איריס קליינמן העצני
פסיכולוגית קלינית
היפנותרפיסטית ומרצה בתחום פסיכולוגיית המחצית השנייה של החיים והזקנה. מחברת הספר "במבט לאחור - סיפורי חיים בראי הפסיכולוגיה" (הוצאת הג'וינט)
איריס קליינמן העצני, בספרך החדש, "במבט לאחור – סיפורי חיים בראי הפסיכולוגיה", את כותבת שנמשכת לסיפורים כבר מראשית חייך. מדוע מרתקים אותך דווקא אלה שעברו כברת דרך בחייהם?
"סיפוריהם של אנשים מבוגרים מושכים אותי משום שיש בהם אושר ורבגוניות מבחינות רבות - אופן ההתמודדות עם קשיים, ראיית העולם, החוכמה וההומור. מדובר בדור שעבר אירועים מאוד משמעותיים, מה שמאפשר לי להיחשף לאירועים היסטוריים מרתקים. אל התחום הגעתי כשהייתי עוזרת הוראה בתואר השני. השתתפתי בקורס גישות טיפוליות במחצית השנייה של החיים, ואחת מהמטלות היתה לראיין אדם בגיל מבוגר ולנתח את סיפור חייו מבחינה פסיכולוגית. אפשר לומר שהתאהבתי בקורס ובתכניו, וכך באופן מקרי התגלגלתי לתחום הספציפי הזה בפסיכולוגיה".
את מציינת בספר שסיפור חיינו מתגבש לצורך שמירה על זהותנו האישית, ושקיימת בנפשנו הטיה חיובית - כלומר, העבר מצטייר באופן חיובי יותר ממה שהוא נחווה בפועל. את רואה את הדברים הלכה למעשה בקרב אנשים ומטופלים?
"אתן לך דוגמה: עקרון פוליאנה הוא הנטייה של אנשים לזכור פרטים חיוביים ונעימים בצורה מדויקת יותר, ביחס לפרטים שאינם נעימים. במחקר שנערך בנושא, ראיינו אנשים שחזרו מנסיעה בחו"ל בארבעה מועדים: מייד עם חזרתם, אחרי שבוע, אחרי חודש וחצי ואחרי שנה. מהמחקר עלה שבחלוף הזמן הם זכרו יותר זיכרונות חיוביים, ובעצם שכחו את הדברים המעצבנים והמעיקים בטיול. עוד נמצא כי אנשים זוכרים את עצמם כטובים יותר ומוצלחים יותר ממה שהם בפועל. בקליניקה אני מזהה כיצד תהליך הטיפול עשוי לגרום לכך שגם אצל אנשים זקנים, שכמובן יכולים להיתרם מטיפול, ייצוגים פנימיים שליליים הופכים לחיוביים; וזו בעיניי הצלחת הטיפול - היכולת של אדם להביט על עצמו במבט חומל, מכיל יותר".
בהקשר של הניסוי שהזכרת, גם המרואיינים בספרך לא עסקו בחרטות כפי שאולי ציפית.
"והופתעתי מכך. ככלל, רוב החרטות שלנו נובעות מהיעדר פעולה בשלב מסוים בחיים, כלומר על דברים שלא עשינו. אבל מנגד, יש לנו מנגנוני ויסות והגנה שמאפשרים לנו לא לשקוע בחרטות ובהרהורים על העבר. גם בקרב מטופליי בקליניקה, חרטות לא בהכרח תופסות מקום כה נכבד".
אבל היעדר עיסוק משמעותי בחרטות אין משמעו היעדר תיקון. הסופר דן בניה סרי, למשל, שיתף אותך שחש דחוי על ידי אמו ופנה לעולם הספרות כדי לפצות את עצמו. לאחר מכן הוא מספר שהיכה על חטא ביחס להתחלת נישואיו, אולם בהמשך הצליח לבצע שינוי.
"דן הוא עדות מהלכת לחשיבות הטיפול הפסיכולוגי, והוא גם מחסידיו. בטיפול, כמובן, יש מקום להתייחס לתיקון. אני סבורה שעם הגיל יש באדם צד מפויס יותר. כך, למשל, חמוטל בר יוסף כותבת באחד משיריה על הכעס שלה כלפי אמה, ועל האופן שבו עם השנים היא פיתחה כלפיה קבלה וקרבה גדולות יותר. יש משהו ביישור ההדורים, הן ביחסים בין־אישיים והן אל תוך הנפש פנימה, שמאפשרים לנו להשלים עם עצמנו, עם חיינו.
