שלושת האישים שניצבים במרכזו של הסיפור הבא כבר אינם עימנו שנים רבות. מנחם בגין, ראש הממשלה השישי, הלך לעולמו לפני 30 שנה. טדי קולק, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים במשך 28 שנה, הסתלק מעימנו ב־2007, ויגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, אלוף בצה"ל ושר בממשלות ישראל, נפטר כבר ב־1980. אלא שחמש שנים אחרי מלחמת ששת הימים מצאו השלושה את עצמם בעימות לוהט, שתוצאותיו הכריעו לדורות רבים את מראה ירושלים העתיקה.
הוויכוח פרץ על רקע הזדמנות בלתי צפויה: אפשרות לגלות ולחשוף את הכותל המערבי הצפוני (מינוח שאינו מוכר לציבור הרחב) - זה שעל נדבכיו שעונים עשרות בתים ברובע המוסלמי - תוך הרחבה משמעותית של שטחי התפילה בכותל על חשבון משפחות ברובע המוסלמי, שבתיהן ייהרסו והם יפונו ויפוצו.
תזכורת היסטורית הכרחית: בליל 10.6.1967, ב' בסיוון תשכ"ז, יומה האחרון של מלחמת ששת הימים, נהרסו בתיהן של 108 משפחות ערביות, דיירי שכונת המוגרבים. המוגרבים היתה דבוקה לכותל המערבי מאות בשנים, ויושביה הציקו והתנכלו למתפללים היהודים בסמטת הכותל. המשפחות שפונו מהמוגרבים פוצו ושוכנו בבתים חלופיים. טדי קולק ניצח על האירוע הזה. הוא היה האיש שקיבל את ההחלטה, שכנראה, רק תוך כדי מלחמה, היה ניתן לבצע.
תוצאות המהלך היו דרמטיות: במקום סמטה צרה באורך של 28 מ' וברוחב של 3.4 מ', שהקיבולת שלה מאות בודדות בלבד, הוכשרה רחבה בעלת כושר קליטה של אלפים ורבבות. אורכו של קטע הכותל המיועד לתפילה הוארך ל־60 מ'. רובו של שטח התפילה החדש נמתח מערבה עד 40 מ', ורחבת ענק נוספת, עליונה יותר, הוכשרה לעצרות ולטקסים ממלכתיים.
בד בבד, החלה חשיפת הכותל המערבי למלוא אורכו - 488 מ': דרומה, מעל פני הקרקע, לכיוון השטח שהיום מוכר כגן דוידסון - שטח החפירות הארכיאולוגיות שמדרום לשער המוגרבים, וצפונה, רק מתחת לפני הקרקע, שכן מעל פני האדמה שכנו בתי הרובע המוסלמי.
ההזדמנות שנקרתה בפני ישראל, בפברואר 1972, להמשיך לחשוף את הכותל המערבי לכיוון צפון גם מעל פני הקרקע - הגיעה בחטף ובאקראי. לילה אחד הוזעקו מהנדסי עיריית ירושלים למבנה בלב הרובע המוסלמי שהתגלו בו סדקים. מתחת ליסודותיו התגלה בור שופכין פגום, שחלחל וערער את יציבות הבית ואת שלום דייריו. הבניין שכן בצמוד לכותל הקטן - החלק היחיד של הכותל המערבי, מצפון לרחבת התפילה המוכרת, שלא כוסה לאורך הדורות בבנייה מוסלמית ונותר עד היום גלוי לעין.
