אסון מירון: למה דווקא החרדים לא דורשים עריפת ראשים

העובדה שאחרי האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה - שהתרחש באירוע שהתקיים באחריות הרשויות ובו קיפחו 45 בני אדם את חייהם - כל העוסקים בדבר נותרו לשבת לבטח בכיסאותיהם, אינה נסבלת. הקמת ועדת חקירה, על אף טענות מצד רבים כי מאחורי הקמתה ופעילותה יש מניעים פוליטיים, לא רק שהיתה מוצדקת, אלא גם מחויבת המציאות. אירוע כזה לא יכול לעבור בלא כלום. האחראים לו צריכים לשלם מחיר אישי כבד, ואם צריך - אף פלילי. לפני הפוליטיקה, המניעים הזרים ושיקולי הבחירות, יש כאן קורבנות, משפחות שכולות, צער אינסופי של אובדן, ומחדל בקנה מידה עצום.

זכות המשפחות לדעת את האמת. לתבוע צדק. שמישהו יצביע על האשמים שגרמו לאובדן יקיריהם ויגרום להם לתת את הדין. ההפקרות בהר מירון היתה כתובה באותיות ענקיות על הקיר. לא צריך לקרוא את הדו"חות של מבקר המדינה בנושא, שהתריעו על כך לפני שנים. מספיק לערוך ביקור חטוף במקום כדי לפגוש מקרוב את התשתיות הרעועות, המבנים הארעיים, התחזוקה הקטסטרופלית ובעיות הסניטציה, כדי להיווכח שאינו יכול להכיל אלפי אנשים תוך שמירה על בטיחותם, בטח שלא מאות אלפים - מספר האנשים הפוקד את המקום בכל שנה בל"ג בעומר.

מאפיינים אלה לא היו נכונים רק בשנת האסון אלא בכל שנה ושנה שקדמו לו. האירוע הקשה יכול היה להתרחש גם שנים קודם לכן, ועלול להתרחש גם בעתיד. הנתונים בשטח בהקשר הזה לא היו שונים, רק הנסיבות האקראיות. אותו מסדרון מוות המוביל מהטריבונות של "תולדות אהרן" למרכז ההר, שהביא למחיצתם של העשרות, קיים כבר עידן ועידנים. הנהר האנושי זורם במפתח הצר הזה באופן קבוע ביום ההילולה, ואיש לא החליק ונפל וגרם למפולת המונית ורמיסת החוגגים, אבל באותה שנה כן החליקו, וכן נהרגו 45 איש.

בנימין נתניהו, ראש הממשלה בעת האסון, העיד בפני הוועדה כי לא ידע מהנעשה בהר ולא עודכן על כך שיש בעיות בטיחות. בעקבות הדברים הותקף נתניהו בחריפות והוצג כמי שמתנער מאחריות. גם השר לביטחון הפנים דאז, אמיר אוחנה, ספג מתקפות עזות על אמירתו כי הוא אחראי לאירוע, אולם אחריות אין פירושה אשמה. בתרבות משפט השדה ותליית הנאשמים לפני שהורשעו, אין מקום לאמירות כאלה. נתניהו ואוחנה היו צריכים "לתת את ראשם", להודיע כי הם מתפטרים ומסירים את מועמדותם מכל תפקיד ציבורי בעתיד. אלא שמדובר בתרבות קלוקלת. מרשעת. וצבועה.

בהקשר הזה דומה ועדת החקירה למי שהקים אותה. שנה אחרי האסון, במקום לפתור את הבעיה מהיסוד, לשקם את תשתיות ההר, לצאת במבצע פינוי ובינוי רחב היקף, העדיפה הממשלה פשוט לעצור את ההילולה. גם ועדת החקירה, כמו שולחיה, מבינה את הסיטואציה ומקפידה להמשיך באותו קו בדיוק. במקום המלצות מערכתיות, ביטול ההקדשים, החזרת ההר לידיה של המדינה וקביעה כי בלי להקצות תקציב של כמה עשרות מיליונים לא ניתן יהיה לפתור את בעיית הר מירון - מעדיפה הוועדה להעלות את הצמרת דאז על המוקד. היא יודעת שזו הציפייה ממנה, והיא ממלאה את תפקידה בחדווה.

אקלים פוליטי מלחיץ

היו התראות של מבקר המדינה והיה דיון בבג"ץ שנמשך ונמרח שנים, אבל המוקד באותה שנה עסק בכלל במגיפת הקורונה. עשרות, אולי מאות, שעות של דיונים וישיבות התקיימו אצל מקבלי ההחלטות סביב השאלה אם לפתוח את ההר כרגיל או לצמצם את הגישה אליו בשל המגיפה. שנה קודם ההר היה סגור לגמרי, הקורונה היתה בשיאה. הלחץ מצד באי ההר והציבור החרדי על נבחרי הציבור היה עצום.

הפגנות בלפור התקיימו באין מפריע ונציגי מפלגות השמאל פצחו במחאה על סגרים לא מוצדקים וזריעת פאניקה בציבור כתוצאה מההגבלות שהטילה ממשלת נתניהו. האקלים הפוליטי כמעט לא אפשר לממשלה להטיל הגבלות על הכניסה לציון הרשב"י בל"ג בעומר. אם היה פורץ בעקבות כך אסון אפידמיולוגי לא היו יכולים נתניהו, אוחנה ואפילו אריה דרעי להתנקות מהחלטותיהם.

אבל האסון נפל ממקום אחר בסוף. להטיל עליהם אחריות ישירה לכך נראה מעט מנותק ודי תלוש. אולי אפילו מכוון. האירוע, ובפרט מכתבי האזהרה ששוגרו השבוע, היו אמורים להביא את נתניהו וראשי המפלגות החרדיות לעמוד זה מול זה משני עברי המתרס. הוא - מואשם באחריות לאסון שכל קורבנותיו מהמגזר החרדי. הם - מייצגי הציבור החרדי בכנסת שצריכים להביע אמפתיה למשפחות. אולם זה לא באמת קרה.

התרבות החרדית שונה מאוד בהקשר הזה. רוב המשפחות בכלל לא מחפשות למצוא אשמים. הן לא צמאות דם ותאוות נקם. התפיסה האמונית מובילה אותן לראיית המציאות, שלפיה מדובר ברצון העליון ופחות במעשה ידי אדם. הרבה יותר דחוף להם להנציח את יקיריהם ולדאוג שאסון כזה לא יישנה על ידי טיפול יסודי בשטח, ולא לראות את נתניהו מתפתל בוועדת החקירה. יש אמנם גם קולות כאלה, אבל בקרב המשפחות הם מעטים. את רוב העבודה הם עושים בתקשורת הכללית. בתקשורת החרדית קולם כמעט לא נשמע. זו שפה זרה לשפה החרדית. אין לה הרבה ביקוש.

לכן הח"כים החרדים לא נמצאים בדילמה מיוחדת או בהתלבטות אם לגבות את נתניהו או לתקוף אותו. אחרי שיגור מכתבי האזהרה, רבים מהם הביעו בו דווקא תמיכה. לכן גם לא הצטרפו מלכתחילה ליוזמת הקואליציה להקים את ועדת החקירה. להפך, הם התנגדו לה, וכל זאת, שוב, אף שכל ההרוגים מהמגזר שלהם. הם הבינו כבר בזמן אמת שוועדת חקירה ממלכתית - יותר משתנסה לפתור את הבעיה, תבקש לערוף ראשים.

פולארד התפספס לה

התמיכה של ג'ונתן פולארד באיילת שקד היתה זריקת עידוד יקרת ערך עבור הקמפיין המדשדש של הרוח הציונית. פולארד הוא שם חזק בימין, כזה שמעורר אמפתיה ולא מעט אמוציות חיוביות לאחר שנות המאבק הרבות לשחרורו.

במטה הבחירות של שקד הציגו את תמיכתו כספונטנית לגמרי, אפילו מפתיעה. לדבריהם, היא לא בושלה קודם או נעשתה לבקשתם, אלא הגיעה מיוזמתו. מכתב בכתב יד שאותו כתב, ושאותו פרסמה שקד בתפוצת נאט"ו. כמה היתה אכזבתם גדולה, כשנוכחו שעות אחר כך כי פולארד חזר בו והטיח בשקד האשמות על כך שלא התחייבה באוזניו לשבת בממשלת ימין. עוד התאונן פולארד על כך שהיא לא מתנערת משותפה יועז הנדל, אף שלא ברור בדיוק מניין שאב את הרעיון שבכוונתה לעשות זאת כאשר החליט לתמוך בה.

בסביבתה של שקד האשימו בחריפות את הליכוד כאחראי למתקפות ("מכונת רעל") שהביאו את פולארד הספונטני להיבהל ולחזור בו. מעבר לשאלה אם הטענה נכונה או לא, אימצה שקד מבלי משים את הטרמינולוגיה של יאיר לפיד וראשי "גוש השינוי", בדיוק כמו שותפה ופטרונה לשעבר נפתלי בנט, שהאשים בהאשמות דומות את נתניהו והליכוד כלפי עידית סילמן וניר אורבך.

זו טרמינולוגיה מתנשאת הטומנת בחובה את המסר שההתנגדות לישיבה בממשלה, או במקרה הזה לתמיכה ברוח הציונות, אינה יכולה להיות ספונטנית ואידיאולוגית, אלא עדרית ומוסתת. גם אם אכן הוצף פולארד באלפי הודעות ומסרים שגרמו לו להתקפל, הרי מבחינתה לא ייתכן שמדובר בבעלי מחשבה עצמאית, אלא במבצעי פקודות.

שמאל ללא רחמים

נבו כהן הוא לא שם מוכר בציבור הרחב. בעבודתו הוא, מה שקרוי, יועץ צללים. האיש שמושך בחוטים מאחורי הקלעים עבור מועמדים פוליטיים. משנת 2018, שבה הקים את חברת הייעוץ שלו, משמש כהן יועץ אסטרטגי, מנהל קמפיין ויועץ פוליטי לפוליטיקאים ולמועמדים בישראל ובחו"ל. הוא עבד עם מפלגות קטנות וגדולות ואף עבר לייעוץ בחו"ל, תחילה עם מועמדים מקומיים בבחירות בארה"ב, ובהמשך עם ראשי ממשלות ונשיאים בדרום אמריקה ובאירופה.

נבו שימש בתפקידים מרכזיים במטה הבחירות של נשיא קוסטה ריקה וראש ממשלת בולגריה המכהנים. יש לקוחות שעליו לשמור בסוד את זהותם. שאיש לא יודע ששירותיו נשכרו על ידיהם. כך פעל נבו בעוד שתי מדינות באירופה שבהן שימש יועץ המנהיג המכהן, וכך גם בישראל כשעבד עם מפלגות ידועות גדולות ומפורסמות. ההרפתקה הפוליטית האחרונה שלו היתה כשניסה להריץ את דני יתום במפלגת הגמלאים החדשה שייסד, מפלגת ותיקי ישראל. המפלגה לא התמודדה בסוף לכנסת, אבל הקשר שנוצר בינו לבין יתום הוליד שותפות עסקית של חברה חדשה לייעוץ קמפיינים בחו"ל. יתום היה פותח דלתות, כאלוף בצה"ל, כראש מוסד וכראש המטה המדיני בלשכת ראש הממשלה. נבו היה מנהל את הקמפיינים.

כלל יש לו לנבו, לעבוד בישראל רק עם מפלגות ציוניות. לקראת בחירות סבב ב' יצר קשר עם איתמר בן גביר והציע לו לעבוד עבור עוצמה יהודית. הקשר הזה לא יצר חיבור בזמנו, אולם לאחרונה, כאשר בן גביר נערך להתמודדות עצמאית ללא בצלאל סמוטריץ', יצר קשר עם נבו והשניים סגרו חוזה על ניהול קמפיין למערכת הבחירות הקרובה.

או אז נפתחו על יתום שערי האש והגופרית. בחוגי השמאל תקפו את מי שבעבר היה חבר כנסת במפלגת העבודה, איך הוא מעז להקים חברה עסקית עם שותף שעובד עם ממשיך דרכו של הרב כהנא.

בשמאל אין רחמים. כשתמר זנדברג נחשדה כמי שנועצת מעת לעת עם משה קלוגהפט, שהיה יועצו של נפתלי בנט - אז חבר מכובד במועדון הימניים הפשיסטיים תומכי הכיבוש - החלה לספוג מתקפות עזות מצד חבריה למחנה ולהתנצל. עד היום יש מי שמשוכנע שזנדברג איבדה את הבכורה במרצ והודחה מראשות המפלגה בגלל אותה התייעצות עם קלוגהפט.

כעת השיניים ננעצו ביתום. בן גביר הוא סדין אדום. לא משנה שבתחילה עוד ניסה יתום להסביר שלא החברה שהקים עם כהן היא זו שמייעצת לעוצמה יהודית, אלא חברה אחרת לגמרי בבעלות בלעדית של כהן. כשראה שזה לא מועיל ושהוא עומד להישבר תחת הלחץ, קיימו השניים ישיבת בעלים והחליטו על סיום דרכם המשותפת ופירוק החברה.

כהן לא היה מוכן לשמוע על סיום ההתקשרות עם בן גביר - לא רק כדי להימנע מתקדים של ניסיון הכתבות בחברה הפרטית שלו, אלא כי לא היה מוכן לקבל שבן גביר מועמד פסול. את הפעילות העסקית שלו, כולל מעבר לים, ימשיך לעשות במסגרת החברה הפרטית שלו.

הכרזותיהם של ברוך מרזל ומיכאל בן־ארי כי עזבו את עוצמה יהודית משרתות את בן גביר, המנסה להצטייר כדמות מתונה יותר וממלכתית יותר. בניגוד לבן־ארי ולמרזל, בן גביר כן היה רוצה להצטרף לקואליציה אם תוקם ממשלת ימין. הם, לדוגמה, היו מעדיפים להישאר בחוץ. מרזל מתנער מבן גביר שדואג להכריז בכל מקום כי הוא אינו ממשיכו של הרב כהנא, בעוד הוא, מרזל, היה ממשיכו המובהק ואף עמד בראשות תנועת כ"ך אחרי הירצחו.

כל זה מעורר את השאלה אם מדובר במהלך מתואם. האם ההתנערות של מרזל ובן־ארי נועדה לסייע לבן-גביר, ולא להפך. השלושה טוענים שלא. לראיה הם מביאים את בנצי גופשטיין. בקו המתון החדש בן גביר היה צריך לדאוג שיהיה גם הוא בקבוצה שמתנערת ממנו. אבל גופשטיין נשאר איתו, ואף משמש מנהל מטה הבחירות של המפלגה.