"הפסיכולוג אריק אריקסון מתאר את התהליך הזה בתיאוריית השלבים שלו, שהשמיני שבהם הוא 'שלמות לעומת ייאוש'. ההתקרבות אל המוות מאפשרת ליצור יותר אינטגרציה, שלמות וערך עצמי בחיינו, או במקרה הרע – היעדר יכולת לראות את החיים כבעלי משמעות, ולפיכך לחוש ייאוש, אכזבה".
ההתקרבות היחסית אל המוות גם גורמת לנו לבצע שינויים בחיינו, שלהם אנחנו עדים במשברי אמצע החיים למיניהם.
"בספר אנחנו רואים דוגמה דרמטית של דן בניה סרי, שבגיל 48 עזב את עבודתו כפקיד 'למטה מבינוני', לדבריו, ופנה לעסוק באופן מלא בכתיבה, בהוראה ובהדרכה ובכך היה גם לסופר מוערך, אהוב ופורץ דרך. ההבנה הזאת שאנחנו בני חלוף, שהמוות קיים, מייצרת שינויים אצל האדם. הכרתי אדם, ד"ר דניאל בקר, שכתב ספר על אמצע החיים בשם 'כשאדיפוס גדל', והוא מתאר כיצד בשבעה של אביו הוא הביט בספרייה שלו - ולפתע נחתה עליו ההבנה שהוא לא יספיק לקרוא בחייו את כל הספרים שירצה. יש למשבר אמצע החיים עדויות רבות גם בתרבות המודרנית, ודוגמאות טובות לכך הן הסרטים 'אמריקן ביוטי' ו'עגבניות ירוקות מטוגנות'. בספר 'סוף דבר' של יעקב שבתאי, תוהה הגיבור, בן 42, כמה זוגות נעליים הוא עוד יקנה, עם כמה נשים הוא ישכב מלבד אשתו.
"הרי עד אמצע שנות ה־40, או תחילת שנות ה־50, אנו נשלטים על ידי לוחות זמנים שלא אנחנו קבענו לעצמנו. אבל אז מגיעה נקודה שמאפשרת לנו לראשונה לשאול - מה אנחנו רוצים באמת, האם אני מממש את הפוטנציאל שבי? וזאת לצד הבנה יותר טובה של עצמנו ושל העולם.
"האלמנטים הללו מאפשרים לייצר שינויים משמעותיים בחיים. זה זמן של חשבון נפש פנימי. הפסיכואנליטיקאי קרל יונג אמר על כך: 'אנחנו מגיעים לאמצע החיים חסרי הכנה לחלוטין. גרוע מזה, אנו מגיעים מצוידים בדעות קדומות, באידיאלים ובאמיתות שהיו טובות עד לאותו שלב. אי אפשר לחיות את הצהריים של החיים על פי התוכניות של הבוקר'".
טינדר בגיל 70?
את משייכת את משברי אמצע החיים לכך שעם הגיל אנחנו הופכים להיות אמוציונליים יותר? דן בניה סרי מעיד על עצמו שברבות השנים הוא הפך לרגיש יותר, למשל.
"המחקרים דווקא מראים שהתבגרות האדם מאופיינת בשליטה טובה יותר ברגשות, בחוסן פנימי ובבשלות גדולה יותר של מנגנוני ההגנה - סובלימציה, הומור. במחקר של ויילאנט ואריקסון ממש הבחינו בהתחזקות של אנשים לאורך טווח החיים, בין היתר משום שאנחנו תופסים את העבר כחיובי יותר. בכלל, שיעור שביעות הרצון של זקנים עומד על 82 אחוזים, לעומת 86 אחוזים ביתר האוכלוסייה. מדובר בפער זניח בהתחשב בדברים שאנשים זקנים עוברים במהלך חייהם".
אחת מנקודות החוזק שבוודאי מסייעות לחוסן הנפשי בגיל השלישי היא זוגיות. מעניין שדווקא בשלב הזקנה שיעור הזוגות שמדווחים על אושר ושביעות רצון זוגית גדול מזה של זוגות בתקופות אחרות בחיים.
"זוגיות טובה היא כמובן בסיס איתן לשביעות רצון מחיינו וליכולת התמודדות יעילה עם קשיים לאורך הדרך. מחקרים מראים ששביעות הרצון מנישואים גדלה אחרי גיל 50, כך שמי ששורד ושומר על הריקוד המשותף יוצא נשכר, וזה כמובן נכון גם בעת זקנה. סיבה אפשרית לכך היא שזוגות שלא היו מאושרים יחד נפרדו ממילא. כמו כן, בזקנה העומס בחיים מתמתן, ואיתו מוקדי המתח. גם האישיות של בני הזוג הבשילה, והציפיות זה מזה הפכו מציאותיות יותר. כשאתה מחבר יחדיו מודעות עצמית, אישיות מגובשת והיכרות עמוקה - הקשרים מתחזקים גם הם".
זה יפה.
"זה כנראה הרווח שבהתמדה, ואף פעם לא מאוחר מדי. היה לי מטופל, בשנות ה־70 לחייו, שרצה למצוא זוגיות וביקש את הסיוע שלי. מטופלת אחרת שלי הצליחה להתגבר על משבר הגירושים שלה בשנות ה־50 שלה וליצור זוגיות לאחר גיל 70. יש היום אפליקציות לגילים האלה, שבדיוק כמו טינדר, למשל, מסייעות במציאת זוגיות. לאחת מהן, למשל, קוראים 'מוטק'ה'. אמנם יש רתיעה מסוימת ביצירת זוגיות בגיל מבוגר, אבל לעיתים הקושי שבבדידות חזק יותר ומביא אנשים לפעולה".
האישה המבוגרת ביותר שאת מראיינת בספר היא מניה ברגסון, שנפטרה לאחרונה בגיל 106. הרגשת שהשיחה איתה היתה שונה משיחות אחרות?
"נשארנו בקשר במשך שנתיים לאחר הראיון שערכתי עימה, וגם חגגתי איתה את חג החנוכה האחרון שלה. מצד אחד, היא חיכתה למוות וייחלה לו, וגם דיברה על כך שהיא רוצה למות. מצד שני, היו בה חיוניות, סקרנות, עניין. היא אהבה אנשים ואופיינה ביכולת לייצר קשרים חדשים. זה מרשים בעיניי. כשהגעתי לראיין אותה היא היתה ב'דאון', כי המתנדבת שלה בת ה־70 מתה. זה העציב אותה, והיא אמרה שהיא זו שהיתה צריכה למות, לא המתנדבת שלה. בהמשך גם הבן של אותה מתנדבת המשיך לשמור איתה על קשר. אנשים נורא נמשכו אליה, והיא הצטערה על כך שלא התגוררה בדיור מוגן, משום היותה מבודדת. מגיל 90 בערך היא כמעט לא יצאה, וזה חבל מאוד".
מה תורם לאריכות ימים שכזאת?
"סביבה חברתית, לדוגמה. העיתונאי דן בוטנר בשיתוף עם ה'נשיונל ג'יאוגרפיק' עקב אחרי 'אזורים כחולים', שבהם תוחלת החיים גבוהה ושיעור בני ה־100 גדול משמעותית ביחס לאזורים אחרים בעולם. הוא מצא שלרשת חברתית איתנה יש השפעה חיובית על האדם, בדמות תמיכה והנאה. במיוחד שמירה על קשרים עם אנשים צעירים יותר מסייעת אף היא ומאפשרת שמירה על גישה צעירה. השפעה חיובית נוספת מתרחשת כשהחברה מסביבנו שומרת על אורח חיים בריא ופעיל. באוקינאווה שביפן, שם שיעור בני 100 הוא הגבוה בעולם, כחמישית מהאוכלוסייה עצמאית מבחינה גופנית וקוגניטיבית".
מה לגבי תכונות אופי?
"ליאונרד פון מאוניברסיטת ג'ורג'יה מכנה את אלה שחצו את גיל 100 'שורדים מומחים' ואת בני 80 פלוס 'שורדים אמנים'. לפיו, בני 100 דומיננטיים יותר ורוצים לפעול לפי ראות עיניהם; זהירים; דשים בסוגיות ומקדישים להן מחשבה; מעשיים אך רגועים, כלומר חזקים אך לא נעדרי גמישות; ונוסף על כך - הם בעלי רמה גבוהה של קוגניציה ומפגינים מיומנות בלמידה ובפתרון בעיות יומיומיות.
"מחקר אחר מצא שחלק מהתכונות המאפיינות את מאריכי הימים הן רוח לחימה, הומור, סירוב להתייחס לגיל כאל מגבלה ושריוֹן רגשי, המאפשר להם להדוף לחצים. כמו כן, הם מציאותיים, יודעים לקבל עזרה ולהציב גבולות, וגם להסתגל בקלות לסביבה חדשה. מובן שגנטיקה לא מזיקה, תזונה בריאה, התנדבות ואופטימיות - שממש מוסיפה שנות חיים".
"תלמדי אותי למות"
אריכות הימים מביאה כמעט באופן בלתי נמנע גם לגילנות. עד כמה התופעה הזו נוכחת בחיינו, וכיצד כדאי להתמודד עימה?
"בספר אני מביאה את חיים שאשא כדוגמה, זקן הלומדים באוניברסיטה העברית. לפני 24 שנים ביקשו ממני בג'וינט־אשל לכתוב חוברת הדרכה שתעודד אנשים לחזור לספסל הלימודים. שם התייחסתי למצבו של הסטודנט המבוגר, על יתרונותיו וחסרונותיו וכן הלאה. מספר הסטודנטים המבוגרים שמצאתי היה דל מאוד. אבל היום המציאות שונה לחלוטין, ולצד יותר לומדים באוניברסיטאות יש המון תוכניות לימודים, גם אם לא אקדמיות נטו, שמחזרות אחרי הלומדים המבוגרים. חל פה שינוי חברתי גדול בנושא - עם שכבה חברתית חזקה בגילי 80-60, וגם מעבר לכך. יש להם זמן, מודעות, כסף ורצון עז ללמוד.
"לשאלתך, דווקא בלימודים היום, בניגוד לפעם, הסטיגמות פחות מורגשות. בעיה רצינית יותר היא בשוק העבודה, שלא תמיד שש לקבל עובדים מבוגרים, שבעיניי יש להם יתרונות כה רבים. שוק העבודה מוכרח לעבור את המהפך הזה ולפנות יותר לאוכלוסייה מבוגרת. אני רואה שינוי, אבל הגילנות עדיין נוכחת. אחת המרואיינות שלי בספר, לאה אברמוביץ', סיפרה שבשנות ה־70 לחייה הראו לה את הדרך החוצה מארגון שהיא עצמה הקימה. התפיסה הגילנית מצויה כמעט בכל הזירות שניתן להעלות על הדעת, ונובעת מחוסר ידע על אודות הזקנה. עם זאת, אני עדה ליותר תוכניות להכשרת אנשי מקצוע בתחום הזקנה, וגם השיח על אודות הזקנים הולך וגובר, ואלה סימנים חיוביים כמובן".
לסיכום, אני מוכרח לשאול אותך, עד כמה נוכח המוות בטיפולים השונים שלך, וכיצד?
"לאורך השנים אני חושבת שטיפלתי בלפחות 20 מטופלים שנפטרו. יש מטופלים שהעיסוק איתם אינו סב סביב המוות, וכאלה שליוויתי אותם אל מותם. יש גם מי שלקראת מותו הקרב דווקא רוצה להפסיק טיפול, אבל הרוב מעוניינים להמשיך. טיפול שבו המטופל קרוב אל המוות יכול להתרחש כשאני יושבת ליד מיטת המטופל, כשהוא כבר לא מסוגל לצאת ממנה. לחלק מההלוויות והשבעות של מטופליי אני מגיעה. יש איזשהו קשר שתיקה שבו לעיתים אנשים חוששים לדבר על המוות, אבל בטיפול הנושא הזה נפתח ומעלה דברים חשובים. אחת המטופלות ביקשה ממני: 'תלמדי אותי למות'. ארווין יאלום טוען שטיפול שלא מדברים בו על המוות הוא טיפול חלקי וחסר. הניסיון שלי לאורך השנים לימד אותי שקביעתו אכן נכונה. כשהמודעות לסופיות ולמוות מתבהרת, גם מתחדדת האפשרות שלנו לחיות חיים מלאים, עמוקים ומשמעותיים יותר".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