העירייה מיהרה להכריז על הבית כמבנה מסוכן. היא הורתה להרוס אותו, אלא שצווי הפינוי וההריסה מעולם לא הגיעו ליעדם. ראש העירייה טדי קולק החליט להקפיא אותם. מיקומו של המבנה המסוכן בסמוך לשער הברזל (אחד משערי הר הבית), והערכת הארכיאולוגים שמדובר בבניין עתיק יומין, הביאו את קולק, בעצה אחת עם משרד החוץ ורשות העתיקות, להחלטה שיש להציל את הבניין ולשקמו. אנשי החברה לפיתוח הרובע היהודי, שעליהם הוטלה המשימה, החליטו לעגן את הבית המט לנפול באמצעות קורות פלדה לקיר אבן סמוך שניצב ממזרח לו. הם לא ידעו שאותו קיר תמך הוא המשכו של הכותל המערבי.
שישה שבועות אחרי שהמבנה הוכרז כמסוכן נקדחו ארבעה חורים בקיר התמך, זה שלימים נודע בציבור ככותל הקטן (המשכו של הכותל המערבי), ובארץ פרצה סערת רוחות. במשך שבועות ארוכים לא חדלה התקשורת מלעסוק בחילול הכותל המערבי. מועצת עיריית ירושלים והכנסת הקדישו לאירוע דיונים ארוכים, וראש הממשלה דאז גולדה מאיר אף הקימה ועדת חקירה שתבדוק כיצד אירע הדבר.
תפסת מרובה - לא תפסת
אלא שלצד העיסוק התקשורתי והציבורי בחילול הכותל התפתח עוד דיון, סמוי מהעין, באפשרות לנצל את האירוע לא רק כדי להרוס את הבית שמעל בור השופכין הפגום - זה שיסודותיו התערערו - אלא גם כדי להרוס שורת בתים צמודים לו, לאורכו של הכותל המערבי הצפוני. הבתים שבהם היה מדובר נבנו מאות שנים קודם לכן, בתקופה הממלוכית (1517-1260), והושענו למעשה על הכותל המערבי, בתחומי הרובע המוסלמי של היום. הדיון באפשרות הריסתם התקיים הן בדרג המקצועי - אנשי עירייה, משרד הדתות, משרד החוץ, משרד המשפטים וארכיאולוגים - והן בדרג הפוליטי־מדיני.
הפרוטוקולים על הוויכוח בדרג הפוליטי־מדיני הגיעו לידיי לפני כעשור, במהלך תחקיר שערכתי לקראת כתיבת ספר על הכותל המערבי. הם מתעדים ויכוח גדול משנת 1972 - בוועדות ממשלתיות, בוועדת הפנים של הכנסת ובפורומים אחרים - בין טדי קולק, ראש עיריית ירושלים באותה עת, לבין מנחם בגין, ראש האופוזיציה באותן שנים, מי ששנים מעטות קודם לכן, כחבר בממשלת האחדות הלאומית, דרבן יחד עם יגאל אלון את ראש הממשלה דאז לוי אשכול לכבוש את ירושלים ולשחררה במהלך מלחמת ששת הימים. אלון, אך בעיקר בגין, סברו שנקרתה לפניהם הזדמנות היסטורית נוספת, חשובה לא פחות, להשיב לכותל המערבי את מלוא תפארתו ולמתוח את רצועת התפילה לא לאורך 60 מ' אלא לאורך כ־90 מ'; ליצור למעשה שני אזורי תפילה, שביניהם חוצץ רק בניין המחכמה - מבנה מדרסה ממלוכית, שמשמש עד היום את מג"ב ותוחם מצפון את רחבת התפילה הפתוחה של עזרת הגברים. רחבה אחת - זו המוכרת היום, ורחבה שנייה - מצפון לה, לכיוון שערי השלשלת והכותנה.
בגין התנגד להחזיר לבתיהם את הדיירים שפונו מהמבנה המעורער. הוא סבר שאם הדיירים יחזרו והבית לא ייהרס, זו תהיה בכייה לדורות. קולק, לעומתו, חשב שחשיפה נוספת של קטעי כותל מערבי על חשבון בתים ברובע המוסלמי שייהרסו תביא לסערה בינלאומית, שתערער את ריבונות ישראל בירושלים. אלון סבר שתחילה יש להחזיר את הדיירים, ורק אחר כך לקנות מהם ומהשכנים, בכסף מלא, את הבתים השעונים על הכותל, כדי להרחיב עוד את שטחי התפילה של היהודים לאורכו. הנה (בקיצורים מתבקשים) דברי השלושה ודוברים מרכזיים נוספים בדיונים שהתנהלו אז:
בגין: "ידידיי, תבינו - החורים בכותל לא גרמו למצב, אלא רק החריפו אותו. השאלה היא אם העם היהודי בעולם יראה או לא יראה את הכותל המערבי כולו. יש לנו כותל אחד, לא שלושה כתלים, וצריך לחשוף את כולו. במשך דורות ניסו אויבינו להשמיד ולהרוס, ואנו לא יכולנו לעשות נגדם דבר. היום, כשאנחנו נמצאים בירושלים - מדוע אנחנו צריכים לפצוע את עצמנו ולא לראות את כל החומה כולה על כל 488 המטרים שלה, שאנו יודעים את תיאורה מפי יוסף בן מתתיהו ואחרים..."
קולק: "יש שם בסביבה בתים של מאה שנה וגם בתים של 800 שנה. הארכיאולוגים של רשות העתיקות מתנגדים להרוס אותם. אבל זו לא רק הארכיאולוגיה. זו תהיה טיפשות להרוס שם עוד בתים. בכך נסכן את מה שכבר השגנו ברחבת הכותל המוכרת לכם וברובע היהודי של העיר העתיקה. תפסת מרובה - לא תפסת. זה יהיה גול עצמי".
בגין: "זהירות־היתר מובנת כשמדובר בהר הבית... יש שם מסגדים המקודשים לאסלאם, אבל הבתים האחרים (הנשענים על הכותל) אינם קדושים, וכנגדם עומדת אפשרות חשיפת הכותל המערבי, המקום המקודש ביותר לעם ישראל... 1,800 שנה חיכינו לזמן הזה. איננו רוצים לפגוע בקדושה של אף אחד, אבל יש לנו גם קדושה משלנו ועלינו לשמור עליה, גם אם פירוש הדבר פינוי מספר בתים ערביים, שהם למעשה 'סלמס' נוראיים, תוך מתן דיור חלופי, טוב פי כמה, לדיירים.
"...אותם בתים", המשיך בגין, "הוצמדו לכותל לפני כמה מאות שנים בכוונה ברורה - להסתיר אותו... הרי צינורות הביוב נשפכים ממש על אבני הכותל. איזה עם אחר היה מרשה דבר שכזה?... אינני מציע לעשות שום דבר תוך התעלמות מגורמים או מקשיים כלשהם, אבל צריך לקבל החלטה עקרונית, ואילו מה שנעשה מאז שנקדחו החורים הללו הולך בכיוון הפוך: שאנחנו נכסה את הכותל; שאסור לגעת בבתים העתיקים הללו. אין לי כל ספק שאילו היו במקום הזה 250 או 300 משפחות יהודיות, מזמן היו מפנים אותן, ללא היסוס. אני בעד שיווי זכויות..."
קולק: "הוזכרה כאן התקופה שבה היתה לי הזכות לעשות דברים. כשלא היינו זקוקים להחלטות, לא של הממשלה ולא של הכנסת (קולק מתייחס לפינוי שכונת המוגרבים), אבל התקופה הזאת הסתיימה בתוך ימים אחדים. זו היתה תקופה שבה עיני העולם היו נשואות לדברים אחרים. עדיין נמשכו אז הקרבות בגולן, ואנו יכולנו לעשות אז דברים... שבזמן מלחמה ניתן לעשותם ובימי שגרה רגילים - לא".
"התחננו שיוציאו אותם"
בשלב זה מתערב בדיון יצחק רפאל, לימים שר הדתות מטעם המפד"ל. הוא מגלה שהמשפחות שחיות בתוככי הרובע המוסלמי, על תוואי הכותל, "התחננו בשעתו שיוציאו אותן משם", אך חזרו בהן בעקבות פעולת שכנוע מצד מסיתים שונים. רפאל מציע לטפל בעניין בעדינות, אך מדגיש ש"העיקרון צריך להיות שמה שאפשר לפנות משם - צריך לפנות באופן שיטתי, לתת פיצויים ולהוציא את האנשים בשקט..."
ח"כ שלמה לורנץ מאגודת ישראל מדבר בסגנון בן־גוריוני כמעט: "כבר ראינו שכאשר אנחנו באמת רוצים לעשות משהו - אנחנו עושים אותו ואין מתחשבים בגויים, והם באמת אינם אומרים כלום; הם מכבדים את רצוננו. כשראש העיר פינה את כל הלכלוך שהיה לפני הכותל - גם אז לא התחשבו ב'מה יאמרו'".
גם שרי הדתות והמשפטים מעורבים בוויכוח. שר המשפטים, איש מפא"י, יעקב שמשון שפירא (לשעבר היועמ"ש לממשלה), פונה לשר הדתות, ד"ר זרח ורהפטיג (מחותמי מגילת העצמאות): "אנשי הווקף מוכיחים באותות ובמופתים שלבית הזה יש ערך עתיק, וגם אגף העתיקות שלנו חושב שזה בית מתקופת הממלוכים. מצד שני - אם נשמור על כל מבנה מתקופת הממלוכים, לא נוכל לזוז... הצד השני למטבע הוא שאם נתחיל להוציא מהבתים תושבים בעיר העתיקה, או לא להחזיר דיירים מפני שאין שם תנאים סניטריים, לא יהיה לדבר סוף ונצטרך לפנות את רוב הבתים שם".
ורהפטיג: "נדמה לי שמאחר שהדיירים אינם גרים שם כבר חודשים רבים, כדאי מאוד לפצות אותם שלא יחזרו".
שפירא: "עם כל הכבוד לך, אדוני שר הדתות, אי אפשר לטעון שהתנאים הסניטריים בבית לקויים מכיוון שזהו המצב ברוב בתי הרובע המוסלמי. האם תפנה את כולו?"
אריה לובה אליאב מפציר בחבריו להסתפק בקטנות: "אני ושכמותי לא חלמנו שנזכה למה שזכינו בעניין הכותל. לכל היותר חלמנו שיוחזר אלינו הכותל, כפי שהיה ב־48'. לא חשבנו על רחבות גדולות סביבו, עם אפשרות לרבבות יהודים להתקהל בו". גם אליאב סבור שיש לכבד את ההבטחה שניתנה לתושבי הבית ולאפשר להם לחזור אליו.
מנחם בגין מבקש שוב את רשות הדיבור ומזכיר: "התחלנו בחשיפת הכותל גם ללא החלטה רשמית. לא הייתי מציע לעשות עוול לאנשים. מה שאני טוען הוא שלא צריך להשאיר את הכותל מכוסה, כך שלא יהיה אפשר לגשת אליו. המקומות הקדושים של כל הדתות האחרות עומדים בתפארתם בירושלים ובארץ, ודווקא הכותל המערבי, כששבנו לירושלים, צריך להיות מכוסה? צריך לזחול מתחת לאדמה כדי לראות עוד אבן נוספת? איפה זה כתוב? איזה מוסר הוא זה?
"ידוע לכל", מסביר שוב בגין, "שיש לנו סיבוך עם הר הבית, ואיננו יכולים לנגוע במקומות הקדושים המוסלמים שעליו, אבל זהו הר הבית, וכבר החלטנו פעם, למרות ההתנגדות הנמרצת של הווקף, להסיר את השומרים המוסלמים משער המוגרבים (בגין הוא שיזם החלטה זו - נ"ש) כדי שלא נזדקק לרישיון מצידם להיכנס לשם, דבר שיאשר כאילו את בעלותם על ההר. פתחנו אפוא את שער המוגרבים ובזה קנינו את זכות הבעלות שלנו על הר הבית...
"אפשר כמובן להלך עלינו אימים; התקוממות בעיר העתיקה וכו'... אני עוד זוכר את בניין אבו סעוד שנותר משכונת המוגרבים. זה היה בניין די יפה, ושר המשפטים ידע כמוני אילו ויכוחים ואזהרות היו לגבי אפשרות הריסתו, לא רק מבחינת ערביי העיר העתיקה, אלא גם מבחינה בינלאומית... ובכל זאת הרסנו אותו. ושום דבר לא קרה... אחרת לא היינו מאחדים לעולם את שני חלקי הכותל (בגין התכוון לאיחוד שטח רחבת התפילה שמצפון לשער המוגרבים עם שטח החפירות שמדרום לשער המוגרבים). על ידי הסרת הבית הזה הורדנו את צינורות הביוב שהיו על הכותל. האם צריך להשאיר מצב דומה בצד השני, הצפוני - ביוב על אבני הכותל ממש?"
טדי קולק, שהאזין רוב קשב לדברי בגין, חשף את סגור ליבו: "...כאשר הרסנו את 106 הדירות של שכונת המוגרבים, זה היה בתקופת מלחמה... ומאחר שרציתי גיבוי והסמכה כלשהי - פניתי לשר המשפטים. אני מקווה שיבוא יום ונוכל להרוס גם את הבית הקטן הזה... גם את בית אבו סעוד אפשר היה לפנות ללא רעש. במידה מסוימת - הדיבור פה והדיבור בעיתונות על בית אבו סעוד הוא שגרם לכך שלא היה אפשר לעשות זאת בשקט. ככל שידברו על הדברים האלה פחות, כך אפשר יהיה להתקדם יותר. אבל אני בטוח שנוכל לעשות שם יותר אם נקיים את ההבטחה שניתנה לתושבי הבית לחזור אליו. הרבה דברים מתוך הסכמה בשתיקה אפשר לעשות גם עם הווקף".
"בקול דממה דקה"
ביוני התקיים דיון נוסף בוועדת הפנים של הכנסת. יגאל אלון, סגן ראש הממשלה באותה עת, מודאג מגרירת הדיון ומחליט להתערב. הוא מגיע לוועדה כדי לדפוק על השולחן, גוער בח"כים ואומר להם שלא יעלה על הדעת שהממשלה תפר את התחייבותה להשיב את הדיירים לביתם, אלא שהוא מופתע מהתנגדות הח"כים.
ח"כ קלמן כהנא, מפועלי אגודת ישראל, מציע ש"מי שנתן את ההבטחות לדיירים ייתן את הדין על כך": "אנו מצידנו צריכים לעמוד על הדרישה שסמוך לכותל ממש לא יוחזרו אלה שבמשך שנים עשו שם מה שעשו. כשזכינו סוף־סוף לכך שהעיר העתיקה בבעלותנו - אל לנו לחזור על מה שעשו שם אחרים (הכוונה להמשך חילול הכותל - נ"ש)".
ח"כ נוסף, דוד קורן (המערך), מביע תמיכה בחשיפת הכותל "לכל אורכו ורוחבו" ומבהיר שהשאלה היא רק כיצד לממש זאת. "בין שתי תפישות של 'קול דממה דקה' וזו של 'רעש ויד חזקה'", אומר קורן, "אני בעד הדרך של 'קול דממה דקה', משום שאני רואה שבירושלים עושים דברים רבים בצורה שקטה ורגועה ובדרך זו משיגים הישגים גדולים יותר. ברור שלשם השגת המטרה של חשיפת הכותל כולו דרושה הפקעת קרקעות ולא נוכל לפעול כאן בשיטת הקלגסים, אלא על ידי שידול האנשים ומתן פיצויים אפילו מוגדלים".
יגאל אלון משיב לשניים: "...כל־כולי בעד חשיפת הכותל, לאורכו ולעומקו, ועם כל הענווה, אני לוקח לעצמי זכות ראשונים בעניין זה כשר וכיו"ר ועדת השרים לענייני ירושלים... לכן איני מציע שנעסוק כאן בהטפת מוסר הדדית. כולנו מאוחדים בדעה בדבר הצורך בחשיפת הכותל המערבי... אבל התנאי לכך הוא כמובן שנעשה זאת בתבונה. שימוש בכוח, כשאין צורך בו, אינו גבורה אלא טיפשות".
אלון חושף שיחה בינו לבין טדי קולק. "ראש העיר מעריך", הוא מגלה, "שברגע שיירגעו הרוחות, וייגשו לשיפוץ הבניין, והמשפחות יחזרו - יש לנו סיכוי ממשי לקנות בכסף את המבנה הקטן הסמוך לכותל. אין שום סיכוי להזיז מביתו אף ערבי אחד באזור הזה כל עוד יש מתיחות. לכן אני מציע שהוועדה תרשום לפניה את החלטת הממשלה והתחייבותה לדיירים ותיתן לנו אפשרות לפעול, בתקווה שנמשיך לרכוש נכסים ולחשוף את הכותל".
האווירה בדיונים על אפשרות חשיפת הכותל המערבי הצפוני מושפעת גם מהזיכרונות הקשים של חלק מהמתדיינים, שחוו באופן אישי את ההתנכלות הקשה של המוסלמים לבאי הכותל המערבי בתקופה של טרום המדינה, רק כמה עשרות שנים קודם לכן.
ח"כ קורן, למשל, יליד ירושלים (ממייסדי בית הערבה), מספר לחבריו כיצד כנער, בשנות ה־30 של המאה ה־20, נהג לבקר בכותל המערבי, וכאשר שמע על שחרור הכותל זלגו עיניו דמעות. "איננו בונים את המקדש, איננו מתפללים בהר הבית, אך גם לא לחשוף את הכותל המערבי?", תמה קורן.
איסר הראל, לשעבר ראש המוסד, תומך בכך שהממשלה תעמוד בהתחייבותה לדיירים, אבל מוסיף דברים עקרוניים: "...אנו דואגים לכך שקודשי אחרים לא ייפגעו, אבל בזכויות של עצמנו אנו מזלזלים... גם אם בינתיים השגנו לגבי הכותל יותר משקיווינו בחלומותינו... ולכן כביכול צריך להיות לנו די בכך - המשך חשיפת הכותל רצויה וחשובה, והבעיה היא מעשית: איך עושים זאת בלי להסתבך..."
דמי תיווך למופתי
הראל ואחדים ממשתתפי הדיון גם זוכרים את ההיסטוריה הלא רחוקה: ניסיונותיהם של משה מונטיפיורי, הרב קוק ודמויות מפתח נוספות לקנות את סמטת הכותל מהמוסלמים, כדי לגדוע את ההתנכלויות הבלתי פוסקות ליהודים במקום לאורך שנים רבות (אלה כללו, בין היתר, שפיכת זבל, צואת אדם וגללי בהמות וחמורים בסמטת הכותל הצרה). עתה, הם רואים עצמם כממשיכיהם: אזור רחבת התפילה אמנם הופקע על ידי המדינה, אבל את הכותל המערבי הצפוני, שמכוסה בבתי ערבים - עדיין צריך לגאול.
