ברקורד שלו יש עבודה עם אסירים בכלא, מסעות לעודד את יהודי התפוצות במוזיקה עם שירים ישראליים ואינספור שירים עם סקרנות וקבלה של שלל השבטים בחברה הישראלית.

אבל בכל דבר מר יש גם טוב. אין לי ספק שבזכות הציוץ האווילי של אמסלם, רבבות בני אדם יודעים כיום היטב־היטב מי זה חנן יובל, ואולי אף האזינו ליצירתו רבת השנים והגוונים.

כך יצא שכבודו עשה כמעשה בלעם (מי זה?), בא לקלל ויצא מברך. אם ירצה, וימצא רגע פנוי בשגרת יומו עמוס הציוצים, אוכל לשלוח לו רשימה ארוכה של אמנים ואמניות ותיקים וטובות, שלמרבה הצער הפכו שקופים לחלוטין לתקשורת הנוכחית. בטוחני שכולם וכולן ישמחו עד מאוד אם יואיל לצייץ את שמם ולתהות "מי זה?"