לתייר בארמונות, בלי מלוכה. לקראת הלווייתו של יצחק רבין הי"ד חולקה משימת קבלת פניהם של מנהיגי העולם בין שרי הממשלה. אחד המנהיגים שאותם קיבלתי וליוויתי היה הנסיך (דאז) צ'ארלס. הוא הגיע בלי כתר ובלי שרביט, כבן תמותה רגיל, והפתיע בכך שהמטיר שאלות, לאחר שהזהירו אותי מכך שהוא "צנון קר". היו לו שאלות הקשורות באבטחת אישים ובטעויות שאפשרו את הרצח, אבל שאלתו המרכזית היתה אם תהליך אוסלו יגווע עם הרצח.
זו לא היתה שאלה מפתיעה, כיוון שכולנו שאלנו את עצמנו, ונשאלנו בתקשורת על אודותיה. התשובה של אנשי השלום היתה שהרוצח רצח את המנהיג ולא את הדרך, וכי תפקיד כולנו הוא להפוך את האסון מנוף למימוש החזון. הוא התבונן בי שנייה ארוכה ושאל אם אני באמת חושב כך. אמרתי לו שרבין, באישיותו המיוחדת ובאומץ ליבו, היה מחויב בכל ליבו לתהליך השלום, והוא יחסר לנו מאד, אך אין פירושו של דבר שמותו יפסיק את התהליך. אחרי הכל, פרס מחויב לתהליך לא פחות ממנו, ואנשים כמוני רואים בכך את משימת חייהם ומוכנים להקריב את חייהם למענה. הוא שתק. חששתי שתשובתי לא שכנעה אותו.
במוחי התרוצצה, במהלך שיחתנו, שאלה שונה מאוד. רציתי לשאול אותו אם אין הוא שוקל להיות האיש שיבטל את מוסד המלוכה בבריטניה, שהרי הדבר יהיה תלוי בו, במידה רבה מאוד, מיום שבו יוכתר למלך. אחרי הכל, אין זה סביר כל כך שמדינה דמוקרטית מובהקת כמו בריטניה הגדולה תעניק את תפקיד העומד בראשה - אפילו סמלית - בידי משפחה אחת, כשהקריטריון היחיד להכתרתה הוא המיקום ברשימת הירושה. אם התיירות היא המניע העיקרי להותרת המלוכה - הרי בצרפת אין פחות תיירים מאשר בבריטניה, והללו מבקרים בארמונות ללא דיירים ומתרשמים מהם כאילו לואי ה־14 היה יושב, באותה שעה, באחד החדרים הסגורים. אני מודה: למרות ההזדמנות לשיחה בארבע עיניים, לא אזרתי עוז לשאול את השאלה.
הגענו למלונו, ונפרדנו. אחר כך נפגשנו בהלוויה. הוא אמר לי שבעקבות השיחה בינינו לא הפסיק לחשוב על המשך התהליך בהיעדר רבין. הוא מאוד מקווה כי צדקתי בתשובתי, אך הוא חושש כי זה יהיה קשה יותר מאשר קודם לכן. הוא לא טעה.
אין מספרי קסם. כשהגיע רא"ל (מיל') גדי איזנקוט לאולפן "פגוש העיתונות", התגלתה עובדה מדהימה באמת: זו היתה לו הפעם הראשונה שבה נכנס לאולפן טלוויזיה. המראיינים החדשים הציגו זאת - ובצדק - כהישג גדול שלהם, וטעותם היתה שלא הסתפקו בעצם הופעתו כחידוש הגדול שלהם.
הרמטכ"ל לשעבר התראיין כבר לעיתונים ולפודקאסטים ושטח את משנתו באריכות, והמסר העיקרי הוא הצורך החיוני בשינוי הסטטוס קוו המדיני. הוא נזהר מלתאר את הפתרון המדויק, ובכך הוא מצטרף לתומכי הכיווץ והצמצום של הסכסוך. כיוון שבאמירותיו המדיניות לא היה משום חידוש, לחצו עליו מראייניו להודיע מהו מספר המנדטים המינימלי, המעניק לגיטימציה להקמת ממשלה. תשובתו, אכן, הפכה לכותרת הראיון איתו.
המרואיין המיוחד כל כך, החכם, הנזהר שלא לפזר הבטחות וסיסמאות, ניסה להסתפק, בתחילה, בכך שהמספר צריך להיות דו־ספרתי, אבל המראיינים הבינו שזו אינה כותרת. בסופו של דבר נשמו כולם לרווחה: איזנקוט נעתר למספר 13...
ברור שגם הוא עצמו לא תכנן להציע את המספר הזה לפני שנכנס לאולפן. ברור לו, כפי שברור לכולי עלמא, כי אם תוצאות הבחירות יהיו כאלה שיאפשרו לראש מפלגתו להרכיב ממשלה עם קואליציה של 61 חברים לפחות, גם מבלי שסיעתו תזכה ב־13 מנדטים, לא יהיה זה איזנקוט שיודיע כי לא ייתן את ידו למהלך. אין שום קסם במספר 13.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו