אם תיכנסו למרכז שפירא, תפנו מייד ימינה לרחוב עציון ותיסעו מעט, תגיעו לבית קטן וצנוע. קירות בצבע בז', גג אדום ופרגולה גדולה. "שלום עליכם" כתוב על השטיח בכניסה לבית, ובצד, בשלט פסיפס יפה וישן בצבע תכלת, כתובה מילה אחת שאומרת הכל: "דרוקמן".
את מפתן דלתו של הרב דרוקמן פקדו ראשי ממשלות, נשיאים ושרים, לצד ילדים וילדות, נערים ונערות. שועי עולם לצד תלמידי ישיבה, בדיסוננס שנראה שאפשר היה למצוא רק בבית הספציפי הזה ביישוב מרכז שפירא. האיש שעל פי הייעוץ שלו התקבלו החלטות דרמטיות שהשפיעו על אזרחים רבים במדינה, התגורר במשך עשרות שנים, ללא פאר או יוקרה, בבית ביישוב שכל מהותו חינוך ובניית דור העתיד.
פעמיים ביקרתי בביתו של הרב דרוקמן: הפעם הראשונה היתה ביוני 2013, הפעם השנייה לפני חמישה שבועות בלבד. בשתי הפעמים מצאתי את הרב יושב מאחורי שולחן הענק שבו עבד, רק דלת לבנה אחת מסלון ביתו. מול שולחן גדול ישב הרב על כיסא משרדי פשוט, ומולו שורות של ספסלי עץ שמחכים לתלמידים. על הקירות מאות ספרים משומשים, חלקם בלויים מרוב שימוש, ובמרכזם תמונה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הדמות הרוחנית שעל משנתה בנויה ועומדת הציונות הדתית.
לצד הפגישות עם שועי עולם, ניהל הרב דרוקמן סדר יום עמוס ביותר של שעות ארוכות. מעביר שיעורים בכל רחבי ישראל ובה בעת משמש ראש ישיבת אור עציון ביישוב מרכז שפירא, יישוב שהוקדש כל כולו לחינוך. במידה מסוימת אפשר לומר שהיישוב כולו היה מעין ישיבה, מוסד חינוכי, שעליו ניצח הרב דרוקמן, אף שמעולם לא מונה רשמית לרבו.
ראש ישיבה על אופניים
ב־1958 החליט ראש מועצה אזורית שפיר, משה מושקוביץ ז"ל, מאנשי החינוך הבולטים של הציונות הדתית, שאף ייסד בהמשך את ישיבת הר עציון בגוש עציון, להקים מרכז חינוך אזורי במקום ששימש כמה שנים קודם לכן חווה חקלאית שננטשה. הוא נקרא "מרכז שפירא" לציון פציעתו הקשה של השר חיים משה שפירא מרימון בכנסת, והוחלט כי מי שיתגוררו במקום יהיו אך ורק מורים ואנשי חינוך. בפעם הראשונה בישראל הוקם יישוב קהילתי שאינו קיבוץ או מושב, ושמטרתו אחת ויחידה - לחנך את דור העתיד.
"מרכז שפירא היה ניסיון מתוחכם להקים מרכז לימודי חינוכי לכל האזור. המטרה היתה להקים בתי ספר ומרפאה, ושאנשי הצוות יגורו ביישוב", מספר דוד זליגר (79), יו"ר הוועד היישובי, שמתגורר במקום מאז 1965, אז מונה לתפקיד מזכיר הישיבה התיכונית אור עציון תחת הרב דרוקמן. מדובר היה בתופעה יוצאת דופן, מכיוון שבאותם ימים לא היה קיים המושג "יישוב קהילתי".
"רק מי שעסק בחינוך היה יכול לבוא לפה", מסבירה יהודית מימון (70), "הגענו לכאן בזכות העובדה שבעלי קיבל עבודה כי חיפשו מורה למתמטיקה. בהמשך גם אני נכנסתי למערכת החינוך ולימדתי את כיתות א' וב' במשך שנים". בשנותיו הראשונות של היישוב הוקמו במקום גנים, בית ספר יסודי, תיכון גדול, וגולת הכותרת - הישיבה התיכונית אור עציון. סביבם התפתח גרעין קטן של משפחות, בסך הכל כ־30 בתים בשנים הראשונות, זאת לעומת כ־800 משפחות כיום בהרחבות שסובבות את היישוב.
בשלוש השנים הראשונות הנהיג הרב חיים בנימיני את הישיבה. הוא היה איש חינוך יוצא דופן, שהנהיג שיטות ייחודיות ולא שגרתיות בישיבה, אולם היתה בעיה אחת - הוא היה מזוהה עם תנועת חב"ד, ולא עם הציונות הדתית. לכן הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, שהנהיג ביד רמה את המגזר הדתי־לאומי ובנה באותן שנים את מוסדות המגזר, החליט להדיח אותו. לפני כמה שנים התראיין הרב בנימיני, אז כבן 90, למאיר רוט בעיתון "מקור ראשון" והביע אכזבה קשה מכך שהועלם מדפי ההיסטוריה. "למה מחקו אותי?" תהה. במקומו הובא ב־1963 ראש ישיבה צעיר ופורץ דרך: הרב חיים דרוקמן.
"הוא היה נוסע על אופניים צהובים לישיבה. עד היום יש לאנשים את הזיכרון הזה בראש", נזכר יוסי זליגר, צלם "ישראל היום" ובנו של דוד, שלמד באחד המחזורים הראשונים של הישיבה התיכונית המיתולוגית. הרב דרוקמן הפך את הישיבה לאימפריה - הביא מורים ורבנים חדשים לישיבה ויצר לה את שמה, שמוביל אותה עד היום, כאחת מישיבות הדגל של הציונות הדתית. עם בוגריה נמנים שר הביטחון היוצא בני גנץ, ראש המוסד לשעבר יוסי כהן וחברי הכנסת ישראל כ"ץ ודודי אמסלם. ב־1977 הקים גם את ישיבת ההסדר אור עציון, ושלוש שנים מאוחר יותר הוקמה גם הפנימייה הצבאית הנושאת אותו השם. "הוא היה דמות כריזמטית מאוד. היה מדבר עם התלמידים, עם המורים ועם ההורים בגובה העיניים", מספר דוד.
"זכות לגור מול הרב"
שעות ספורות לפני הלוויית הענק, שבה השתתפו עשרות אלפי בני אדם, הגעתי ליישוב. במרכזו, על מדשאה גדולה, כבר החלו ההמונים להתאסף, אך בסמוך, בלב השכונה הוותיקה, שררה דממה. שתי נשים צעירות, אחת בחצאית ובכיסוי ראש ואחת במכנסי ג'ינס ובשיער פזור, הלכו ובידיהן תרמוס עם תה חם, והציעו לאנשי כוחות הביטחון, שהיו במקום ואבטחו את המשתתפים הרבים חרף הקור והגשם. "זה מה שהרב דרוקמן הנחיל לנו", הסבירה אחת בעודה מוזגת לי תה מחמם, "זה לא משנה אם אתה דתי או לא דתי, אתה חלק מעם ישראל".
העצים שבחצרות הבתים היו עמוסים פירות, חלקם כבר לא ראויים למאכל, דבר שמלמד לא מעט על אופי היישוב ועל העובדה שרבים מאוד מתושביו הם מחנכים יודעי ספר. השנה האחרונה היתה שנת שמיטה, ועל כן יש להפקיר את הפירות לכל דורש. מדובר במצווה שרבים היום, גם במגזר הדתי, אינם מקפידים עליה במאת האחוזים, אך ביישוב שכל כולו חינוך, שהובל באופן ברור מאוד על ידי אחד הרבנים הבולטים של הציונות הדתית, ניכר היה כי ההקפדה היא ראשונה במעלה.
"לא זזנו בלעדיו, התייעצנו איתו בכל נושא", מתארת זאת יהודית מימון. חתנה, מושיקו חפץ, שמתגורר גם הוא ביישוב ושימש עוזרו של ראש המועצה, מספר כי הרב דרוקמן היה דמות דומיננטית ביותר. "זה לא רב יישוב קלאסי. היישוב הוא הרב דרוקמן והרב דרוקמן הוא היישוב. היו כמה יוזמות למנות רב יישוב למרכז שפירא, שכן הרב דרוקמן מעולם לא מונה לתפקיד באופן רשמי, אך שום רב לא היה מוכן לכהן כשהרב דרוקמן כאן. היישוב מלא בדמויות תורניות, אבל כולן ביטלו את עצמן מול הרב".
בעוד אני בוחן את ביתו של הרב דרוקמן, נפתחת הדלת בבית ממול. אהובה שלום התגוררה עם בעלה, הרב אריה שלום ז"ל, במשך עשרות שנים מול ביתו של הרב דרוקמן. "החיים שלי משתנים עכשיו בפעם השנייה. בעלי נפטר לפני שנה בדיוק, והם היו חברים טובים כל כך. כנראה הוא היה החבר היחיד של הרב דרוקמן, כי לאישיות גדולה אין חברים קרובים".
גם שלום מספרת כי ההשפעה של הרב דרוקמן חרגה מאוד מזו של שכן סטנדרטי או אפילו רב יישוב. "החינוך של הילדים שלי הגיע לא מעט גם מהבית שלו. הרב דרוקמן תרם המון לחינוך ולאישיות של רבים מילדי היישוב ונעריו". העובדה שהיא התגוררה מול ביתו של זקן רבני הציונות הדתית והרב המשפיע ביותר במגזר בעשרות השנים האחרונות הובילה ללא מעט תסכולים, שכן לצד אישי הציבור שהגיעו ליישוב, היו התלמידים של הרב מגיעים כל הזמן לביתו ותופסים את כל מקומות החניה בשכונה הקטנה. "מישהו אמר לי פעם, 'תגידי תודה שאת גרה מול הרב דרוקמן, זו זכות מאוד גדולה'. זה היה מעליב כל כך, ופתאום אני כל כך מבינה את זה. איזו זכות היתה לי, כמה זה השפיע על החיים שלי ועל הילדים שלי".
הדומיננטיות של הרב דרוקמן ביישוב היתה משמעותית, גם בשנים שבהן היה חבר כנסת. דוד זליגר מספר כי במשך ארבעה חודשים החליף את הנהג הקבוע של הרב, ונחשף לאינטנסיביות של עבודתו. "היתה לו שיטה - הוא את הלילה ישן בבית, לא בבית מלון", הוא מספר, "לפעמים זה יצר ימים מטורפים. היה יום שאחרי דיונים ארוכים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת נסענו להר הצופים לבקר חולה, ומשם בשמונה בערב לשבעה בקיבוץ אפיקים על חייל שנהרג בלבנון. משם המשכנו למעלה גלבוע, לשיעור תורה בחצות הלילה. הרב דרוקמן סידר לי חדר לישון, ובארבע יצאנו לדרך. בחמש וחצי הגענו למרכז שפירא, ובתשע יצאנו שוב למשכן הכנסת. זה היה יום סטנדרטי".
לא פספס שום אירוע
"הוא היה הכל בשביל היישוב. יש אנשים שמבחינתם הם איבדו עכשיו אבא", מספרת נאווה הכהן, בתו של הרב דרוקמן. "הוא אירח בבית אנשים פשוטים ומכובדים, התייחס לכל אחד, אירח כל אחד בביתו. היו אצלנו כאלה שהתארחו חודשים וגם שנים. יש אישה שיושבת איתנו שבעה כעת בבית. היא חזרה בתשובה וגרה איתנו מאז שאני זוכרת את עצמי".
נאווה הכהן אומרת כי בני המשפחה בהחלט שילמו מחיר מסוים על כך שהרב התמסר לכל אדם ולכל משימה, אך זה מחיר שהם שמחו לשלם. "היתה לו מסירות לכל דבר, והוא היה מסור לכל אחד עד הסוף. זה אפיין אותו מאוד. היה לו לב ענק. אדם שהגיע בתחילה לבד לארץ ישראל, בלי הוריו, מהשואה, והקים אימפריה משפחתית וציבורית. הוא נגע בכל כך הרבה אנשים ופינות, היתה לו יכולת להכיל ולהקיף כל כך הרבה אנשים.
"היו אנשים שהגיעו לשבעה וסיפרו שהעדיפו לא להזמין אותו לאירוע, כי ידעו שהוא יבוא לכל דבר שיגידו לו, גם אם זו טרחה גדולה מאוד בשבילו. בשנה האחרונה נפטרו לא מעט מבוגרים, שהיו יותר צעירים ממנו, וגם כשהיה חולה היה לו כל כך חשוב לבוא להספיד את בן המשפחה. הוא בקושי הלך, אבל השקיע גם באנשים שהיה פחות קשור אליהם ביישוב", מוסיפה הכהן.
אהובה שלום מספרת כי טרם פטירתו של בעלה, הרב אריה שלום, הוא הפציר ברב להאט את הקצב. כבר אז הרב דרוקמן לא חש בטוב, אך המשיך בקצב מסחרר. קצב זה, אגב, נמשך עד לשבוע שבו התאשפז בבית החולים בפעם האחרונה, ובני משפחתו מספרים שהעביר באותו היום ארבעה שיעורים חרף העובדה שהיה חולה וחלש.
"אריה היה מאוד קשור אליו וביקש ממנו לא מעט למתן את הקצב. הרב דרוקמן השיב לו, 'אבל אלו החיים שלי, אחרת בשביל מה לחיות?' כשלבתי היתה בת מצווה הרב לא היה בישראל. כשהוא נחת הוא לא נכנס הביתה, אלא ישר מהמטוס בא אלינו לשתות כוסית ולומר מזל טוב. להבדיל, באזכרה של אריה היה גשם כבד והרב כבר היה מאוד חולה. נכנסתי אליו וביקשתי ממנו לא לבוא. אמרתי לו שאם יקרה לו משהו, לא אסלח לעצמי בחיים. הוא לא ענה כלום ורק הנהן. אתה חושב שהוא לא הגיע? נכנס על כיסא גלגלים עם שרה, רעייתו. זה היה הרב, הוא לא היה מפספס כלום".
לפני חודש בדיוק הלך לעולמו יעקב מימון, בעלה של יהודית. היה זה ההספד האחרון של הרב דרוקמן. הוא הגיע על כיסא הגלגלים ונשא דברים בפני האבלים. "הוא הגיע להלוויה, הפתיע אותנו ובא. באמצע השבעה הוא התקשר לנחם אותי והתנצל שהוא לא יכול להגיע כי הוא כבר היה חולה. כעת כולנו באבל עליו. הוא לא פסח על שום אירוע שהיישוב עשה. בריתות, חתונות. יש לי שישה ילדים, והוא ליווה אותנו לאורך כל הדרך. אני לא זוכרת אירוע בלעדיו. כעת היישוב כולו באבל. אנחנו הופכים דף בדפי ההיסטוריה של היישוב, אני לא יודעת איך הוא ייראה בעתיד". במשך שנים רבות חיבק אותם הרב דרוקמן בשמחה ובעצב, בחגיגות ובאבל הכבד. כעת יישוב שלם אבל על הרב שהלך לעולמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו