בשירות הסרטים של הוד מלכותה: פרידה קולנועית מאליזבת השנייה

שעת ערב בבקינגהאם. הגבעולים במדשאות המטופחות זקופים כמו הזקיפים בכניסה, והגשרים על נהר התמזה ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר. אל השער מתקרבת מונית שחורה. בצעד קליל מזנקת ממנה דמות מוכרת. המצלמה המתקרבת חושפת כי זהו השחקן דניאל קרייג או, ליתר דיוק, זהו בונד, ג'יימס בונד, סוכן הביון הבריטי המוכר לכל חובב קולנוע.

הוא עושה את דרכו במסדרונות הארמון אל לשכת הבוסית. שם, בחברת צמד כלביה הנאמנים, שקועה בעבודתה אליזבת. היא מסיימת את הטיפול בענייניה הדחופים ויוצאת עם 007 לטיסה בשמי לונדון. הם חולפים על פני המון משתאה בכיכר טרפלגר, מעל כיפת קתדרלת סנט פול ושולחים קריצת עין אל פסלו של ווינסטון צ'רצ'יל האלמותי ליד כנסיית ווסטמינסטר, הקורץ להם בחזרה.

עם חשיכה הם חגים מעל האצטדיון האולימפי בסטרטפורד. שם נפרדת המלכה הקשישה מבן לווייתה ומזנקת מן המסוק. היא מרחפת מעל המקום שבו יודלק עוד מעט הלפיד האולימפי ופותחת מצנח שעליו מודפס ה"יוניון ג'ק", דגלה האהוב של הממלכה אשר עיטר בעבר, כמה לא מקרי, מצנח שבו השתמש ג'יימס עצמו בסרט "המרגלת שאהבה אותי" מ־1977.

בעידן שבו הוסיפה בריטניה להתפרק מנכסיה מסביב לעולם, לנהל ויכוח מר בשאלת אחדותה ולהחליף ממשלות בתדירות שבה מחסל ג'יימס את אויביו, סיפקה המלכה תחושת יציבות והמשכיות מדומה

בסצנה זו, המטשטשת אמת ובדיה (והעתידה לזכות את המלכה בתואר "נערת בונד הזכורה מכל"), נפתחו בסערה המשחקים האולימפיים בלונדון לפני עשור. לרגע אחד התמזגו זה בזה גיבור קולנועי פיקטיבי ומי שעמדה, לאורך עשרות שנים, בראש חבר העמים הבריטי. החיבור שהציע הטקס בין לוחם הצדק המסוקס למלכה המסוקסת לא פחות העלה תרומה מכרעת לעיצוב דמותה התרבותית המתחדשת. לא עוד ישישה נרגנת, אלא סבתא חובבת הרפתקאות. מונרכית המוכנה לזנק מגבהים מתוקף מחויבותה לעמה ולאלוהיה. זקנה, אבל לפניך.

שנת 2012 היתה השנה המכוננת של המלכה, קו פרשת המים בכל הקשור ליחס התרבותי והציבורי כלפיה. שנה שבה חגגה המלכה 60 שנה לעלייתה על הכס, את הצלחת הסרט הטרי "נאום המלך" שהציג אותה ואת בני משפחתה באופן מעורר אהדה ואת כתיבתו של מחזה חדש, "הריאיון", אשר עלה על הבמות בווסט אנד וישמש הגרעין הראשוני לסדרת הטלוויזיה המצליחה "הכתר". היחס האמביוולנטי כלפיה שינה כיוון. לעת בלותה היתה לה עדנה. מבחינת נתיניה באי ומחוצה לו, המלכה חייתה רק פעמיים.

עידן ההשפלות

לא תמיד זכתה אליזבת לאהדה עממית גורפת. ב־50 השנים הראשונות למלכותה הוצגו לא פעם היא ובני משפחתה בתרבות הפופולרית כאוסף פוחלצים הדוניסטי. בסדרת הטלוויזיה הקומית "Spitting Image" (שממנה שאבו השראה "החרצופים" שלנו), שזכתה להצלחה אדירה בין 1984 ל־1996, הוצגה משפחת המלוכה כחבורת מומיות מפודרת היטב, המנותקת מסביבתה והיונקת ממנה את לשדה ונכסיה.

מי שראה את הקומדיה הקולנועית המטורפת "האקדח מת מצחוק" מ־1988, יתקשה לשכוח את הסצנה שבה מזנק וגוחן לזלי נילסן על בת דמותה המבועתת של המלכה ומעניק לה, בדומה ליתר דמויות המשנה בסרט, רגע של השפלה וולגרית. אפילו ב"המלכה" מ־2006 היא הוצגה כמי שמתקשה להתמודד עם רוח הרפאים האהובה של כלתה.

גם בשדה המוזיקלי לא רוותה המלכה נחת בשנים ההן. בפזמון "אלוהים נצור את המלכה" של הסקס פיסטולס מ־1977 היא הוצגה כשליטה פשיסטית. באלבומה השלישי מ־1986 שרה להקת הסמיתס על מותה המיוחל. גם ספק אם רוותה אליזבת נחת מבחירתם של פרדי מרקורי וחבריו לקרוא ללהקתם המצליחה בשם Queen, אשר הפכה את כס המלכות לשם נרדף למוחצנות ולפומפוזיות.

את השיר האחרון באלבומם האחרון מ־1969 בחרו חברי להקת הביטלס לכנות בשם "הוד מעלתה", אך בגרסתם מוענק התואר למושא אהובתו של דובר חובב אלכוהול, העורג למלכתו דווקא מפני "שאין לה כל כך מה לומר". לימים תצהיר המלכה על רביעיית המופלאים כלהקה האהובה עליה, וספק אם אהבה זו כוללת גם את הפזמון הנושא את תוארה.

דווקא מי שעתיד להתגלות, כאמור, כבן לוויה נאמן, העניק למלכה ב־1969 מתנה יקרת ערך. הסרט "בשירות הוד מלכותה" היה לאחד הסרטים המוצלחים יותר בסדרת "ג'יימס בונד", ושמו הצביע על הקשר הסמוי שהתקיים בין מוסד המלוכה להצלחתו חסרת התקדים של הגיבור הספרותי־קולנועי. את "קזינו רויאל", הספר שבו הופיע ג'יימס לראשונה, כתב איאן פלמינג ב־1952, השנה שבה עלתה אליזבת על כס המלוכה. בדומה למלכה הצעירה, המדינה שבה פעל סוכן הביון הצעיר היתה בריטניה הפוסט־קולוניאלית.

מן האימפריה ש"עליה לא שוקעת השמש לעולם" נותר רק האי הבריטי, ומעברה המפואר נותרו בעיקר סיפורים. ספרי המתח הזולים שכתב פלמינג הציעו לקוראיהם נתיב בריחה מן ההווה המדכדך אל יקום מקביל, שבו מוסיפה בריטניה לשלוט בגלים ובמסכי הקולנוע ובה מצילים סוכניה המנוסים את העולם מגורל איום על בסיס יומיומי.

למלכה אין בית

עתידה הלוט בערפל של האומה המאוחדת הוא שהפך את הדימוי הרומנטי של האנגלי, המסור עד כלות למולדתו, לנחוץ ופופולרי לתושביה, והוא האחראי לכך שבעשור האחרון לשלטונה הפכה גם המלכה למייצגת של מחויבות לאומית נטולת פניות. ב"הכתר" הקפיד המחזאי והכותב פיטר מורגן להציג את מלכתו כאישה אשר מחויבותה נתונה בראש ובראשונה לכתר הבריטי ולמכלול הערכים שהוא מייצג. לאורך חמש העונות ששחזרו את שנות שלטונה הוצגה אליזבת כיחידה המבינה את העול הכרוך בנשיאת הכתר על ראשה. בסרט מבית נטפליקס "יציאה מלכותית" מ־2015, הוצגה המלכה כמייצגת הבלעדית של "הכתר", ממש כשמו הנרדף.

בשנים האחרונות זכתה המלכה לאהדה ולמשקל תרבותי אשר היו שמורים עד כה רק למרגל שאהב אותה. במובנים רבים גם היא הפכה לדמות אגדתית המייצגת את הרוח הבריטית במיטבה, וכמוהו נטולת הקשר היסטורי ממשי. בעידן שבו הוסיפה בריטניה להתפרק מנכסיה, לנהל ויכוח מר בשאלת אחדות הממלכה ולהחליף ממשלות בתדירות שבה מחסל ג'יימס את אויביו, סיפקה המלכה תחושת יציבות והמשכיות מדומה. אולי אין זה מקרי שהמלכה נאספה אל אבותיה זמן לא רב אחרי שקיפד גם בונד את חייו. למלך ולמלכה אין יותר בית ואין יותר כתר. מי יודע לאן יוביל נתיבם של המלכים החדשים.