ברקע הדיונים עומד בהקשר זה גם דיווח שהפיץ קודם מותו המהנדס ברוך קטינקא, מי שהיה שותפו העסקי של המופתי הגדול חאג' אמין אל־חוסייני. מדובר במשא ומתן שהתנהל לכאורה (לאחר מלחמת העולם הראשונה) בין המופתי לבין ועד הצירים היהודי (שפעל לאחר הצהרת בלפור) על קניית סמטת הכותל. על פי הדיווח הזה, למופתי אף הובטחו דמי תיווך של 5,000 לירות, הון עתק באותם ימים, אלא שהעסקה לא יצאה אל הפועל. עכשיו, סבור הראל, יש פוטנציאל לממש עסקאות בעלות אופי דומה באזור הצפוני של הכותל המערבי.
עניין מיוחד מעוררות עדויות של הראשון לציון, הרב יצחק ניסים, ושל אנשי היישוב הישן בירושלים. הללו מספרים על תפילות יהודים למרגלות חלקו הצפוני של הכותל, בעת שקטעים מעטים ממנו היו עדיין פנויים מבנייה ערבית. אחד מהם היה אברהם אייזן.
אייזן מספר כי בזמן הפרעות, כאשר נמנע מיהודים להגיע לסמטת הכותל, הם מצאו תחליפים: "...ידוע בוודאי שהכותל המערבי מתארך צפונה עד ויה דולורוזה, אולם הבתים הבנויים לאורך רחוב הגיא מכסים אותו. בימי המאורעות, כשהגישה לכותל היתה מסוכנת, נכנסו יהודים לחצר הסמוכה לבית ויטנברג, נעמדו ליד אותו קיר ואמרו תהילים".
ממרחק של שנים נראה שראייתו של בגין באותם דיונים היתה מרחיקת לכת וצופה פני עתיד יותר משל האחרים. בגין חלק על קולק ואלון, שביקשו להתאזר בסבלנות. הוא ניתח את הצפוי: "אני מבין שההחלטה בממשלה כבר נפלה, ולמרות זאת אני חוזר ושואל: מה אנחנו עומדים לעשות לעצמנו? זה לא עניין של בית או מכתב התחייבות, אלא עניין בעל משמעות היסטורית־מוסרית.
"על ידי החזרת התושבים ושיפוץ הבית אנו עומדים לחסום בפנינו את הדרך לחשיפת הכותל, לפחות בדור הזה. אם הבית ישופץ וישוקם - הוא יהיה במצב טוב, ולא תהיה עוד כל עילה להוציא את האנשים משם בעתיד... אני חוזר אפוא ומבקש שלא נעשה מעשה שלא נוכל לתקן אותו. כלפי המשפחות - תמיד נוכל לתקן את המצב, אבל אם נחליט ההפך - במשך שנים רבות לא נוכל עוד לתקן את המצב כלפי הכותל".
אלא שעמדתו של בגין נדחתה. הבתים למרגלות החלק הצפוני של הכותל המערבי (בתוככי הרובע המוסלמי) שופצו וחוזקו. הדיירים שבו אליהם. הם וצאצאיהם גרים שם עד היום. הערכתו של בגין שהדבר יחסום אפשרות של חשיפת הכותל (המערבי הצפוני) לפחות לדור אחד התגלתה כריאלית. גם בגין עצמו כראש ממשלה לא עסק בעניין.
הדיונים בוועדת הפנים של הכנסת היו אקורד הסיום לעידן שבו שיח על אפשרות חשיפת הכותל צפונה, לכל אורכו, נחשב עדיין לתקין פוליטית ולא התפרש כקיצוני. הערכתו של קולק, שזכתה לרוב בין שרי הממשלה והח"כים, ולפיה לאחר החזרת התושבים הערבים לבתיהם, כאשר תשתרר רגיעה באזור, ניתן יהיה לנסות לרכוש את הבתים ליד הכותל הקטן - לא התממשה, לפחות לא בינתיים. עד היום עוסקים גורמים יהודיים בניסיונות לרכוש בתים ברובע המוסלמי, ששעונים על הכותל המערבי הצפוני, כדי לחשוף עוד חלקים ממנו. בינתיים, ללא הצלחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו